25 שנה כף רגלי לא דרכה בבסיס חוות השומר. רק עם הכניסה לחדר הטירונים הצר, הארוך והחנוק, שהאוויר בו דחוס בריח המדים המיוזעים, המהולים באדי דאודורנט גברי זול, הכל היכה בי בבת אחת. שמות, פרצופים, רגעים. מילים. "וואללה המפקדת, כפרה עלייך המפקדת, יענו אין מצב המפקדת, באמא שלי המפקדת". לא בכדי אני נמנית עם מצדדיה האדוקים של "תופעת פרוסט", הגורסת שלריחות יש עוצמה רבה יותר מאשר לכל חוש אחר כדי להעלות זיכרונות רחוקים. הייתי חיילת בת 18, שכבר מגיל 4 דיברה אל הקירות ולימדה אותם על הא ועל דא, ועל כן היה לי ברור שכאשר אתגייס, אהיה מורה חיילת. "מש"קית הוראה", קראו לזה אז. עברתי את המיון המוקדם של חיל החינוך, קיבלתי הודעה משמחת שהתקבלתי לקד"צ המיוחל, ואחרי קורס בן חודשיים בשערי אברהם ענדתי את השרוך האפור, שבו הייתי כל כך גאה. במסגרת הקורס הגעתי לבסיס הטירונים חוות השומר ושהיתי בו שבועיים כדי להכיר את אוכלוסיית היעד - חיילי מקא"מ. הרביתי להסביר את ראשי התיבות - "מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות", אבל לא באמת הסתכלתי לחיילים האלה בעיניים עד שהגעתי לשבוע העבודה המעשית. שם הטילו עלי בפעם הראשונה את המשימה לעמוד מול כיתת חיילים ולהעביר את השיעור הראשון, זה שהכנתי במהלך כל הלילה שלפני. על בריסטול צהוב כתבתי באותיות דפוס גדולות ויפות את מילות השיר "ים של דמעות", טרם נעשה בו מעשה נינט, ועם החיילים ניתחנו את כוונת הכותבת, זמירה חן. זיהינו חריזה, וכמובן הקשבנו לשיר דרך קסטה שהונחה בטייפ מסורבל. לפנות ערב רצתי מרוגשת לטלפון הציבורי, וכשאסימון רדף אסימון (זה באמת היה מזמן), שיתפתי את אמי בחוויית הפעם הראשונה שלי מול כיתת חיילים. לא היתה מסופקת ממני. בשיעור השני, החיילים האלה כבר קנו את ליבי. עד היום אני לא יודעת אם היה להם כל כך מעניין, או שהם היו מספיק רגישים כדי להבין שאני חיילת תחת בחינת מפקדיה, אבל שיתוף הפעולה שלהם במהלך השיעור, הזיק השובב בעיניים, החיוך והכרת התודה ("תאמיני לי, פעם ראשונה שאני מקשיב לשיעור מההתחלה עד הסוף") גרמו לי להרגיש משמעותית. ולהתאהב. וככה, כשאני באה מאהבה ומתוך אמונה שאפשר גם אחרת, פגשתי ולימדתי במשך שנתיים עשרות חיילים שעשו שינוי שהתחיל בחוות השומר. קיבלתי אותם לידיי בשלב מתקדם יותר של השירות הצבאי, שבו הם למדו מקצוע לחיים תוך כדי שירות צבאי. עמדתי נרגשת וגאה בטקסי סיום של חיילים שקיבלו תעודת מקצוע, יצאו מהצבא לחיים עצמאיים ומכבדים, ואמרו: "גמרנו עם השטויות, לא מתאים יותר" או "איזה מזל שהשתכנעתי להגיע לטירונות בחוות השומר". מי אני, מה אני- 25 שנים עברו מאז. רפאל איתן, שהיה רמטכ"ל והגה את החזון לשלב בצה"ל צעירים בעלי קשיי הסתגלות, מוטיבציה נמוכה ורקע סוציו-אקונומי נמוך, נפטר בינתיים בנסיבות טרגיות, אבל החיילים האלה עדיין מכונים בפי כל "נערי רפול", והפרויקט המקודש הזה ממשיך לפעול. 25 שנים אחרי, הצפנתי לבסיס שבו הבנתי לראשונה את משמעות הביטוי "צבא העם", כדי לפגוש את השמות והפנים של החיילים של היום. לבדוק מה נשתנה במהלך התקופה הזאת, אם בכלל. קולות ה"שתיים-שלוש הקשב!" קיבלו אותי כבר בכניסה לבסיס, שנראה יותר כמו קיבוץ בגליל התחתון. בתים נמוכים, עצי אלה ארצישראלית, ואותו שער אבן גדול, הבנוי בסגנון הבנייה העות'מאנית ועליו מקובעת סיסמת המקום: "בזכות האמונה באדם". והנה מבנה בית הספר עם אותו השלט מאז: "בית ספר להשכלה חוות השומר". שם, בכיתה השמאלית שבקומה הראשונה, ירדנו לעומקן של מילות "ים של דמעות". את קורס מש"קיות ההוראה שאני עברתי מחליף קורס הו"ד - הדרכה ופיקוד, וגם שיעורי השכלת היסוד אינם עוד בלו"ז. אחד הדברים הכי דרמטיים שהשתנו באבולוציה של חוות השומר הוא ההבנה ששיעורי השכלה אינם הכרחיים בשלב הזה של חיי החיילים, ולא משנה כרגע אם הם לומדים עוד שיעור עברית או פחות שיעור מתמטיקה. מה שחשוב בתחילת הדרך הוא להעניק לחיילים תובנות ולגרום להם להרגיש שהם שייכים למשהו גדול ומשמעותי. לגרום להם לחשוב: מי אני, מה אני, למה אני שייך. חדר האוכל עומד גם הוא על כנו. ציפי היא האמא של החיילים, שדואגת שכולם יאכלו טוב. כבר 22 שנים היא פה, "פיספסתי אותך, אחרת הייתי זוכרת", היא אומרת לי. "אני זוכרת את כולם". הריח הנישא בחלל מאפיין חדרי אוכל המוניים, כמו גם קולות שקשוק הסכינים והמזלגות, שמאפשרים לכולם, טירונים ומפקדים, להרפות את קצב לוח הזמנים האינטנסיבי. בסקירה ראשונית של חדר האוכל נראה לי שאין בכלל מכ"ים בשטח, גם לא מ"מים, גם לא מ"פים. למראית עין יש ציר פיקודי שמורכב רק מבנות בדרגות שונות. "זה נכון", מאשר רס"ן עציון עמרוסי, סגן מפקד הבסיס. "היתה פה החלטה מושכלת לגייס למשימת הפיקוד רק חיילות, כדי למנוע את ההתנגשויות שהיו בעבר מול מפקדים גברים. המפקדות כולן בעלות אינטליגנציה רגשית גבוהה, עוסקות בדברים החשובים ופחות במשחקי אגו, ויכולת ההכלה שלהן מדהימה. מעבר לזה, היה לנו ברור שחייל יחשוב פעמיים לפני שהוא מגלה אלימות כלפי בחורה". "פתאום הם מנומסים" רב"ט ליאור שרייבר היא המפק"צית (מפקדת צוות) של "צוות קובי". כל מפק"צית בחרה חלל צה"ל שעל שמו נקרא הצוות שלה, ובתום מסע הכומתה ביקר הצוות בקבר של אותו חייל, וגם בביתו. ליאור, תושבת קיסריה, בחרה בלוחם גבעתי, סמ"ר קובי נעים ז"ל, אח של חברת משפחתה. לדבריה, לא היה אפשר לתאר את השינוי שהתחולל בחיילים בזמן הביקור בבית המשפחה. "פתאום הם היו שקטים, מבוישים, מנומסים ומתרגשים", היא מספרת. עשרה חיילים יש לה, והם כבר בשבוע השביעי של הטירונות, בעוד שלושה שבועות מסיימים. החלק הקשה לגמרי מאחוריהם. שבועיים של התאקלמות, קשיי השכמה, נפקדות, עריקות - לא של כולם, כמובן, ואז כניסה לשיגרה. היא חובשת את כובע הדיסטנס, וככה היא מרשה לעצמה להיחנק מצחוק בלי שישימו לב, כשהם מצחיקים אותה בפעם המי יודע כמה. חוש ההומור שלהם מפותח במיוחד, והאינטואיציה חדה, לקלוט מי באמת דואג להם. החיילים יושבים על הרצפה במעגל נינוח, שהיו חווים כמותו בכל פעולה בצופים או בנוער העובד, אלא שאף אחד מהם לא ביקר אחר הצהריים בתנועת נוער. אחד היה צריך לצאת לעזור בפרנסת המשפחה, אחר הסתובב חסר מעש ברחובות, והיה גם מי שפרץ לבתים ונעצר לא פעם ולא פעמיים באשמת גניבה, ואפילו ניסיון לרצח. המפקדת מבקשת מהם לכתוב על פיסות נייר משפטים שמתחילים ב"חשוב לי להגיד לך ש..." או "החלום שלי הוא...", ולסיים אותם כאוות נפשם. את הטייפ המסורבל של אז מחליף מגבר קטן, המתחבר לסמארטפון של ליאור, שמשמיעה להם שירים בליין-אפ שהוכן בתשומת לב ומתוך כוונה, שישימו ליבם למילים. "חלומות של אחרים" של עידן רייכל, "ללכת" של לירן דנינו ו"אור גדול" של אמיר דדון. פסקול של מוסיקה ישראלית איכותית עם מילים אופטימיות ומעצימות במיוחד. תוך כדי השמעת "אור גדול מאיר הכל / ויותר כבר לא צריך לשאול / אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות / להתחיל הכל מהתחלה / כמו לנשום בפעם הראשונה / אני כאן, אני לא מתבזבז יותר" - כותב אחד החיילים: "החלום שלי זה להיות אבא מוצלח ולהקים משפחה". ברגע אחד הוא מגדיר את מדד ההצלחה של המקום, שעליו מצהיר מפקד הבסיס, סא"ל ע': "המדד להצלחה במשימה הקדושה שלנו הוא לא אם החייל יסיים שירות צבאי, אלא אם ילדיו יגיעו גם הם לחוות השומר או לא. אם ילדיו יגיעו לחוות השומר - נכשלנו". ע' הגיע מסיירת צנחנים ומפקד על הבסיס כבר שנה וחצי. הוא זה שקיבל אשתקד את פני הרמטכ"ל ושאר מפקדי צה"ל בחגיגות ה-30 לבסיס. "האמונה שלנו באדם היא ברובד הכי עמוק. אנחנו מאמינים בכוחו, בגדולתו ובעוצמתו של האדם, ומעבירים מסר לבני ה-18 שהם עדיין צעירים, והצבא הוא המקום לעשות את השינוי. "חוץ מזה, המפקדות פה לא ישרדו יום אחד אם לא יפעלו מתוך תחושת שליחות. אני דורש מהן להיות גם נחושות, כי מאוד קל להישבר פה בשבועות הראשונים של קליטת החיילים. הן חוות כאוס מוחלט של חיילים שבמשך 18 שנים עשו מה שהם רוצים, הלכו לישון מתי שהם רוצים, אף אחד לא הציב להם גבולות - ופתאום דורשים מהם כל כך הרבה. "כדי להתמודד עם התפרצויות הזעם של הטירונים, עם הקללות, עם הדברים הקשים שמוטחים בהן, המפקדות צריכות להיות יצירתיות. להפעיל מערכת ענישה יצירתית ומדורגת. הכי קל להדיח ולהעיף, אבל לזה החיילים שלנו הורגלו: המנהל הדיח אותם מבית הספר, לפעמים גם המשפחה פלטה אותם. אנחנו באים עם מסר מאוד ברור: לא מוותרים לאף אחד, אבל גם לא מוותרים על אף אחד. ולשם כך על המפקדות להיות יצירתיות ולהאמין שאפשר". "גמרתי עם הבלאגנים" טוראי אושר צרפתי מעפולה כבר ברח פעמיים מהטירונות. "שנתיים אני בבית, עושה מה שאני רוצה, ופתאום - כן המפקדת, לא המפקדת, ידיים מאחורי הגב, לקום בשש בבוקר. לא מתאים", הוא מחייך. השבוע הוא כבר תיפקד על תקן צת"ן, צוות תורן, המקבילה החוות-שומרית לחניך תורן. "נתתי את המילה שלי למ"פית שאני עושה שינוי, ועשיתי שינוי. זהו, אני גמרתי עם הבלגאנים, עכשיו אני רוצה לשרת בצבא קבע". את השינוי הוא זוקף לזכותה של המפקדת שלו, ליאור. "עשיתי נפקדות, והיא באה אלי עד הבית. ישבה איתי, ישבה עם אמא שלי, שיכנעה אותי לחזור. באיזה עוד מקום יילחמו עליך ככה? הרגשתי שאכפת לה ממני. פעמיים היא רדפה אחריי