סיפורי בדים

עשר שנים אחרי יצירת המופת "זה ייגמר בדם", גדול הבמאים, פול תומאס אנדרסון, וגדול השחקנים, דניאל דיי לואיס, שבים לשתף פעולה ב"חוטים נסתרים". התוצאה? גדולה, גדולה, גדולה.

עם זאת, למרות גדולתו, סרטו השמיני של אנדרסון הוא דווקא סרט בעל מידות צנועות. יצירה קאמרית אפילו, שמתרחשת ברובה בתוך חדרים סגורים, ושעוסקת בעיקר בשלוש דמויות. 

מצד אחד, קשה להאמין שזהו אותו במאי שאחראי למופעי הזיקוקים הראוותניים של "לילות בוגי" ו"מגנוליה", אבל מצד שני, זהו בסך הכל עוד שלב הגיוני בדרכו היצירתית הייחודית והבלתי ניתנת לחיקוי של אנדרסון. ולמרות שהסרט חולק רכיבים מסוימים עם מלודרמות הוליוודיות קלאסיות (כמו "רבקה", של אלפרד היצ'קוק) ועם סרטים מדוברים מן העת האחרונה (כמו "אמא!", של דארן ארונופסקי, ו"הפיתוי", של סופיה קופולה), רק הוא היה יכול ליצור את הדבר המפואר, האלגנטי והעל־זמני הזה.

במה שאמור להיות תפקידו הקולנועי האחרון, דיי לואיס מגלם את ריינולדס וודקוק, מעצב שמלות גאון, תובעני, אובססיבי ובלתי נסבל שפועל בלונדון של שנות החמישים. כשאנו פוגשים בו לראשונה, וודקוק בדיוק נמצא בסופה של תקופה סוחטת. הוא מגיש שמלה יפהפייה לרוזנת שנמנית עם לקוחותיו ויוצא להטעין את המצברים בבית הכפר שלו. מערכת היחסים הרומנטית הנוכחית שלו הסתיימה זה עתה, ללא גינוני נחמדות מיותרים. ולפתע, בעודו יושב לאכול ארוחת בוקר דשנה במסעדה של בית מלון, אל החדר מתגלגלת מלצרית שלומיאלית בשם אלמה (ויקי קריפס) ולוכדת את תשומת הלב שלו באופן מיידי ומוחלט.

השניים יוצאים לדייט מוצלח, ובסופו, אלמה מסירה את בגדיה למען וודקוק. אבל לא על מנת להתנות אהבים. שכן המעצב שלנו אינו חושב על מין, אלא על עבודה. והוא רוצה לקחת את מידותיה של אלמה, כדי שיוכל לברוא אותה מחדש.

מכאן מתחילה מערכת יחסים משונה ומרתקת שאליה נכנסת אלמה בחדווה ובבלבול. והרגשות המעורבים האלה רק מתגברים כאשר סיריל, אחותו הקשוחה והמגוננת של וודקוק (לזלי מנוויל), שמתפקדת כיד ימינו, נכנסת אל החדר כדי לקחת חלק בתהליך. ברור לאלמה שהיא אינה האישה הראשונה שמוצאת את עצמה עומדת בבגדיה התחתונים בסטודיו של וודקוק ומשמשת לו מוזה. אבל היא תעשה הכל כדי שלא תהיה אישה נוספת אחריה.

לראשונה מאז "מוכה אהבה", אנדרסון מגיש לצופים סיפור אהבה רומנטי. וזהו סיפור מרתק, מצחיק, פרוורטי ומורכב מבחינה פסיכולוגית שאינו חדל לענג ולהפתיע. למעשה, אופייה האמיתי של היצירה נחשף רק בסצנות האחרונות שלה, כך שרק בצפייה שנייה - כאשר כבר יודעים כיצד הסרט מסתיים - ניתן לשבת לאחור ובאמת להעריך את גודל ההישג של אנדרסון.

כצפוי, דיי לואיס (שעבד על התסריט בצמוד לאנדרסון) מגיש הופעה ממגנטת, סמכותית ומלכותית שאינה דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. ולמרבה השמחה, קריפס האלמונית מתגלה כשחקנית נהדרת, שמצליחה לעמוד על שלה מולו. 

הסצנות הרבות של השניים (שבחלקן לוקחת חלק גם מנוויל) מפליאות להדגים משחקי כוח ודינמיקה של מערכות יחסים, ולזכותו של אנדרסון (שגם שימש צלם הפעם) ייאמר שהוא מצליח לקחת את הדברים הלכאורה מוכרים האלה למקום מבריק ומאוד לא צפוי.

את הסרט עוטפים הפסנתרים והמיתרים של איש להקת רדיוהד, ג'וני גרינווד, וזו משרה על היצירה אווירה חלומית שופעת שהופכת את השהייה בחברתם של וודקוק ואלמה לתענוג אמיתי ונדיר. ובכלל, לא זכור לי מתי בפעם האחרונה נהניתי כל כך להיות בתוך עולם שנברא על המסך. איזה יופי. איזה כיף. איזה קולנוע.

"חוטים נסתרים" ("Phantom Thread"), במאי: פול תומאס אנדרסון. ארה"ב 2017

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו