העניין שבאמת מציק לי עם מירי רגב הוא שהיא מעלה שאלות מצוינות ונוקבות, ואז נותנת עליהן תשובות גרועות וחלשות.
גם לדעתי יש בעיה בממסד האמנותי בישראל: אותה בועה ברנז'אית קובעת כבר יותר מדי שנים מה ייחשב אמנות ומה ייזרק לצידי הדרך. מה נראה ומה נשמע. מה יעלה לבמות ולמסכים ומה יירד למצולות. מי יתוקצב, יתוגמל ויתופרס, ומי ייובש, יבוזבז וידופרס.
הבועה הזאת כוללת בתוכה אנשים רבי כישרון וזכויות, אבל דרך בועות די לה בעצמה ובעולמה הצר, ופעמים רבות היא לא מכירה שום דבר שחורג ממשולש הרחובות שבו היא חיה, יוצרת ונפגשת לקפה. לעיתים היא לא מכירה אותו ולא מכירה בו. היא לא קולטת תדר אחר, ואין לה עניין בסיפור אחר.
מתחילת כהונתה, מירי רגב מכריזה מלחמה על האליטה התרבותית בישראל. בין השתלחות בוועדה אמנותית לבין מרפק קטן לצלעות של צ'כוב, היא אומרת גם דברים שצריך להקשיב להם והגיע הזמן להקשיב להם. אבל מי מסוגל להקשיב לטונים האלה?
כך קרה שתכף תסתיים קדנציה של שרת תרבות לוחמנית שהבהירה כבר מהיום הראשון שיש יותר מתרבות אחת בישראל, וששמות "גדולים" לא עושים עליה שום רושם, אבל תכלס דבר כמעט לא השתנה ברפרטואר של התרבות הישראלית.
מרגע כניסתה של רגב לתפקיד שמענו שמה שהיה לא יהיה, ובאה העת ליותר פתיחות לגוונים יהודיים, ציוניים, ולא אירופיים שפועמים בעשייה הישראלית, ומה קרה? עלבונות ושריקות בוז, ותגובות על השריקות, ואינספור אזכורים של ההאשטאג "מירירגב" בכל ראיון עם כל אמן.
רק התיאטרון נשאר אותו תיאטרון, ואותו בית אופרה ואולם קונצרטים, וועדות פרס בשיטת "פרוס לי ואפרוס לך", כי מי צריך לשנות את העולם אם אפשר פשוט לחולל פרובוקציה על בסיס יומיומי ולקושש אהדה ב"בייס"?
* * *
כשמדברים על הטיות תרבותיות, כדאי להסביר משהו. יש אמנויות שלא זקוקות לתמיכה ממשלתית מאסיבית. משורר לא צריך יותר מאשר פינת עבודה שקטה. שולחן בבית קפה. מחשב נייד. מחברת ועט. יעקב אורלנד כתב את "עץ הרימון" על מפית נייר מקומטת. גם ציירים לא תמיד צריכים הרבה יותר מסטודיו ומחומרים.
זמר טוב יכול גם להצליח ואפילו להתעשר בלי שום ועדה אמנותית שתאמין בו, תתמוך בו ותחליט לכלול את יצירתו באיזו רשימה אקסקלוסיבית. הוא צריך מילים ומנגינות שיושבות עליו יפה. הוא זקוק לאמרגן שיודע לעבוד. כדאי מאוד שיהיו לו סבלנות ואופי, ואת מספר הטלפון של המשרד בקיסריה. במקרים מסוימים ונדירים, זמר אחד בודד יכול להשפיע תרבותית - לטוב או לרע - יותר מאשר תיאטרון לאומי שלם.
אבל בשביל קריירה של זמר או הפקת מופע ראווה בפארק, לא צריך שר תרבות. שר ותקציב נחוצים בדיוק כדי לשנות הרגלים ישנים של מוסדות "כבדים". מדיניות אמיצה נחוצה כדי שמשהו מתוך הדברים שקורים ביצירה האישית - בשירה, במוזיקה, בספרות - יחדור גם אל הדנ"א של התיאטראות, תוכניות הלימודים, קרנות הקולנוע והפסטיבלים.
וכאן, אם תשאלו אותי, הפספוס הוא עצום.
"חוק הנאמנות בתרבות" הוא רק דוגמה לבזבוז אנרגיה קולני שמתחפש למדיניות. כרגיל, השאלה מדויקת, והתשובה - על הפנים. חקיקה היא ככל הנראה מקצוע שצריך ללמוד. אבל גם מבחינה מהותית מדובר בהצעה לא רצינית.
הבעיה העיקרית מעולם לא היתה שיש אמנים לא פטריוטיים שיוצרים אמנות שמסרבת לעבור לדום עם הישמע התקווה. הם תמיד היו ותמיד יהיו, ומי שלא אוהב אמנות אוונגרדית, שולית או קיצונית, באמת לא חייב לצרוך אותה.
אמנות לא יכולה לסבול סתימת פיות, והבעיה המתמשכת היתה סתימת פיות של אמנים חוץ־ברנז'איים שסירבו להישבע אמונים לחנוך לוין, או התעקשו להאמין, רחמנא ליצלן, שדווקא חיילי צה"ל הם לוחמי חופש, ולא הפלשתינים. ואלה הושתקו לא פעם.
חברי הוועדות שמנעו מהם את התקציבים הממשלתיים לא הטיחו בהם שאינם מאשרים את התסריט או המחזה כי עולמו האידיאולוגי של היוצר הוא מתועב ומעורר סלידה. מה פתאום. הם פתחו בהבעת תודה ובהערכה בלה בלה, ואז עברו לדבר על שיקולים מקצועיים. חוסר התאמה לקו הרפרטוארי שהחלטנו לאמץ השנה. והכל אמנותי ואובייקטיבי להפליא. אבל בעיקר עקבי.
כך קרה שפעמים רבות קיבלנו אותם סרטים, אותה גישה ואותו תסכול מתמשך עבור מי שאוהב תרבות ישראלית, אבל חושב קצת אחרת.
אילו היו לנו אלטרנטיבות, אפשר היה מדי פעם למשוך כתפיים מול מישהו שעושה דברים מוזרים עם הדגל או אומר משהו נבזי על צה"ל. אבל עידוד אלטרנטיבות מביא פחות פרובוקציות. פחות רייטינג. פחות מרכז ליכוד. אז את מי באמת מעניין לקדם את התרבות בישראל, אם אפשר במקום זה לקלל את האמא של צ'כוב ולהרוויח כותרת וגינוי חגיגי מגילה אלמגור?
* * *
הייתי שם ואני מכיר את זה מקרוב כבר שנים. הייתי יועץ אמנותי בקרנות לקולנוע והגשתי עבודות לקרנות ולוועדות אחרות. תמיד יש קריטריונים לפסילה, וכשאותם קריטריונים מתייצבים על קו אידיאולוגי ברור מדי, זה תמיד מתחיל ונגמר בסתימת פיות.
בסופו של דבר, אמנות מגויסת היא פגע רע, וזה ממש לא משנה אם היא מגויסת לשירות הקואליציה או האופוזיציה. חלק מאלו שזועקים עד לב השמיים נגד רגב הם עצמם סותמי פיות ותיקים.
בתור לקטור אתה קורא עשרות ומאות תסריטים. היתה לי הזכות לקרוא כמה יצירות נפלאות ממש, והיה גם תסריט אחד שעסק בתקופה של פיגועי תופת בירושלים. רגע הפיגוע עצמו היה כמובן אחד משיאי התסריט והוא תואר בטקסט כ"בוהָק לבן". ממש כך. אין הרוגים. אין פצועים. אין משפחות. אין כאב. בוהָק לבן.
היו לי כמה שאלות למה "בוהָק לבן", אבל די מהר הבנתי שזה ממש לא ענייני איך יוצר אחר בוחר לספר את הסיפור שלו. השאלה היא מדוע סרטים ישראלים מעטים כל כך הציגו מחבלים שאינם "חפים מפשע".
ואפשר לשאול גם איך עדיין לא היתה לנו סדרת טלוויזיה יוקרתית על שושלת החשמונאים או על בית דוד. למה רק בחו"ל עושים "אני קלאודיוס" ו"משחקי הכס". למה אין בקאמרי או בבית האופרה מחוות לפייטנים כמו רבי שלום שבזי, ישראל נג'ארה ואשר מזרחי.
למה הסרט התנ"כי־תקופתי הבולט היחיד שעשו כאן לאחרונה היה הבדיחה שנקראה "זוהי סדום".
ולמה כשניסיתי לעניין מנהל אמנותי של מוסד תל־אביבי גדול במחזמר חדש וקראתי לו קטע נפלא של חיים סבתו על חנות קטנה בירושלים, אמר לי המנהל האמנותי שזה מזכיר לו סרט יפני ישן מאוד - רחוק, בלתי מובן, ובכל זאת יפה באופן מוזר.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו