"אפשר, בבקשה, ראיון אחד בלי להזכיר את המילה שומרונית-" שואלת אותי סופי צדקה ברגע שהרשמקול מתחיל להקליט. "בחיי שאני מעניינת מספיק גם בלי להזכיר את הפרט הזה בחיי". "אחרי כל השנים האלה, את עדיין לא חיה בשלום עם העניין-" אני שואלת, כשהיא מבינה בעצמה שהיא יכולה לצאת מהעדה השומרונית, אבל אי אפשר באמת להוציא את העדה ממנה. "מבחינתי, אני חתמתי את הפרק הזה בחיי", היא עונה נינוחה, ואחר כך מייד מתנצלת ש"הצבתי תנאים וסייגים לראיון. כל עוד הייתי בן אדם שהעניין בוער לו בעצמותיו, וכואב ומציק לו, ממש לא נותן מנוח - התעסקתי בזה, רציתי לצעוק לעולם את חוסר הצדק המשווע שהתקיים בעדה ולשקף לאנשים את דפוס ההתנהגות המעוות שלהם. אבל ברגע שעשיתי את הסרט הדוקומנטרי והגעתי עם הקהילה ועם עצמי להבנות ולהסכמות, מבחינתי זה חתום וסגור. עכשיו לפתוח את זה שוב, זה עושה לי פחות טוב". לפני כשנתיים הוקרן בפסטיבל חיפה הסרט "שומרוני בודד" בבימויו ובהפקתו של ברק הימן, ובו מספרת צדקה, שנולדה כבת לעדה השומרונית החולונית, את סיפור ההתמודדות של משפחתה עם הנידוי החמור שעברו מצד הקהילה בגלל עזיבתן שלה ושל שלוש אחיותיה בזו אחר זו את העדה, עקב התגיירותן ונישואיהן לגברים יהודים. הסרט, שצולם במשך שש שנים, משקף ברגישות מתריסה את הקושי שבבחירת המחשבה האינדיבידואלית בתוך מסגרת אמונית קולקטיבית ושמרנית, ומציף את הקונפליקטים הרבים שהיו לה ולאחיותיה עם הוריה המבוגרים, שעליהם נגזר להיות מנודים מהקהילה על אף רצונם ואמונתם. הסרט הוקרן בפסטיבלי דוקו רבים ואף זכה ב-2011 בפרס מגנוליה לסרט התעודה האסיאתי הטוב ביותר בפסטיבל הטלוויזיה של שנחאי.
צילום: רוני דלמאי
כתבת: חגית רון רבינוביץ'
עורך: חנן פישר
"תלבשי כחול, יחמיא לך"
צדקה כבר בת 37 ושערה עדיין בוער מאודם ("אם כי אני כבר לא ג'ינג'ית של ממש. הג'ינג'יות מזכירה לי תקופות שאני לא רוצה להיזכר בהן"), עיניה הירוקות עדיין יוקדות וחיוכה נשאר רחב כשהיה. היא דקת גו, למרות שאך לפני שנה ילדה את בנה אריאל ("היתה לי תקופה מורכבת שבמהלכה לאריאל היתה דלקת אוזניים נוראה. לא ישנתי ולא אכלתי, הורדתי המון במשקל"). הילדים שצפו בה בערוץ הילדים ופיזזו מול המסך לצלילי "פים פה פה" עוצרים אותה ברחוב ואומרים לה "גדלנו עלייך". המבוגרים שואלים אותה: "לאן נעלמת-" או "נו, מה את עושה כיום-". ואז היא בוחרת, לפי מצב רוחה, אם להתבדח בציניות או לענות בישירות ולהגיד: "סליחה, אבל רק למס הכנסה אני מדווחת מה אני עושה בדיוק".
"אני נגנבת מהאנשים האלה, מלאי הטקט והרגישות", היא מחייכת כשגברת נחמדה ניגשת אלינו לשולחן בית הקפה בשכונת רמת אביב ג' הצפון תל-אביבית ואומרת לה: "איזה יופי את נראית, איפה נעלמת עד עכשיו". צדקה עונה לה בחיוך: "אני באמת לא יודעת. ואת? לאן את נעלמת? כי גם אותך ממש לא ראיתי".
ברור לך שאלה אנשים שהיו רגילים לראות אותך על המסך נון-סטופ. ב"כספת", ב"לחיי האהבה", בפסטיגלים השונים. השאלה הזו לא לגיטימית בעינייך-
"אני מבינה שהשאלה הזו באה ממקום של 'היינו רגילים לראות אותך הרבה, אולי אפילו התגעגענו'", היא מסבירה כשהגברת מתרחקת משולחננו. "לדעתי כולם בתעשייה, חוץ מבר רפאלי, נשאלים באיזשהו שלב לאן הם נעלמו. ובכל זאת אני חושבת שהיא כללית מדי וחסרת טאקט, בטח ממישהי שאני לא מכירה בכלל. בשבוע שעבר פגשתי ממש פה אישה חביבה שאמרה לי, 'צפיתי בך בבוקר בטלוויזיה והיית נפלאה, אבל אני חושבת שאם תלבשי כחול זה יחמיא לך הרבה יותר'.
"אני נשבעת שדיברתי עם המלבישה שלי שאולי נבדוק את הצבע הזה כי האישה הזו נראתה לי מבינת עניין, ואני ככלל מקשיבה לאחרים, מכבדת את דעתם, בודקת, מנסה. זה לגמרי ייאמר לזכותי. אני אפילו מודה שאני מקבלת עצות מצוינות וכלים נהדרים לחיים כי אני מתייחסת ברצינות למה שאומרים לי. לא הייתי מגיעה ללימודי משחק אם לא הייתי מקשיבה לעצה חכמה שקיבלתי. אבל לשאול אותי ככה משום מקום 'לאן נעלמת-' אז אני עונה באותה מטבע".
צדקה לא נראתה על מסך הטלוויזיה זה זמן רב, אבל ידיה היו עמוסות בעשייה. "אני בוחרת לעשות. במקצוע הזה יש שני מישורים שדרכם אפשר לעבוד: המישור שבו אתה למעשה נבחר - עובר אודישן ובוחרים בך לתפקיד בסידרה, לסרט, להנחיה, להצגה או לפרסומת. אבל קיים גם המישור שבו אתה יכול וצריך לאפשר לך עצמך לבחור. לבחור לגמרי באופן עצמאי ויצירתי את הפרויקטים שאתה עושה. ואז, גם אם יש שנתיים שבמהלכן אתה לא נבחר, לפחות אתה בוחר, ואז הכל מתאזן לך.
"זה מרגיש נורא להיות כל הזמן תלוי במקום של 'כן אוהבים אותי' או 'לא אוהבים אותי', ובמקצוע הזה, שבעצם מוכר אבק אשליות, אם העבודה תגיע רק מהמקום של אגו או פחד, אז רוב הזמן באמת אני אהיה נידונה לשבת בבית. היום אני מסתכלת על העבודה הזו במבט מפוכח ויודעת שזה עניין של ביקוש והיצע. גם אם יש חודשים שאני לא יוצרת כלום, אני עדיין אמא, וגם רעיה, וגם מבשלת, וגם מנקה, אפילו עושה פאנלים אם צריך ואין ברירה. ויש לי את הפרויקטים שאני בוחרת לעשות ואז אני עדיין יכולה להתפרנס בכבוד. לא להתעשר מהעניין כי רק בודדים מתעשרים מהתעשייה הזו, אבל כן להתפרנס ממה שאני אוהבת לעשות".
אז סופי בחרה להגשים את עשיית הסרט הדוקומנטרי שמספר את סיפור חייה למרות שבהתחלה הרבה דלתות מפיקים נטרקו בפניה; בחרה להוציא ספר ילדים שהודפס בארבע מהדורות שנקרא "סימפל", המספר על ילדה שמקבלת מסבתה מפתח שפותח דלתות מחשבה; ובחודש הבא היא תוציא אלבום שלם שבו היא תשיר משיריו של פריד אל-אטרש.
פריד אל-אטרש? לא הבחירה האולטימטיבית לדיסק שהייתי מצפה ממי שמזמזמת לי כבר מתחילת הראיון את לארה פביאן.
"אמא שלי גדלה על המוסיקה של פריד אל-אטרש, והשירים שלו ליוו אותי כל הילדות. לקחתי את השירים שאני אוהבת וכתבתי להם מילים חדשות. לא תירגמתי את המילים שלו אלא כתבתי טקסט חדש לגמרי, וזו היתה עבודה לא פשוטה, לכתוב טקסטים לרבעי טונים שמאפיינים את המוסיקה הזו. עשיתי את הפרויקט הזה בזמן שלי, מקיפים אותי אנשי מקצוע מדהימים וגיליתי שהרבה אנשים אוהבים מאוד להאזין למוסיקה המיוחדת והפיוטית הזו.
"ביו-טיוב כבר אפשר להתרשם מכמה שירים שהקלטתי. אני שמחה ונרגשת על השילוב בין הלחן המיוחד שלו למילים שלי, ואני מאמינה בפרויקט הזה למרות שהוא נישתי. אני שמחה שיש לי את הזכות להוציא אותו לפועל".
אבל צדקה גם מרבה להיבחר. בחנוכה היא תופיע מול רבבות ילדים בהצגה "שוליית הקוסם" עם איתי שגב ומתי אטלס, וגם קומדיית מבוגרים שבה היא תשתתף נמצאת כבר בשלב של קריאת טקסטים משותפת. בטלוויזיה היא החלה להנחות את תוכנית הלייף סטייל "לחיות טוב" עם ענת הראל ברצועת הבוקר החדשה שהשיקה זה לא כבר זכיינית ערוץ 2 רשת.
"יש לי פעמיים בשבוע שידור חי (בימי רביעי וחמישי, בשעות 10:00-09:00) של תוכנית עם אורחים שמדברים על כל מה שמעניין: בריאות, ילדים, אופנה וסגנון חיים. אני יושבת על ספה נינוחה עם ענת הראל ואנחנו מראיינות יחד. ענת היתה מאמנת הכושר שלי לפני שנים, והיתה בינינו מערכת יחסים אישית מאוד ואינטימית, כמו שקורה בין מאמן למאומן. היא ידעה את כל הסודות שלי.
"ואז כל אחת פנתה להמשך חייה, ופגשתי אותה שוב באולפן והיא מקסימה, אצילה ואינטליגנטית כפי שהיתה. כיף לנו יחד, ובאמת שהתגעגעתי לאדרנלין המיוחד הזה שיש בשידור החי. כשהמצלמות נדלקו בתוכנית הראשונה הרגשתי כמה באמת הייתי רעבה. כאילו קיבלתי את התוכנית הזו כי מישהו הרגיש שאני רעבה ואמר לי, 'הנה, קחי, תאכלי משהו'. אני באמת מסוקרנת מהמרואיינים שלי ויודעת היום שאני יכולה ללמוד על עצמי הרבה יותר טוב דרכם.
"ככה אני מזגזגת בחיי המקצועיים בין היותי נבחרת להיותי בוחרת, ומה אני צריכה יותר מזה. בספר תהילים דוד המלך מבקש מאלוהים 'תנחני בארץ מישור', וזה מה שאני מבקשת לעצמי בכל יום, זהו מוטו חיי. לא רוצה את הפסגות הגבוהות ולא רוצה את התהומות העמוקות. רק 'תנחני בארץ מישור'. שקט, שלווה וזהו".
"שאני אענוד יהלומים-"
בחייה האישיים מתחזקת צדקה זוגיות של שש שנים עם ניסו, שממנה נולד בנה אריאל בן השנה. מנישואיה הראשונים היא מגדלת את חן בת ה-15. היא גרה כבר שנים רבות ברמת אביב ג', ולא מופתעת כשמעירים לה: "את לא ממש מתאימה לגור באזור הזה".
"אני בכלל הגעתי לכאן בעקבות חברה טובה מאוד שהיתה לי בחולון. לא היה לי מושג שאני בעצם עוברת לשכונה יוקרתית עם סטיגמה מסוימת. היתה לי חברה אחת יחידה וטובה שהיתה סיפור הכיסוי שלי לכל התקופה שיצאתי בסתר עם יהודי, וכשהיא עברה לפה, רציתי לעבור לפה בעקבותיה, לעלות עם הקפה של הבוקר אליה כמו שהייתי רגילה. לפני כעשר שנים היא נפטרה מדום לב פתאומי בשנת ה-40 לחייה, וחוויתי אובדן גדול שהכניס אותי לפרופורציות. נשארתי פה מכורח ההרגל, וגם אבא של חן גר ברחוב שלנו".
בג'ינס, טי שירט לבנה ונעליים שטוחות היא נראית רחוקה מגילה, ואי אפשר לא לשים לב לדיסוננס שקיים בין יושבות בית הקפה על מותגיהן השונים הצועקים יוקרה ועושר, לבינה, הצנועה, הפשוטה.
"אני יודעת, אני לא מהמתוקתקות האלה שלבושות במותגים מכף רגל ועד ראש. זה גם לא ממש מעניין אותי, אני רוצה להתלבש נוח ולנוח על ספה מרופטת שמקבעת לי את הגב כמו שאני אוהבת, גם אם היא לא תואמת את כל קודי הסטייל שבהחלט יש פה בשכונה. אני לא מוכנה לדפוק לאחרים חשבון על חשבוני", היא אומרת, ותוך כדי מחזירה בסיבוב לעורף את תליון השרשרת שלה שגלש משם אל קדמת חולצתה. תליון בצורת טיפה מאבן ספיר מעוטרת ביהלומים רבים. מתנת לידה לכבוד לידתו של אריאל.
