"שש עם" עודד בן־עמי, א'-ה', קשת ורשת, 18:00
עודד בן־עמי חגג החודש 13 שנה לתוכניתו "שש עם". בן־עמי הפך להיות מזוהה עם הרצועה ממש כמו שרפי רשף היה מזוהה בזמנו עם "ערב חדש". לאורך השנים הביקורות על בן־עמי היו קבועות והתבססו על כך שהוא לא שואל שאלות באמת קשות ולמעשה ממשיך את הקריירה שלו כדובר צה"ל, כמי שבא לדברר ופחות לדווח ולחוות דעה. בעבר אף זכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת" כאשר דמותו הפכה לעוגייה ענקית שתפקידה היה לסמל שני דברים: את ממדי ראשו של בן־עמי ואת צורת ההנחיה המתקתקה והקלילה שלו, שלא מאיימת ולא מחפשת לאתגר את מרואייניו.
בהנחה שהתזה מאחורי הביקורות היתה נכונה, הרי שהצלחתו של המנחה בן ה־65 לשמור על מקומו ועל מיקומה של התוכנית ראוי בכל זאת לכמה תובנות. הראשונה היא כמובן שמבקרי טלוויזיה לא באמת משפיעים על הסדר הקיים. עובדה היא שמעמדו של המבוקר הנוכחי - שלא זז מילימטר מסגנון ההגשה שלו - לא השתנה ואולי אף התחזק. מסקנה נוספת ואולי בוטה יותר היא שהוא כנראה עושה עבודה טובה למדי.
לצפות בטלוויזיה בשש בערב זה לוקסוס שלמעטים יש אותו. בעוד "ערב חדש" לדוגמה צמחה בעידן של ערוץ אחד, אנשים שחזרו הביתה בשעה מוקדמת, לא התקשרו זה לזה בין שתיים לארבע ועוד כמה כללי נימוס שנעלמו מן העולם, כיום שש בערב היא השעה שחלקים רחבים מהעם נמצאים בפקקים לאחר עוד יום עבודה. דרך הרייטינג של בן־עמי אפשר ללמוד שהוא נשאר יציב לאורך השנים. נכון, לפני עשור הרייטינג היה גבוה יותר אבל שוק הטלוויזיה כמובן השתנה, ולכן הירידה המזערית שלו ברייטינג אינה משמעותית. שבעת האחוזים שצופים בו ממשיכים לשמור לו אמונים, כאשר לא באמת משנה להם מה הם מקבלים, כל עוד זה שומר על יציבות. כמו המסעדה הקבועה שאנחנו הולכים אליה ויודעים מה נקבל.
אמש לדוגמה דיבר המבזקן על הטרגדיה בנמל תל אביב ודיווח שהפעוטה היתה בת חמש, כשלמעשה היא היתה בת שנתיים, אחר כך הפרשנים בראשותו של משה נוסבאום שיחררו בדיחות כשהם לא לבושים בחליפות הערב שלהם. בהמשך חשף בן־עמי שהוא אכל מצוין בחופשתו בסיציליה, שממנה חזר זה עתה, וקבע נחרצות ש"טוב שהנשים מתלוננות ולא מסתירות יותר", לאחר שנחשף שגם אומה ת'ורמן עברה ניסיון תקיפה מהמפיק הארווי ויינשטיין.
ספק אם יש אנשים צעירים שצופים באופן קבוע בתוכנית הזו ולא מפספסים אותה, וזה בסדר. לעומת זאת סביר להניח שבבתי האבות השונים או בביתם של פנסיונרים רבים לא מפספסים את בן־עמי, שבאלגנטיות מרשימה עובר מנושא לנושא לקראת התוכניות המרכזיות בהמשך הערב.
צריך להיות חולה אקטואליה אמיתי, או לחלופין בעל זמן פנוי בלתי מוגבל, כדי להפוך לצופה אדוק של המוצר הזה. לזכותו של בן־עמי ייאמר שהוא מודע למקומו, וזה לא דבר של מה בכך במקום רווי אגו כמו טלוויזיה. אין בו את היכולות העיתונאיות או את הרצון להיות תקיף ונשכני, והוא מודע לכך.
סוד כוחו והצלחתו טמונים בכך שאינו מתיימר. הוא מודע למקומו, הצופים יודעים מה יקבלו ללא כל הפתעות, והתוכנית עצמה עונה על כל הסטנדרטים של תוכנית שמשודרת בשעת הפרה־פריים־טיים.
לפעמים, זה כל מה שצריך בשביל להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים בשוק אכזרי כמו הטלוויזיה הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