עד האוטובוס, התחננה שאני לא אלך, ובכל זאת הלכתי, והיא לא ויתרה". "אושר הוא שפיץ עולם", תחמיא לו רב"ט ליאור שרייבר שלא בפניו. "התאבדתי על החייל הזה, הוא לא תיפקד עד השבוע החמישי. והנה הוא צת"ן. זה הישג מדהים בשבילו ובשבילי". היא מספרת איך כמה מהחיילים עשו לה את המוות עם ההשכמות בתחילת הטירונות, איך הניפו מולה כיסאות ברזל, איך נחת עליה ארגז מנגו, ואיך בכתה בסתר כשהחייל שהשליך עליה את הארגז קיבל עשרה ימי מחבוש. ועכשיו היא חוששת מהריקנות שתתקוף אותה עם סיום הטירונות של צוות קובי. "במשך עשרה שבועות אינטנסיביים אני נקשרת אל כל אחד ואחד מהם. יודעת מי אוהב מה, מי מתעצבן ממה, מי נוטה למה. ופתאום - ריק אחד גדול. אין למי להזכיר לבוא בזמן, אין למי להתקשר לשאול איך היתה השבת". ליאור שומרת על קשר עם חייל שלה, שהיום הוא לוחם בגבעתי. סופרת את הימים לטקס ההשבעה שלו בכותל, לשם תגיע כאורחת הכבוד. "זה חייל שלא היה קם בבוקר עד השבוע החמישי. לקחתי אותו לשיחה, הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי לו: 'אני לא אוכל להילחם עליך אם אתה לא תילחם על עצמך'. מאותו רגע הוא עשה שינוי של 180 מעלות". לטוראי יוסי יצחקוב מקריית מלאכי זו הטירונות השלישית במספר. בטירונות הראשונה הוא לא רצה להתעורר והפך פח על ראשה של המפקדת. הוא נשפט וישב בכלא, וחזר לטירונות שנייה, אבל גם אז עשה אחורה פנה והיה עריק במשך חודשיים. "חזרתי לעבוד בבסטות של הדיסקים הצרובים, שיהיה לי כסף בכיס", הוא מספר. הוא נשפט וחזר לטירונות השלישית, שבה מפקדת עליו ליאור. "יש לי עוד שני אחים שלא עשו צבא, ואני היחיד שעומד לסיים טירונות. הכל בזכותה. תאמיני לי, אין עליה בעולם. לא משנה כמה בלאגן עשיתי לה, היא נלחמה עלי והאמינה בי. עכשיו אני רוצה להיות מש"ק משמעת פה, בחווה. אין על המקום הזה". במהלך כתיבת פתקי המשאלות והחלומות לוקח יצחקוב את קלסרה עב הכרס של ליאור וחורט עליו באותיות גדולות: יוסי יצחקוב. המפקדת ליאור נשארת קרת רוח בצורה מעוררת השתאות. מאופקת. לא ממצמצת. בעצמי כבר הספקתי לשכוח איך אני התמודדתי עם ה"לכי, לכי, למי יש כוח בשבילך היום", ו"לא בא לי להיכנס לכיתה, מה תעשי לי-" כאילו לזמן יש דרך משלו לשמר רק זיכרונות חיוביים. "אין כזה קונספט בעולם" סא"ל ע' מדגיש את יכולת האיפוק וההכלה המצופה מהבנות. "כן, הן עומדות בפני סיטואציות יום-יומיות כאלה. נדרשות להיות מאופקות ומכילות, ולשמש דוגמה אישית. אני דורש מהן להתייצב מול החיילים עם ברק בעיניים ואש בנשמה, ואם הן ביום פחות טוב, הן לא חייבות לעמוד מול החיילים. "הן חיילות בנות 18, בדיוק בגיל של הפקודים שלהן, שמאמינות שהן יכולות לשנות את העולם. הן לא עברו הכשרה אקדמית או סטאז', והן אלה שמחוללות את השינוי הגדול פה. בדרך כלל הן מגיעות ממשפחות שהן הצד השני של החברה הישראלית. זה לא ייאמן איך גם המשפחות שלהן רתומות לעניין ועוזרות בכל דבר שרק אפשר. יש פה הורים של מפקדות שתומכים בסתר במשפחה של אחד מחייליהן. גם תמיכת הת"ש פה יוצאת דופן. יש חיילים שיוצאים מפה באופן קבוע בכל שישי עם שקית אטומה שבה מוצרי יסוד. ויש לנו מחסן ת"ש פתוח לכל מי שרק צריך". בשיעור הספורט אני בוחנת כל אחד ואחד מהם, וכולם מזכירים לי בצורה כזו אחרת את החיילים שלי. ככה כיניתי אותם בגאווה. הם הרי היו שלי. בתקופתי הם שרו כל יום וכל היום בקולי קולות, ערבים למדי, יש להודות, משיריו של ישי לוי. היום תופסים את מקומו שיריו של בנו, שיר לוי. אבל חוץ מזה, הסיגריה מונחת באלכסון על תנוך האוזן, הלחי המצולקת מסגירה את ליל שישי שבו שתו קצת יותר מדי, ונעלי הספורט אושרו כי "יש לי פטור מנעליים צבאיות, לא נוח לי". הכל אותו דבר, כמו לפני 25 שנים. ובעיקר המבט בעיניים. המבט החכם בעיניים, המסגיר טוב לב מצד אחד, והזנחה מצד אחר, המשווע לתשומת לב ואכפתיות. "אנחנו מתיימרים לשנות, דרך פיקוד, את העובדה שהחיילים האלה לא מאמינים בעצמם, ואת התחושה שלהם שלאף אחד לא אכפת מהם", מוסיף ע'. "אנחנו מחזירים להם את האמון בעצמם דרך מסגרת מהפכנית ופיקודית, שיש בה חיבוק גדול שעונה על חסך משמעותי שהם באו איתו. זה חיבוק שיש בו אהבה, דאגה אמיתית, יכולת הכלה של התנהגות חריגה. ומצד שני, אנחנו מציבים גבולות מאוד ברורים. מה מותר, מה אסור. ויש לנו גם יכולת אכיפה. אין כזה קונספט בעולם כולו". ע' גאה לספר איך מגיעים לבסיס שלו נציגים מכל העולם כדי ללמוד את שיטת ההתמודדות הייחודית עם נוער בסיכון. "הרי בעולם מטפלים בצעירים האלה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שבתום יום טיפולים חוזרים הביתה. פה המפקדות זמינות ואכפתיות 24 שעות ביממה, ונתונות כל כולן לטובת החייל. הוא המרכז, והמפקדת וחייה הפרטיים אינם רלוונטיים. המפקדות הן הסוד של המקום הזה, מעבר לזה שאני באמת מאמין שקורה פה משהו רוחני". "אני תמיד אזכור אותה" לע' חשוב שלא תיווצר לחיילי חוות השומר תדמית של נוער עבריין. "החיילים שמגיעים לפה מאוד הטרוגניים. הם בסך הכל חבר'ה עם חסכים, שחלקם עשה שטויות וטעויות, אבל בשום פנים ואופן אינם עבריינים. החיילים שונים, הנסיבות שונות, וגדולתו של המקום הזה היא שאנחנו יכולים לפצח את השונות הזו באמצעות התייחסות אינדיבידואלית. מבחינתנו, כל חייל הוא עולם ומלואו". טוראי אלון סאלם מושך את תשומת ליבי בגלל השקט שלו. הוא לא שר בקולי קולות, לא מתפרץ בחוצפה, גם לא מספר בדיחה כדי להצחיק את המפקדת. הוא בן להורים חירשים-אילמים, וגדל בפנימייה. אבחונו כנער מקא"מ הביא אותו לטירונות בחוות השומר. כשסיים את המסע בין הראשונים, הוא לא האמין. אף פעם לא היה ראשון, בכלום. בחיוך מבויש הוא מודה: "ליאור? בחיים שלי לא פגשתי בן אדם כמוה. מה זה, מאיפה כל הכוח שלה? היא נלחמה עלי ולא ויתרה ועשתה הכל כדי שאתקדם פה. אני תמיד אזכור אותה, היא אחד האנשים הכי משמעותיים שפגשתי בחיים". "זה מה שהוא אמר-" ליאור מכסה בידיה את פניה הסמוקות, ועיניה נוצצות. "יואו, אני כל כך אוהבת אותם". 25 שנים. השיטה אולי השתנתה, אבל המהות נשארה. בסיס אחד, חיילים הרבה, מפקדות מעט, אמונה גדולה והרבה אהבה. הרבה הרבה אהבה.
