השיר הראשון שמתי כספי כתב לו מילים נקרא "כמה שירים אפשר להמציא בכלל?". המחשבה הזו חוזרת ומהדהדת בראש ככל שמתקדמת ההאזנה לאלבומו החדש והעשרים במספר, "כמו בריקוד". נכון, הכי לא הוגן לשפוט אמן ויוצר פנומנלי ככספי בסוף העשור השביעי לחייו ביחס לקלאסיקות הנפלאות שהביא בעבר לעולמנו. כי הרי את הלחנים המשובחים באמת של הקריירה שלו, את ההמצאות הגדולות וההברקות הנוצצות - את כל אלה כספי כבר עשה ויצר וברא. ובכל זאת, קשה להשתחרר באלבום החדש מהתחושה שהוא ממחזר. אי אפשר שלא להרהר שגם כספי - שיש המכנים, ובצדק, המוזיקאי הגאוני ביותר שידעה המוזיקה הקלה בישראל - הלך באלבום הזה למקומות מוכרים, שהוא יודע מראש שהקהל שלו יאהב לאהוב.
את מרבית המילים באלבום, בשבעה שירים, חיבר דני רובס. שיר אחד כתב יעקב רוטבליט ושיר אחד יהונתן גפן. הבחירה ברובס כשותף מרכזי ליצירה, וכמחליפו של אהוד מנור ז"ל המיתולוגי, היא הגיונית. יש לרובס ככותב היכולת להעניק לכספי טקסטים יפים, מנחמים, צבורים בחום ורוויים בעדנה, ועם זאת כאלה שמדברים על החיים עצמם. ככותב, רובס הוא הדבר הקרוב ביותר לשלמה ארצי שכספי היה יכול לקבל, ובשלב הזה של הקריירה שלו, מדובר בהחלטה נבונה. כי המקום שבו כספי רוצה להיות הוא אמצע הדרך. אחרי קריירה רבת תהפוכות שבה חש רוב הזמן אאוטסיידר - על אף ההתקבלות העצומה של שיריו בקנון הישראלי - יותר מכל כספי רוצה להרגיש אהוב ומפורגן ולהצליח, גם מסחרית. לגיטימי.
ולמרות השאיפה להיות חלק מהזרם המרכזי, כספי היה ונשאר גאון מוזיקלי, וכפי שעשה בעבר, הוא מנגן באלבום הזה ברוב הכלים, כולל בס, תופים, כלי הקשה, גיטרות, כמובן פסנתר וקלידים ואפילו בנג'ו. ועדיין הקול שלו, רגוע, מאופק ונע בין נמוך ועדין לגבוה ועדין, מצליח להעביר למאזין רגש. כאמן הדיוק, הוא יודע מה נחוץ לכל שיר וכמעט לא מפספס. וכששומעים אותו, ממש כמו ששומעים את אריק איינשטיין ז"ל, יש תחושה שהגעת למקום מוכר, אהוב ונעים. אולי נעים מדי. כי אין באלבום הזה פינות חדות או להבות בוערות.
בשיר הפותח "אין אף אחת כמוה", שהפיק יועד נבו, כספי פוגש את עצמו מוכפל עוד ועוד, גם בשירה וגם בלחן, כשהוא "גונב" מעצמו, עם מהלכים שמזכירים גם את "מקום לדאגה" וגם את "ילדותי השנייה". ועדיין זה שיר מוביל לימי החורף, עם געגועים וכאב שורף על אישה שנעלמה. "אז יש", שכתב רוטבליט, הוא רוק מיינסטרים מבוגר עם גיטרה חשמלית טובה של יאיר מיכאל. ב"דבקה בת זמננו", שיר שמתחיל במסורת ומגיע עד צ'אט במחשב, כספי, הפול סיימון הישראלי, שהלך לרגאיי ולטינית ומרוקאית, הולך כאן לדבקה מזרחית ומארח בקולות את שלישיית A-WA.
בשלושת השירים הבאים כספי בוחר באזורי הנוחות של בוסה נובה וסמבה, ללא חידוש או עוקץ. "אמון בשגרה" הוא שיר מבוגר ודי משעמם על בני זוג שחיים יחד ומזדקנים יחד. אין דרמה, אין משבר. לא יותר טוב מ"סימני הזמן" של משה פרץ, למשל. "עוד אפשרות אחת" הוא סמבה מהירה מדי לטקסט, שמתפספס כאן. הפעם האינסטינקט לא עבד. מפיק מוזיקלי חיצוני היה אומר לו ששיר כזה מצריך קצב איטי יותר כדי שיהיה פנאי להתעמק בטקסט ולהתרגש. חבל. לעומתו, ב"איש בלי הגנות", סיפור על נווד מודרני, מתאים הקצב של הסמבה לתנועתיות של הטקסט והביצוע של כספי מצליח לגעת ברגש.
אותה נוודות ממשיכה לעבוד לצמד רובס את כספי ב"זמנים מודרניים", שיר בהשראת דמותו הקולנועית של צ'רלי צ'פלין, על רקע רוקנרול קצבי, נגיש לכל אוזן, שוב עם גיטרה יפה של מיכאל. נחמד. ב"כשלא היה לי בית" הרומנטי, שכתב יהונתן גפן, כספי ממשיך לברוח לבוסה נובה. זה שיר פשוט ומתוק, עם דימויים כמו "כבשים לבנות ידייך" ו"תותים חמים שפתייך", מהיפים באלבום, אבל כבר שמענו הן מגפן והן מכספי יפים ממנו.
שיר הנושא, "כמו בריקוד", הוא מהמקסימים שיצאו כאן לאחרונה. המילים של רובס מתארות תמונה פסטורלית מושלמת של טבע רומנטי, שאליו מתמזג זוג אוהבים. כספי מעניק לו את הליווי המוזיקלי שימס ויחמם לבבות בחורף קר, ביופי מיוחד שעוד יתגלה על ידי הקהל.
כדרך הטבע, מתי כספי של האלבום הזה הוא יוצר מבוגר ששיאו מאחוריו. אין כאן כאב אמיתי, אין כאן דרמות, אמירה משמעותית או חלילה ביקורת. הוא ממשיך ליצור, לשיר על אהבה, לעשות מוזיקה חביבה, בנאלית ביחס ליצירותיו בעבר, ולא הרבה מעבר לזה. אבל בגילו ובמעמדו זה לא מהווה מקום לדאגה, אלא עוד הוכחה לכך שגם אצל גדולי האמנים נשאלת השאלה כמה שירים אפשר להמציא בכלל.
"כמו בריקוד", מתי כספי, הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו