חילופי הרמטכ"לים הם הזדמנות להיזכר במשפטי מפתח המזוהים עם חלק מהם. לפעמים מה שנותר מזכרו של אדם הוא משפט אחד, בעת כהונתו או בהתייחסות לעברו הצבאי, ולאו דווקא משפט שהיה רוצה להיזכר בו.
יגאל ידין, הרמטכ"ל השני: "אזרח הוא חייל בחופשה שנתית של אחד עשר חודשים", בעקבות ההכרזה על חוק המילואים, ספטמבר 1949, ובהזדמנויות רבות אחרות.
משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי". מתוך נאומו המכונן בהלוויית רועי רוטברג בנחל עוז, אפריל 1956.
יצחק רבין, הרמטכ"ל השביעי: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום". נאום בקונגרס האמריקני, בעקבות חתימת ההסכם עם ירדן, יולי 1994.
חיים בר לב, הרמטכ"ל השמיני: "נדפוק אותם מהר, חזק, ובאופן אלגנטי". נאמר כסגן הרמטכ"ל לפני מלחמת ששת הימים, מאי 1967.
דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי: "אנחנו נמשיך לתקוף, ואנחנו נמשיך להכות, ואנחנו נשבור להם את העצמות". נאמר ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973.
מוטה גור, הרמטכ"ל העשירי: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". אמירה אומללה במערכת הבחירות של 1981.
רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11: "הערבים יתרוצצו כמו ג'וקים בבקבוק, אפילו כמו ג'וקים מסוממים". בעיצומה של הלחימה והשהות בלבנון, אפריל 1983.
דן שומרון, הרמטכ"ל ה-13: "צבא גדול בשבילנו היום הוא כמו גבינה שוויצרית – יותר חורים מגבינה", ספטמבר 1987, במסגרת הצהרתו שיש להפוך את צה"ל ל"צבא קטן וחכם".
הסתפק במועט. שומרון // צילום: לע"מ
אהוד ברק הרמטכ"ל ה-14: "ראיתי לאויב את הלבן בעיניים", בראיון לניסים משעל, 1995.
רואה לו בעיניים. ברק // צילום: יעקב סער/ לע"מ
משה בוגי יעלון הרמטכ"ל ה-17: "שאלו אותי פעם מדוע אני ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות בקריה, ועניתי להם: בגלל הנחשים". יולי 2005.
דן חלוץ, הרמטכ"ל ה-18: "כשאני משחרר פצצה אני מרגיש מכה קלה בכנף. כעבור שניה זה עובר". ראיון למוסף הארץ, יולי 2002.
בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20: "יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה". אוגוסט 2014.
אביב כוכבי, הרמטכ"ל ה-22: "מתחייב להקדיש את כל מרצי לחיזוק צה"ל והעמדת צבא קטלני ויעיל". בטקס כניסתו לתפקיד, גרסה עדכנית של "צבא קטן וחכם". ינואר 2019.
קטלני ויעיל. כוכבי // צילום: דובר צה"ל
משה ואהרן מדברים על כסף
בימים אלה הופיע גיליון חדש של כתב העת כרמילים, בעריכת פרופ' יהודית הנשקה, העוסק בחקר העברית ולשונות סמוכות, ומתמקד בעיקר בלשונות יהודי ארצות המזרח. המאמר הפותח של הגיליון נכתב על ידי פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון, ובו עסק בר-אשר בשאלה מרכזית בהיסטוריה של העברית. יהודים בתפוצות השונות, במזרח ובמערב, דיברו במה שקרוי "שפות יהודיות", שנשענו על שפת הסביבה ושילבו בה מונחים בעברית ובארמית. מטבע הדברים אלה היו בעיקר מונחים מן המקורות, אך הם השתלבו בלשון הדיבור של היהודים.
מונחים רבים בקבוצה הזו לקוחים מאוצר המילים המלווה את לוח השנה היהודי ומחזור החיים היהודי: פסח ושבועות, ראש השנה וסוכות, מילה ופדיון, עירוב ומקווה ועוד. יש גם צירופים: יום הכיפורים, חתן וכלה, משלוח מנות, המלך המשיח, ואפילו פתגמים כמו "ושלח לחמך על פני המים" מקהלת. לצד אלה, שהם כמעט מובנים מאליהם, נוספו מילים ששינו משמעות, וגם יסודות חדשים.
אז מה נשתנה במשמעות המונחים. למשל, הצירוף "הם המדברים" מספר שמות, שנאמר על משה ואהרן, מתועד בין יהודי המזרח במשמעות "הכסף הוא המדבר", בעקבות "הכסף יענה את הכל" מקהלת. בר-אשר שמע יהודי מאלג'יר שואל: "למה משה ואהרן מדברים עם פרעה על כסף?". בעקבות הפסוק מישעיהו "קחי כינור, סובי עיר זונה נשכחה", זכתה "נִשְכָחָה" למשמעות של זונה. המילה "שמירה" המופיעה במשנה ובתפילה זכתה למשמעות 'קמע', על פי האמונה שבקמעות יש כוח שמירה מפני מזיקים ועין הרע.
מאריך טרחא וקידוש לבנה
בין טעמי המקרא מצויים גם 'מאריך טרחא'. יהודי המזרח הפכו אותו לכינוי למי שמאריך בדיבורו ומטריח את השומעים, בנוסח "היהודי הזה מאריך טרחא מספר אחד" הביטוי נשמע עד היום בשיח יוצאי המזרח.
המונח הידוע 'קידוש לבנה', המקובל אצל האשכנזים בתחילת כל חודש עברי, זכה למשמעות חדשה: נישואין של בחור ספרדי לבחורה אשכנזייה, "לבנה". בר-אשר נוכח בטקס שבו אמר מסדר הקידושין "ליום ענדנא קידוש לבנה", כלומר, היום יש לנו מעמד קידושין של בחור מוגרבי ובחורה לבנה.
צאצאי האנוסים נהגו להשתמש במונחים יהודיים בהקשר חילוני. כך 'מזוזה' ו'תפילין' הפכו כינוי לחוטם גדול במיוחד: "לאשה זו יש מזוזה גדולה, מזוזה ראויה לציון".
בר-אשר מספר שרשם כ-400 ביטויים חדשים לגמרי שנוצרו בקהילות היהודים. כך התגלתה בכתבי יהודים במזרח המילה 'מִרְגָז', שפירושה מסגד, וגן 'מַסְגֵף' באותה משמעות. הצירוף הנפוץ 'מעלה מטה' פירושו בקהילות שונות בצפון מרוקו 'בערך' או 'בקירוב'. דוברי יידיש יצרו את המילה 'פסלנות', נהגיית פַסְלוֹנֶס, במשמעות עוולה או עבירה, בעיקר בענייני עריות. בקהילות אלה התגלגלה גם 'שקצה', ביידיש שִקְסֶה, למשמעות אישה או נערה לא יהודייה, והיא הופיעה גם בספרות העברית החדשה.
חידושים רבים נוצרו מן הצורך של היהודים לדבר בלשון סתרים. כך 'לָמֶד קָמֵץ' נהגה בקהילות מרוקו כמילת שלילה, במקביל למילה הערבית לָא. המילה שֶפַח שימשה חלופה לעֶבֶד במשמעות כושי או אדם שחור. מילים רבות נוצרו באמצעות סיומת המושג המופשט –וּת: עמקות, שוחֲטות, חניפות, צוררות, חציפות, כפרנות, שִקְרות ועוד.
בר-אשר כותב בסיכום דבריו, שהיסודות האלה מעידים שהעברית המשיכה להיות לשון חיה במידת מה בדיבור בלשונות היהודים. כל לשון הלכה בדרכה, ולכן החידושים מאפיינים קהילות מסוימות, ולא עברו לכלל היהודים. כאשר הקהילות נדדו מארץ לארץ ומשפת סביבה אחת לשנייה, המילים המיוחדות השתמרו.
אישה עם מזוזה ראויה לציון. ברברה סטרייסנד // צילום: AP
לטעמי או לדעתי?
פרופ' מאיה בר הלל כותבת: "תחום המחקר שלי נקרא 'שיפוט והחלטה בתנאי אי-ודאות'. כשאני מלמדת או סתם מדברת, שמתי לב לכך שאנשים אינם מבחינים בדיבור סתם בין דעה - opinion לבין העדפה – taste. אנשים אומרים ‘לטעמי’ גם לזה וגם לזה. למשל, גם ‘לטעמי ביבי כבר ראש ממשלה הרבה שנים’, וגם ‘לטעמי טוב שביבי יהיה ראש ממשלה הרבה שנים’. הראשון צריך להיות ‘לדעתי’, ולא ‘לטעמי’. המילה ‘לדעתי’ כמו נעלמה מהלקסיקון, ו’לטעמי’ השתלטה".
וכך עניתי למאיה: הסיבה לטשטוש התחומים בין 'דעה' (מנומקת) לבין 'טעם' (תחושה שאינה מחייבת נימוק) נעוצה בכך ש'טעם' בעברית אינה רק תחושה (חוש פיזי או הרגשה פנימית) אלא גם נימוק, ההיגיון שביסוד הדברים, וזאת כבר במקרא ובאופן גורף בלשון חז"ל. מצד שני 'דעה' או 'ידיעה' בתפיסה היהודית אינה רק ידע מנומק ומוכח אלא גם אמונה. טשטוש התחומים הזה נובע מהאופי הפיגורטיבי של העברית, ומעברים רבים מן הפיזי אל המנטלי או הנפשי. ראי מילים כמו רגש, רוח, מעמדו של הלב כמרכז הרגש והתבונה במקרא ועוד.
עם זאת, בדרך כלל יש בידול בשימושים בין 'דעה' ל'טעם'. אומרים: זו דעתי, אבל לא זה טעמי, ומצד שני 'הוא הביא כמה טעמים לחיזוק דבריו' (ולא 'כמה דעות'). אפשר להסכים שהתיבה 'לטעמי' אכן ירשה את 'לדעתי', והעבירה בכך דגש סמנטי. הסיבה לכך היא הגורם התרבותי: עליית מעמדו של הסובייקט כנגד 'האמת', המאפיין את הפוסט-מודרניזם.
הביא כמה טעמים לחיזוק דבריו // צילום: ImageForum
אני רוצה להודות, לקוות ולברך
ומענייני טעם לענייני רצון. רינה ברוך כותבת: "רציתי להתחלק איתך בהרהור לשוני. נדמה לי שבשנים האחרונות התחילו דוברי העברית להשתמש בפועל ‘רצה’ כהקדמה לפעלים מסוימים, ועדיין קשה לי להגדיר מהי תרומתו של ה’רצה’ הזה לשיח.
להלן דוגמאות. הודעה בטלפון מקופת חולים: ‘שלום רינה, רצינו להזכיר לך שיש לך תור’. חייל הבוקר בגלי צה’ל: ‘אני רוצה לאחל לכל החיילים...’. מרואיינת ברדיו: ‘אני אפילו רוצה להגיד ש...’. מעלוני קיבוץ סאסא: ‘אני רוצה להודות לאיציק פרנטי שעזר לי המון’. ‘עם תחילתה של שנה חדשה אנו רוצים לרענן את הנהלים בנושא נסיעות מרפאה’. מן האינטרנט: ‘אני רוצה לקוות שהפעם המפלגה שלך תתמוך...’ ‘אני רוצה לברך כאן את פעילות הארגון’. מה דעתך?".
'אני רוצה' משתייך לתחום הבלשני הקרוי פרגמטיקה, ומכונה ‘פעולת דיבור מפורשת’. הדובר אינו מסתפק במשפט המביע רעיון או כוונה, אלא מוסיף לכך מילות פתיחה המגדירות את הפעולה, כמו ‘אני אומר’, ‘אני קובע’ ועוד.
המקרה של ‘אני רוצה’ ייחודי. הרי הדובר לא רק 'רוצה' לומר דבר מה, אלא גם אומר בפועל מה שהוא רוצה. לכאורה יש כאן תוספת מיותרת. עם זאת יש ב'אני רוצה' מעין הצטנעות, הבעת ספק עצמי וטעם של נימה אישית. נראה שיש כאן השפעה של השפה האנגלית החובבת הצטנעות והנמכה, וכן שפות נוספות. באנגלית פתיחה כזו מקובלת ואפילו מצטנעת יותר: ’I would like to…’. לצד זאת, מ'אני רוצה’ מהדהדת האמרה המשנאית בענייני גיטין ועוד: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", וכאן פעולת הדיבור המפורשת הכרחית.
שאלת השבוע: מחלוקות בתוך המשפחה
דנה מוסקל כותבת: לי ולבן זוגי יש מחלוקות באשר לכמה ביטויים או פירושים בשפה העברית (בן זוגי החליט שהוא אבי השפה העברית וממציא מילים). טענתו הראשונה היא שאפיפית וופל זה לא אותו מוצר. טענה ב. יש לומר "לעלות לישון". האם זה נכון מבחינה לשונית? טענה ג. בן זוגי המציא את הפרשנות החדשה למילה "לכייס", ומשמעותה לצפות את השמיכה בציפה. אשמח למענה מהיר ועצה לגבי מה אני מקבלת במידה ואני צודקת.
'אפיפית' היא השם שנקבע עבור וופל על ידי האקדמיה ללשון. לצד זה יש גם מפעל לייצור מאפים מתוקים הקרוי 'אפיפית'. 'לעלות לישון' הוא ביטוי דיבורי נדיר. הצורה הנהוגה, שמקורה ביידיש, גרמנית ואנגלית היא "ללכת לישון". עם זאת ל"עלה לישון" יש מקור בניב המקראי היפה "עלה על יצועו". ובאשר ל"לכייס", זהו דימוי חביב אבל לא מאוד שקוף. מה רע בציפוי השמיכה?
אפיפית בלגית // צילום: לירון אלמוג
עדיין לא עליתם לישון? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית
• דודו פארוק פוצץ ריאיון עם אופירה וברקוביץ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