"למה את בעצם מסתירה את התליון-" אני שואלת. "קלטת אותי, הא-" היא עונה. "לא, לא נעים לי". "ממי-" אני שואלת. "מעצמי. אני רוצה להיות בסדר עם כולם. לא נעים לי לא לענוד אותו כי זו מתנה שקיבלתי ללידה ממשפחתו של ניסו, בן זוגי. ולא נעים לי כן לענוד כי התליון הזה מנקר עיניים. איפה חלמתי שאני פעם אענוד יהלומים? הדברים האלו לא היו מקובלים בשכונת השומרונים שממנה באתי. אז אני מעבירה אותו אחורנית וככה חיה בשלום עם כולם, ובעיקר עם עצמי".
את תליון הכסף שעליו מוטבעת האות ה' היא עונדת בגאון כבר מגיל 18. תוך כדי תהליך הגיור שהעלה בה את התמיהה אם היא מחליפה את האלוהים שלה באלוהים אחר היא נסעה לאלנבי וקנתה את השרשרת הזו כדי "להצהיר מולו בריש גלי שהנה, אני מאמינה בך באופן אבסולוטי, ואף אחד לא יערער בי את האמונה הזו.
"יש לי המון ויכוחים עם חברים שהם אתאיסטים גמורים, וגם אני שואלת את עצמי 'למה-' למה אבא שלי, שיודע את כל התורה על בורייה, התעוור בגיל צעיר מסוכרת? למה אמא שלי בגיל 75 מתמודדת עם דמנציה? למה דווקא עכשיו, כשכל הבלאגן עם העדה כבר מאחוריהם והם יכולים ליהנות מהנכדים שלהם? ובכל זאת אני חיה עם אמונה שאלוהים הוא גדול, ושהוא יודע מה הוא עושה. אולי פעם נקבל את התשובות האמיתיות".
"יהיה טוב, את אינסופית"
14 שנים מפרידות בן בתה הבכורה חן לבנה לאריאל, וצדקה מעידה על אמהות אחרת וחוויה מתקנת שעברה בכל מה שקשור להווייתה האמהית. מודה שהיתה עסוקה בעצמה ובעבר, שהיא עצמה היתה בראש סדר העדיפויות. היום הכל שונה. היא התבגרה וכאילו הבינה את אורחות החיים.
"התחתנתי צעירה מאוד כי חזרתי בשאלה, התגיירתי והייתי חייבת לצאת מהבית ולעבור לבית יהודי כשר. עמדתי מתחת לחופה בגיל 20 וילדתי את חן בגיל 21. לא באמת הבנתי מה קורה סביבי. יצאתי ממסגרת קשוחה ודורשת למסגרת נישואים שהיא לא פחות דורשת, ואז הפכתי מהר מאוד להיות אמא בלי שיש סביבי מסגרת תומכת.
"ישבתי בבית עם תינוקת ולא הבנתי מה קורה איתי, הרגשתי שנגמרו לי החיים ושהכל סוגר עלי. והנה, עם הלידה של אריאל אני חווה אמהות אחרת. מרגישה שהכל נפתח לי. אין בי שום געגוע לגיל הזה שבו הנפש שלי היתה צפופה, הייתי מרוכזת אך ורק בעצמי ולקח לי זמן להתחבר לתינוקת שהיתה לי בין הידיים. עם אריאל היה לי חיבור מיידי מהשנייה הראשונה שהניחו אותו עלי".
כבר מגיל צעיר ידעה סופי שהבמה קוראת לה, אבל היא לא העזה לחלום על קריירה בתחום כי בקהילה שממנה באה העיסוק הזוהר והמוחצן אינו הולם אישה חסודה שצריכה להקים בית. לאחר לידת חן היא החלה להשתתף בסידרת קלטות הילדים המצליחה "פים פה פה", השתתפה בתוכניות טלוויזיה ואף החלה ללמוד משחק בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. הפריצה הגדולה שעליה חלמה הגיעה שבוע אחד בדיוק לאחר שהטלנובלה "לחיי האהבה" בהשתתפותה עלתה לשידור.
"זה היה מטורף. פתאום לא יכולתי לצאת מהבית. כל העולם הכיר אותי וזיהה אותי. הפכתי להיות מרכז הפריים. מצד אחד חלמתי על העניין, ומצד שני לא באמת ידעתי איך להתמודד עם כל התהילה הזו שהגיעה ביום אחד. באותה תקופה גם התגרשתי מאביה של חן, וכל המכלול הפך להיות גדול עלי. חבר אחד מהתעשייה, שפשוט קלט את המצוקה שלי - לפעמים צריך רק מישהו אחד שיסתכל עלייך באמת - הציע לי ללכת לטיפול, ואני אהיה אסירת תודה לו כל חיי, על המטפל הנפלא שהוא היפנה אותי אליו. בתהליך הטיפולי שעברתי הצלחתי להשתחרר מאותו סוודר טלאים שחיברתי לעצמי טלאי אחר טלאי כדי לשרוד בקור הזה שהיה שם בחוץ.
"הייתי ילדה שחיה בבית לא פשוט, שבו שני עמודי התווך שלו, ההורים, אינם מתפקדים, וכל הזמן יש רק מתח ביניהם על רקע של 'מה יגידו'. זה לא שלא היה אוכל חם או בגדים נקיים או דאגה לשיעורי הבית שלי. אבל שם זה התחיל ושם זה נגמר. ההורים שלי לא הכילו אותי, לא הזינו לי את הנשמה, לא הגנו עלי. הרגשתי לבדי בעולם.
"אני כל הזמן אומרת לאבי: 'כן, אהבת אותי אז, בזה אין לי ספק. אבל לא באמת חשבת עלי'. לא היה מי שיתווה לי את הדרך, שיחנך אותי. שיגיד זה אסור וזה מותר, וככה לא מתנהגים. הילדות שלי היתה כמו מבוך בלתי צפוי, הייתי חסרת אונים ותפרתי לעצמי סוודר הגנות שכלל המון שקרים, הסתרות ובושה. בטיפול הפסיכולוגי הצלחתי להוריד מעלי את אותו סוודר ולא לפחד השתחרר ממנו.
"הבנתי במהלכו שאני לא מוכנה להעביר את חן אותה ילדות שאני עברתי עם מתח בלתי נסבל בין ההורים, שהביא אותי למצב ששנאתי אותם על זה שהייתי צריכה להיות השליחה המגשרת. ולכן, למרות שהתגרשתי מאביה החלטתי שאני אוהב אותו ושהוא יהיה חשוב לי כי רק ככה יהיה לחן טוב. היום אני החברה הכי טובה של אשתו השנייה ואוהבת את ילדיהם כאילו היו ילדיי, הם הרי האחים של חן. זה לא שהמצב הזה הגיע בטבעיות אבל השתדלתי, רק כדי שחן לא תעבור את הגיהינום שאני עברתי.
"למרות שהחוויה האמהית הראשונית שלי היתה קשה בגלל שהייתי בודדה וצעירה, חן גדלה עם אמא נוכחת בתוך בית דמוקרטי שלא תמיד מסכים עם דעתה, אבל בהחלט מקשיב לה. היא טינאייג'רית שלא רוצה שאני אסתחבק עם חברותיה אבל אנחנו מדברות על הכל. אין מצב שהיא לא מספרת לי, אני כותל יציב עבורה לבוא אליו, לבכות לו ולהישען עליו. אני יודעת שזה התפקיד שלי בתור אמא.
"אני זו שצריכה לעצב אותה והתפקיד שלי הוא ללמד אותה להסתכל מעבר. להסתכל 180 מעלות ואולי אפילו 360. ללמד אותה להיות רגישה, סבלנית כלפי המלצרית האיטית כי מי יודע עם מי היא רבה הבוקר, לנטוע בה כוח.
"בימים אלה חן מתלבטת לאיזו מגמה ללכת, והיא נורא חוששת שלא תסתדר במגמה נחשקת שכל החברות שלה רוצות להתקבל אליה. אני יושבת איתה ואומרת לה: 'חני, את עושה את זה כמו גדולה. את הרי אינסופית', ומרגישה איך בשיחה הזו היא מקבלת כוח ואורך נשימה. אחרי יום אני שומעת אותה מעודדת חברה שלה ואומרת לה: 'את אינסופית, את יכולה'.
"זה מרגש אותי כאמא, כי זה בדיוק מה שהיה חסר לי. מי שיעצים אותי, שייתן לי ביטחון. ואז אני מוצאת את עצמי משננת לעצמי ברגע של חשש, לדוגמה בנוגע לדיסק שעומד לצאת: 'יהיה בסדר, את הרי אינסופית'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו