"אי שם בבית החזה מונח געגוע למאבק" שמשון ליבמן מקצוע: בעל חברה העוסקת בניהול, אימון, ייעוץ וייזום פרויקטים תפקיד במטה: ראש המטה לשחרור גלעד שליט "אחרי ה'וואו' הענק הזה וההתרגשות העצומה שלי עם החזרה של גלעד, לקחתי אוויר והחלטתי שאני חוזר לשיגרת החיים שלי", אומר שמשון ליבמן. "היום אני מרצה על המאבק ועל בניית קהילה סביב משהו ערכי, ואני רואה את ההתרגשות שנמצאת בכל מקום שאני מגיע אליו. אפשר להרגיש איך אי שם בבית החזה מונח מין דבר, שהיום, ממרחק של שנה, אני קורא לו געגוע. הסיפור הזה נהפך למשהו שאנשים מתגעגעים אליו - ההתרגשות של 'החזרנו את הילד של כולנו'. זה היה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בחיים. "ממרחק של זמן אפשר לומר שיותר ויותר נכנסת לתודעה הציבורית התובנה שללחץ ציבורי יש השפעה. זו כמעט הפעם הראשונה שציבור ענק, נטול ציניות, בא ואמר למנהיגיו ולמקבלי ההחלטות: 'רגע! אל תפחידו אותנו. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון עבור הערך'. וזה משמעותי במדינה שמנוהלת בפוליטיקה של הפחדות. "בשנה האחרונה, אחרי חמש שנים של פעילות מצומצמת והכנסות בהתאם, חזרתי לעבודה בפול טיים ג'וב: אני עוסק בייעוץ ארגוני, מנהל חברות ומקיים מפגשים עם אנשים. המצחיק הוא שכשחזרתי לנהל את קיבוץ קדרים, חברים אמרו לי, 'מה, אתה חוזר-' כאילו ציפו שאחרי הוואו הגדול אני לא אחזור. וזו היתה החוכמה הגדולה, מבחינתי: להצליח לצאת מאשליית המרחב האינסופי לחיים שהיו קודם. ולהיות מי שאתה. ולא מה שהאירוע עושה אותך. אחרת, אתה יכול ללכת לאיבוד. "דברים נפלאים אירעו לי בשנה האחרונה בגלל החשיפה. קיבלתי את אות השנה מטעם פרויקט המנהיגות LEAD שייסד מוריס קאהן. אני לא בנוי לדברים כאלה, אבל בשם כל הפעילים הייתי מוכן לקבל את האות. הרבה ארגונים כאלה ואחרים וגם אנשים פרטיים, ראו בי כתובת לבקשות סיוע. למשל, עזרתי לחלק ממשפחות נפגעי אסון הכרמל שפנו אלי. אבל אנחנו צריכים לדעת גם את הגבולות של עצמנו". אז מה התחנה הבאה? פוליטיקה- "היו לי שניים-שלושה מפגשים עם אישים פוליטיים שאני מכבד, שהציעו לי להצטרף, אבל אני מרגיש שזה מקום שאני צריך להתרחק ממנו. למדתי שהחיים הפוליטיים הם אמנות של קומבינות, לא התרשמתי שמה שמניע החלטות זה אידיאולוגיות וערכים". ומה עם גלעד- "הקשר עם גלעד הוא קשר של שכנות. פגשתי אותו כמה פעמים, והאחרונה שבהן היתה בחתונה של יואל ויערה. גם עם נועם חזרנו לקשר של שכנים, כמו קודם, רק מלאים יותר, בגלל העבר המשותף והשעות האינטנסיביות שבילינו יחד". "אין ספק שהחזרה לחיים הפרטיים לא היתה קלה" אוהד כנר בן 33 מקריית ביאליק, רווק מקצוע: ניהול פרויקטים תפקיד במטה: פעיל מרכזי. זכה לתואר "הבן המאומץ" ו"הבן הרביעי" לפני שנה הבטיח אוהד כנר: "אשפץ את הבית, אמצא עבודה וזוגיות", והכריז שוב ושוב בהתרגשות מידבקת: "גלעד הוא אחי, אני אוהב אותו כמו את אחי, למרות שמעולם לא הכרתי אותו". היום אמנם יש לו זוגיות, כמו שקיווה, אבל עבודה עדיין לא הצליח למצוא. חבריו לדרך מעידים שהוא עדיין מסתובב כמו "בלון שיצא ממנו האוויר". "אחרי שגלעד חזר, גם אני חזרתי לבית שלי בקריית ביאליק, והחיים שלי התחילו מחדש. חזרתי הביתה כמו איזה בן אבוד, והתחלתי להשלים את החסר עם המשפחה ועם החברים הקרובים שלי. היו לנו הרבה דברים להשלים. "חמש שנים לא חגגתי יום הולדת. בכל יום הולדת שלי ב-27 באוגוסט, התעסקנו ביום ההולדת של גלעד, שחל ב-28 באוגוסט, אז השנה התפרעתי לגמרי - יצאתי לפאב, נפגשתי עם חברים ואני הייתי המרכז. ולא גלעד. "הצטרף אלי גם חבר מדהים וחדש לחיים - גלעד. אני עדיין לא מרשה לעצמי לדבר איתו על מה שהיה, אבל אנחנו מבלים ומטיילים יחד, עושים הרבה ספורט, ובעיקר, הולכים למשחקי כדורסל של מכבי תל אביב, ולטניס. הוא פשוט יודע הכל בתחום הזה, עד למידע הכי אזוטרי. אני לא בונה את החברות הזאת על העבר, אלא על העתיד. אני לא אומר לו מה עשיתי, את זה הוא יכול לקרוא ולשמוע. שנינו פתחנו דף חדש. "כדי להצטרף למאבק עזבתי עבודה בניהול פרויקטים ואת הדירה השכורה שבקריית ביאליק. אני מאוכזב מהעובדה שמאז תום המאבק לא מצאתי עבודה אמיתית וטובה, שתדע לקבל אותי כמו שאני, בדיוק כמו בת הזוג שלי, שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי, ולא קשורה למאבק. אבל אין מה לעשות, לכל דבר יש מחיר, וזה בסדר. אני מוכן לשלם את המחיר הזה, שהוא קטן לעומת מה שגלעד שילם". איך הקשר עם משפחת שליט, "המשפחה המאמצת" שלך- "אני בקשר טוב גם עם יואל ויערה. אנחנו מטיילים, מבלים ונפגשים המון. מחליפים חוויות על איפה היינו לפני שנה. אני עדיין בקשר עם אביבה ונועם, הם קיימים אצלי בלב לכל החיים. הייתי איתם בליל הסדר, זה היה רגע מדהים ומרגש - תמונה שתיצרב בזיכרוני לכל חיי, גלעד מחזיק את ההגדה של פסח וקורא בה. "אביבה עדיין אומרת לי כל הזמן, 'אני רוצה לראות אותך מתחתן', ממש כמו אמא שדואגת. גם נועם אומר לי 'תתארגן על החיים שלך'. אין ספק שהחזרה לחיים הפרטיים שלי לא היתה קלה. אני שמח שהיו איתי החברים הטובים שלי, שגדלתי וצמחתי איתם, והחבר'ה מהמאבק, שאנחנו עדיין מדברים בינינו. "מבחינתי, התנדבות היא עשייה למען מישהו בלי לבקש תודה או שטיח אדום, וחשוב לי להמשיך בעשייה. זה מה שאני עושה היום: המרתי את המאבק לשחרור גלעד בקרן לרווחת ניצולי שואה. כך שהעשייה לא נגמרה, למרות שזה רק פעם בשבוע. רוח ההתנדבות שבוערת בי לעולם לא תיגמר, זה בטוח". "לא היה פשוט לעבור גמילה ממשפחת שליט" עדי פיליפסבורן בת 46 מירושלים, גרושה ואם לשתיים מקצוע: קונדיטורית תפקיד במטה: ממונה על האוכל "אני לעולם לא אשכח את החיבוק הראשון של נועם וגלעד", נזכרת עדי פיליפסבורן. "זה היה אחרי לילה ארוך ומתיש של עבודה באוהל, ועניין השחרור היה כולו בהפתעה. פשוט התמוטטתי. הובהלתי לבית החולים, קצת אינפוזיה, התאוששתי, חזרתי לאוהל והמשכתי כרגיל. זאת היתה תחילתו של הליך ארוך". לאוהל המחאה היא הגיעה לאחר שפגשה באחת ההפגנות בירושלים את אביבה שליט. היא לחצה את ידה ואמרה לה: "אביבה, אל תדאגי, אנחנו נחזיר אותו הביתה". היא סגרה עסק מצליח של קונדיטוריה באינטרנט והצטרפה למאבק. לפני כשנה, למרות ההתמוטטות, היתה נחושה לחזור לשיגרה: "אני מנסה להיגמל, ומחפשת משקיע בעסק", אמרה. היום היא עדיין מחוסרת עבודה. כבר בתחילת השיחה היא אומרת: "שנה עברה ושום דבר מעניין לא קרה. אני עדיין עושה את מה שאני הכי אוהבת - עוגות, אבל לאנשים אין כסף להשקיע". בשנה שעברה דיברת במונחים של גמילה. "כן, וזאת היתה גמילה לא פשוטה. את יודעת כמה זמן לקחת לי להתנתק מלחשוב עליהם כשאני עושה קניות? להיכנס לסופר, ולדחות כל מחשבה שעולה באופן אוטומטי: 'אה, זה מה שאביבה אוהבת, זה מה שנועם אוהב', עם האינסטינקט הזה של להכניס לעגלה. אבל את לומדת להמשיך הלאה, עם העגלה הפרטית שלך. "פתאום התפנו לי ימים שלמים ולא ידעתי מה לעשות איתם. ממש כמו תינוק שרק התחיל ללכת. הריקנות היתה גדולה. למדתי לחזור לדברים הישנים שלי, שעשו לי טוב: לאחרונה חזרתי לטפל בבעלי חיים, בדיוק כמו לפני המאבק. אני מנסה גם לפתח תחום ישן-חדש: תכשיטנות. לצד הניסיונות להרוויח קצת כסף, יש לי פתאום זמן לבנות ולמשפחה. "היו ימים קשים בשנה הזאת, אבל בכל פעם שנפלתי למחשבות, ואני עדיין מדי פעם נופלת, אני משננת לעצמי כמו מנטרה: 'נלחמנו, עשינו - ואיזה כיף שהצלחנו'. ועדיין, יש בי לפעמים געגועים לימים ההם באוהל, שברור לי שהוא נסגר מהסיבות הנכונות, אבל עדיין, היתה אז הרגשה שאנחנו באמצע שליחות, 24 שעות ביממה נלחמים על החיים של ילד בן 20 וקצת". נפגשת עם גלעד- "לא, ואני לא מאוכזבת מזה. תביני, האנשים האלה לא יוכלו לעולם להודות לנו - עזבנו את הבית, המשפחה, העבודה ונתנו את הכל למען חייל שבכלל לא הכרנו. עזרנו לאנשים שאמנם הצליחו לגעת בנו עם סיפורם האישי, אך עדיין, יום קודם להצטרפות - היינו זרים לחלוטין. מה גם שאף אחד לא הכריח אותנו להתנדב. כולנו התגייסנו בלב מלא. ברור לי שהייתי עושה אותו הדבר למען כל חייל שבוי אחר, לכן לא חשוב לי לפגוש את גלעד. אני רגועה כי הוא בבית והכל בסדר איתו, וזה מה שהכי חשוב, לא? "בינתיים אני רואה אותו בתמונות שפעילים אחרים שלנו מעלים בפייסבוק. אני יודעת שיש כאלה שקרובים יותר למשפחה ונמצאים בקשר איתו, אבל אני משתדלת להתמקד דווקא בשמחה על כל קילוגרם שהוא עולה במשקל. אני מאחלת לו שרק ימשיך לאכול מכל הטוב שבעולם. בשביל ההזדמנות הזאת בדיוק נלחמתי". "לא נפגשתי עם גלעד, אז מה? זו לא היתה המטרה" קובי גמליאל בן 29 מגבעתיים, נשוי מקצוע: בעלים של חברת שיווק ופרסום באינטרנט וברשתות החברתיות תפקיד במטה: אחראי לפעילות ברשתות החברתיות "עם חזרתו של גלעד היתה התרגשות גדולה ופיק גבוה מאוד", משחזר קובי גמליאל. "איך אפשר שלא? היו עשרות אלפי ציוצים של אנשים שדיברו על גלעד בכל רחבי העולם, עשרות אלפי שיחות בפורומים ומאות אלפי פוסטים בבלוגים, מאות כתבות, אפליקציות ועמוד ויקיפדיה, שבער לי בעצמות כבר לתקן את הסטטוס שלו. אחר כך בא רגע השיא במצפה הילה, כשסוף סוף רשמתי בפייסבוק את המילה 'בבית', כי גלעד כבר הגיע הביתה ולא היה צריך לומר יותר מדי. זה פיק עצום, שקשה לחזור ממנו לשיגרה. תחשבי, היתה לי היכולת לרשום את המילה המושלמת ביותר שנרשמה ושתירשם אי פעם בפייסבוק. מפה והלאה - זה שלו. נטו. שום דבר לא שלי יותר. הכל שלו". בימים ההם אכלת גלעד, נשמת גלעד, חלמת גלעד. עכשיו הוא כבר שנה בבית, ועדיין לא נפגשתם. "היה מפגש עם ההורים, והוקראו תודות לכולם. אז הוא לא היה, אז מה? אז עברה שנה ולא נפגשנו. אני תמיד מזכיר לעצמי שמה שעשיתי היה לשם העשייה. כי לגלעד, בסופו של דבר, יש את המשפחה שלו ואת החברים שלו. יכול להיות שאם היינו נפגשים היינו יכולים להיות חברים טובים, אנחנו כמעט בני אותו גיל, והיינו בהחלט יכולים לראות איזה משחק כדורסל על בירה. אבל זאת לא היתה המטרה. המטרה היתה להחזיר אותו הביתה, לא להיות חבר שלו. אני באופן אישי ניתקתי את עצמי מכל אנטגוניזם כזה או אחר שהיה עלול להיווצר". לפני שנה דיברת במושגים של "גמילה" ושל נפילה ל"תהום של אין". "כל התהליך האינטנסיבי אמנם נגמר, אבל העבודה היום-יומית העמוסה שלי לא משאירה מקום להתחשבנות ומצעידה אותי קדימה. בכל מקרה, אין לי ספק שאני אדם שונה לגמרי מזה שהייתי לפני המאבק. מכל התקופה הזאת למדתי לעשות גם דברים לנשמה, ולא רק לעסק". במה השתנית? "אני הרבה יותר מתודי ממה שהייתי בעבר. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא לעצור ולהגיד רגע, ואז לבנות דברים באופן מתוכנן, מהיסודות. אין יותר ריצת אמוק. אבל עזבי אותך, מה שחשוב זה שגלעד בבית, בריא ושלם, ואני את שלי כבר קיבלתי - ברגע ההוא מול הפייסבוק במצפה הילה. באותו רגע, זה היה שווה כל מחיר". "הייתי בתוך משהו שהיה חזק יותר ממני, אבל כשזה נגמר - זה נגמר" אלה חפץ בת 32 מת"א, רווקה מקצוע: מפיקת טלוויזיה תפקיד במטה: מפיקת-על של האירועים הגדולים, ובהם "פרויקט הצינוק" "חזרתי לבנאליות", אומרת אלה חפץ, האישה שמאחורי המסע התקשורתי של משפחת שליט. "חזרתי לשיגרת עבודה רגילה, לחיים נורמליים. היינו ביום ההולדת של גלעד, וכל מה שרצינו זה להגיע למסעדה, לתת לו חיבוק ולחגוג לו כמו שצריך. "במהלך המאבק היו ימים קשים מנשוא, שפשוט הרגשתי שאי אפשר להיות כל הזמן בתוך עננה שחורה. הייתי בתוך משהו שהיה חזק ממני. היתה שם המון עבודה, גלעד לא חזר בזכות נס אלא בזכות המדינה, המשפחה וגם בזכותנו, המתנדבים. אבל כשזה נגמר - זה נגמר. "היום אני במקום אחר. חזרתי לדברים שאני אוהבת, לתחביבים שלי. חזרתי לצאת לפאבים ויש לי זמן לחברים, למכון כושר. הכל קיבל פרופורציות. בסוף המאבק, לא אהבתי שברחוב היו מזהים אותי, אבל התרגלתי. היום, בכנסים שאני מפיקה, אנשים לפעמים מסתכלים עלי ומתקשים להבין מאיפה הם מכירים אותי. כשאני אומרת גלעד, הם מייד נזכרים". מה עם זוגיות- "אחרי שגלעד חזר היתה זוגיות, וזה נגמר. ברור שיש לי תוכניות, והרבה... אנשים צעירים כמוני כבר רוצים משפחה וילדים". יש דברים שזורקים אותך לימים ההם- "כל הזמן. למשל, בשבוע שעבר ראיתי פרק מהעונה הראשונה של 'חטופים', שבו הם חוזרים הביתה. ראינו את זה לפני שנתיים עם חשש ומועקה גדולה, הבטן התהפכה בכל פרק. הפעם ראיתי את זה ובכיתי מרוב הקלה. אמרתי לעצמי, 'זהו, עכשיו זאת סתם עוד סידרה. זה לא אמיתי', וזה היה מדהים. מאוד התרגשתי". את בקשר עם המשפחה- "אני בקשר טוב עם יואל ויערה, הייתי המלווה של יערה בחתונה. עם גלעד הקשר הוא יותר סביב הספורט, הלכנו יחד לכמה משחקי טניס וכדורסל. אני עדיין עושה מדי פעם את הקילומטרז' הזה, ת"א-מצפה הילה, אבל הרבה פחות. הפעם האחרונה שנסעתי היתה במאי, וכל כך נהניתי לראות אותו משחק כדורסל מול שחקני מכבי תל אביב. זה הנס מבחינתי - שהוא נהנה מהכל, שהוא רוצה לבלוע את החיים, משתף פעולה, צוחק. כשאני רואה שהוא עושה לייק, זה מייד מקפיץ אותי ומוציא ממני, 'וואו, גלעד עשה לייק!' הוא בן אדם מדהים וחזק הרבה יותר ממה שדמיינתי. פשוט לא להאמין". מה לגבי מפגש בין גלעד לפעילים- "מפגש הפעילים שהיה בדצמבר בשפיים היה מבחינתי סגירת מעגל. נכון, גלעד לא היה, אבל בפעם הראשונה הוא דיבר אל העולם באמצעות סרטון וידיאו. כולנו התחבקנו והתנשקנו ובכינו. אני לא מאמינה שיהיה מפגש גדול נוסף. לי אישית זה גם לא חסר, אולי בגלל שיש לי קשר עם המשפחה. אני גם לא מצפה לקשר חברי בינינו, כי לא היינו חברים לפני כן - לא הכרתי אותו בכלל. אני מבינה את הפעילים האחרים שהמפגש חסר להם. "ישמח אותי אם גלעד יחזור לשיגרה הטובה והרגועה שלו הרבה יותר מאשר אם הוא ייפגש עם פעיל כזה או אחר, בטח כשהוא לא מכיר אותם. המאבק חיבר בין כולנו, אבל זה נגמר, והגיע הזמן להתקדם לדברים החשובים לא פחות. השנה היה אפשר סוף סוף, אחרי הרבה שנים, להגיד 'שנה טובה' בלי להוסיף מייד 'נקווה שגלעד יחזור השנה הביתה'. זה היה הכי משמח בעולם". "חזרתי לעומס החיים הרגיל, יש עוד כל כך הרבה לעשות" יואל מרשק בן 67 מקיבוץ גבעת השלושה, נשוי, אב לארבעה וסב לשלושה מקצוע: פנסיונר, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית תפקיד במטה: פעיל מרכזי "גלעד היה אצלי סמל שלא עזבתי לדקה", אומר יואל מרשק, "אבל מהר מאוד חזרתי לעומס השגרתי של החיים. הרי יש כל כך הרבה דברים לעשות". מרשק הוא ממקורבי משפחת שליט. הוא הוזמן למסיבת יום ההולדת של גלעד ולחתונתם של יואל ויערה. "המשרד שלנו היה אחד המקומות הראשונים שנועם הביא אליו את גלעד. זה היה בצהריים, אחרי שהם יצאו מביקור אצל השגריר הצרפתי. פתאום השניים התייצבו אצלי במשרד, בהפתעה, והודו בספונטניות לכל צוות אגף המשימות של התנועה הקיבוצית. התרגשתי מאוד, כל מה שרציתי היה לגעת בו ולראות שהכל בסדר איתו. "חודש לאחר מכן, בשבת בבוקר, נסעתי למצפה הילה. שיחקתי איתו פינג-פונג, ותוך כדי המשחק סיפרתי לו את הסיפור שמאחורי השולחן: איך אמא שלו אמרה שגלעד אוהב לשחק פינג-פונג, ואני מייד נרתמתי לגייס שולחן. העמסתי את השולחן הגדול על טנדר של התנועה הקיבוצית כשהוא בולט החוצה. שוטר עצר אותי בדרך ורצה לתת לי דו"ח תנועה. אמרתי לו שזה בשביל גלעד שליט, והוא שלח אותי לדרכי, בלי דו"ח. "אמרתי לגלעד: 'השם שלך הפך למילת קסם שפותחת דלתות, ללא כל תמורה'. וזה תפס את כל עם ישראל. אבל עכשיו הוא פה, ויש לו את החיים הפרטיים שלו". יש פעילים שמרגישים שנשכחו. "תראי, אני מבין את הכאב של האנשים האלה, עם החלל הריק והחוסר העצום, לצד השמחה על חזרתו של גלעד. אבל חשוב להבין שאלה שלא פגשו את גלעד, זה רק בגלל שהוא מטבעו ביישן ומופנם, בדיוק אותן תכונות שעזרו לו לשרוד בתנאי בידוד נוראים במשך חמש שנים. לאט לאט הוא יחזור למסלול. בינתיים הוא מוקף מכל צד, ובכל דקה יש בפניו בחירות שהוא נדרש לעשות. אני לא מקנא בו". כבר למחרת השיחה איתו מגיע מרשק לגדר הגבול עם מצרים, כדי לפעול למען פליטים מאריתריאה שישראל סירבה להכניסם. ויש לו עוד פרויקטים. "יש את עודה טראבין, הבדואי שנמצא בשבי המצרי כבר 12 שנים ולא קורה כלום. יש לי עוד הרבה דברים שממלאים את חיי חוץ מפרויקט גלעד. אני חבר בעמותה להחזרתו של פולארד לישראל, וזה יהיה זמן טוב להפעיל לחץ בעניין, ויש עוד חיילים שחסרים, גיא חבר שאיש לא יודע איפה הוא. ומה עם הטייס רון ארד? בקיצור, יש עוד הרבה עבודה". אולי זה הזמן לגייס את גלעד לפעילות שלך. "יהיה עוד זמן לכך. תני לו לגלות את העולם, אחר כך בהחלט נוכל לגייס אותו לפעילויות שלנו. בינתיים, כל דבר חדש לו. למשל, זו פעם ראשונה אחרי שנים שהוא חוגג את חגי תשרי. נועם בעצמו התגייס למען עם ישראל, בזה שהחליט ללכת לפוליטיקה מתוך רצון לתת בחזרה מעט מכל ההרבה שקיבל, וזה דבר יפה. אני מסתכל על המניע שלו, והוא נראה לי נקי ויפה". "איך אומרים אצלכם, 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת'-" מאליק פריג' בן 47 מכפר קאסם, נשוי ואב לחמישה מקצוע: יו"ר עמותת "נר לשלום ולאחווה" תפקיד במטה: אחראי לפעילות במגזר הערבי "אכלתי את החסכונות, הפיצויים והמבטחים, ועכשיו אצטרך להתחיל לחפש עבודה ולהתרגל לשקט", אמר מאליק פריג' מייד לאחר שחרורו של גלעד שליט. שנה אחרי, הוא עדיין מחוסר עבודה ופגוע מאוד, לאחר שלא קיבל, לדבריו, שום תודה מהמשפחה. יתר על כן, בעיר שלו עדיין זוכרים לו שהוא יצא להפגין למען החייל השבוי היהודי ולא למען שחרור האסירים הפלשתינים. "איך אומרים אצלכם, 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת'? זה בדיוק מה שאני מרגיש. את יודעת כמה אנשי שטח כמוני, שעשו לילות כימים למען המשפחה, נזרקו הצידה? נועם ואביבה פשוט התעלמו מאיתנו עם חזרתו של גלעד הביתה, בעוד קומץ קטן ומקורב של אנשים הלכו לתפוס שעות מסך והתפרסמו. עד כדי כך נפגעתי, שכשביקשו ממני לא מזמן לטוס למצרים כדי לעזור לישראלי שכלוא שם, לא הסכמתי. "זה לא היה אמור להיגמר ככה. היינו כמו משפחה, ובמשפחה צריכים לזכור שיש האחד את השני, שצריך גם להודות. לא קיבלתי אפילו טלפון מנועם. הוא כאילו שכח את כל האוטובוסים העמוסים באנשים שאירגנתי, את העליות לבית ראש הממשלה בירושלים ובקיסריה עם האנשים מהמגזר. שכח את זה שהתפטרתי מהעבודה שלי כקצין רכב ואחראי בטיחות בחברה גדולה; את ההחלטה שלי לאכול את כל החסכונות שלי בבנק - את האוכל של הילדים שלי - ולחיות כמו מטורף, בלי עבודה שיש לצידה הכנסה והכל כדי ללכת עם הלב ועם האידיאולוגיה עד הסוף. כל הפעילויות הרבות שיזמתי היו מכספי האישי, וגם מתרומות שהשגתי מהמגזר. עשיתי את זה עם כל הלב ומהבטן, לא בשביל להתפרסם, לכן זה צורב יותר. ועכשיו מה נשאר? שקט כזה, שאני עדיין מתקשה להתרגל אליו. "המשפחה שלי קיבלה איומים על חייה. סיכנתי את חיי למען משפחת שליט ואני מאושר שגלעד חזר הביתה, אבל העובדה היא שעד היום אני לא עובד. הבטיחו לי הרבה הבטחות, בין השאר גם נועם, אפילו מהפורום למען גלעד הבטיחו לי שיסייעו, וכלום לא יצא. סתם דיבורים. אחרים הלכו והתפרסמו על חשבון גלעד שחזר, ואני נשארתי פה עם הריקושטים ומילות הגנאי שעדיין זורקים לי פה ושם ברחוב הערבי. איך אסביר לך את התחושה האיומה? תחשבי על אדם שחרש וחרש וחרש מדינה שלמה, ללא יום וללא לילה. אז זו בהחלט פגיעה אישית בעיניי. "לפני כמה זמן היה לגלעד יום הולדת. ציפיתי שנועם יזמין גם אותי למסיבה, אבל לא הוזמנתי. והיו שם גם אנשים שלא היו שותפים לדרך. אני מרגיש כאילו זרקו אותי החוצה. הייתי מצפה מנועם להוציא את רשימת הטלפונים של הפעילים המרכזיים, אותה רשימה שהיה מוציא כשהיה צריך מאיתנו משהו - ולומר מילה טובה. מה שבטוח זה שאת הקול שלי הוא כבר לא יקבל". תגובת נועם שליט: "הבית היה פתוח לכולם, אנחנו לא הזמנו אף אחד" על דברי מאליק פריג': "צר לי על הדברים. אני יכול רק לומר שפגשתי במאליק בשנת 2008 בלבד, בביקור שאירגן אצלו בכפר, ולמעט פעמיים שדיברתי איתו בטלפון, לא היה לי איתו כל קשר במשך כל חמש השנים וחצי של המאבק. כך שאני לא מכיר את הטענות הללו על התפטרותו מהעבודה ועל הכספים שהוציא על חשבונו. אין לי שום מושג על מה הוא מדבר ומה עשה. כל מי שעשה - אנחנו מברכים ומודים לו". על מסיבת יום ההולדת של גלעד: "חברים אירגנו לו מסיבה בתל אביב באופן ספונטני, גם אנחנו ההורים והמשפחה לא הוזמנו, כך שממילא לא יכולנו להזמין אחרים". על הביקורים במצפה הילה: "מי שהתקשר ומי שהגיע באופן ספונטני התקבל בזרועות פתוחות. הבית היה פתוח לכולם. אנחנו לא הזמנו אף אחד, כך שזה לא רלוונטי לבוא ולומר שלא הזמנו".
בן 61 ממצפה הילה, אב לארבעה וסב לשלושה
* * *
