סגירת המעגל המצמררת של קצין צה"ל

את המסע לפולין בתיכון פספסתי, כי לא היה לי כסף לטוס, ובכנות, גם לא ממש בער בי. שיהנו, חשבתי, אני איהנה יותר מהחופש לקום בצהריים. שנים לאחר מכן, המפקד שלי בצבא שמע שלא הייתי שם. הוא קרא לי למשרד כדי לאמת את הדברים והודיע לי שעוד החודש אני יוצאת ל"עדים במדים". התרגשתי. צפויה לי חוויה עוצמתית, כמה אבכה כשנצעד שם עם דרגות ודגל, כמנצחים.

אבל לא בכיתי לאורך כל המסע. כאילו זה עבר לידי. לפעמים עצרתי לחשוב מה לא בסדר בי? אני, שבכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל מתייפחת מהסיפורים עד שכמעט נושרות לי העיניים, לא הזלתי אפילו דמעה. התהלכתי שם מנותקת, וסבלתי מכל שנייה. באופן הכי אגואיסטי של המילה.

יצאנו לפולין בשיא החורף, השלג הגיע לעיתים עד הברכיים, הקור הקשה עליי להרגיש שום דבר מלבדו. מתחת לבגדים שתלתי תריסר שקיות חימום ועדיין רעדתי כל היום. במקום לרחם על היהודים במחנות, ריחמתי על עצמי. מאוד. המחשבות שלי נדדו בין איך לעזאזל סבא שלי עמד כאן עירום ויחף לבין כמה בא לי לחזור כבר לחדר החם במלון.

עוד באותו נושא:

• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אליי ואהבתי נרצח באושוויץ"

• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד

• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים

לקראת סוף המסע האוטובוס עצר באושוויץ והמדריכה הובילה אותנו לביתן 10, אל המקום שבו עשו ניסויים בבני אדם. היא אמרה שבמשלחת הקודמת אחד הקצינים סיפר להם שם סיפור מדהים, היא תספר לנו עם הגעתנו לרחבת הביתן. גשם החל לרדת, כולם פתחו מטריות שחורות והצטופפו סביב המדריכה. רק אני התפללתי שתסיים מהר ונעוף משם למקום עם תקרה.

הקצין ההוא סיפר על אישה צעירה ובריאה, שנקשרה כאן למיטת הניתוחים, שבה עקרו את שחלותיה והותירו אותה עקרה. היא בכתה ובכתה, אבל המנתח עמד שם מעליה, חייך חיוך גדול, ואמר "את עוד תודי לי". בן זו**.

אושוויץ // צילום ארכיון: אי.פי.איי

צילום ארכיון: דובר צה"ל

השנים עברו והיא שרדה את התופת, עלתה לארץ והתחתנה. היא חלמה על ילדים שלעולם לא יהיו לה, ומצאה עבודה במתפרה. יום אחד היא חלתה, התפשט במתפרה "וירוס" נוראי, כולן הקיאו בוקר עד ערב. כי כולן מתברר, היו בהריון. גם היא.

נשמתי נעתקה, הקצין הזה, מהמשלחת הקודמת, שסיפר את הסיפור למדריכה, הוא טייס בצבא ההגנה לישראל, הנכד שלה. המנתח הוציא רק שחלה אחת בניגוד להנחיות שקיבל. היא אכן הודתה לו, עד יום מותה.

ושם ברגע הזה, בכיתי בפעם הראשונה - בכי של אושר. הסכר נפתח ודמעות של שמחה והתרגשות נזלו לי עד הצוואר, התייפחתי דקות ארוכות, כולל יללות מביכות ובועות מהאף. כל כך שמחתי בשבילה עד שלא הצלחתי להסדיר נשימה.

החברים במשלחת הגיעו לחבק ולהרגיע, אבל זה היה הרגע היחיד בכל המסע הזה שבו לא הייתי זקוקה לנחמה. כי שם, בגשם השוטף, מול המקום הכי אכזרי בעולם, היה לי סוף סוף - חם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו