לא קל להיות "הלהקה הכי גדולה בעולם". לא פשוט להגיע למעמד כזה, ועוד יותר קשה לשרוד בפסגה במשך זמן ארוך כל כך בעולם שכולו שינויים מהירים ואופנות מתחלפות.
יו-2 היתה להקה כזו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, ובכלל לא משנה אם בצדק או שלא, ונדמה שבמשך הרבה מאוד זמן היו בונו וחבריו עסוקים בהתלבטויות איך נכון לנהוג כשאתה נאמבר 1 - ולא רק הכי טובים באמנות, הכי חדשנים במוסיקה והכי מעודכנים בטכנולוגיה האודיו-ויזואלית, אלא גם בעלי יומרות פוליטיות-חברתיות שרוצים לנצל את הבמה שלהם ואת העושר המטורף שצברו כדי לשנות את המציאות, להיות בעלי השפעה אמיתית על חייהם של אנשים בכל העולם.
מה שכל כך מוצלח באלבום החדש של הלהקה, שנקרא No Line on the Horizon, הוא שנדמה שהם מתרכזים יותר במוסיקה ועסוקים פחות במעמדם בעולם המוסיקה. לא שבונו יוותר על איזושהי אמירה חברתית בתקופה שבה נבחר נשיא שחור בארה"ב ובעולם עדיין מתנהלות מלחמות ורעב שורר באפריקה, ובכל זאת האלבום הזה נשמע - אולי מתוך ייאוש מהמצב (כמו שמרמז שם האלבום "אין קו אופק") - יותר כמו מבחר שירים מוצלח של להקת רוק טובה מאשר אוסף הצהרות קלישאיות ובומבסטיות.
וזה לא רק בטקסטים אלא במוסיקה, בפוזה, הכל יותר רגוע ופחות מתאמץ. יו-2 פשוט חוזרים לעשות שירים יפים. הפעם הם עושים את זה (שוב) בהפקתם המוסיקלית של סטיב ליליווייט, בראיין אינו ודניאל לנואה, שלא הסתפקו רק בהפקה אלא השתתפו בהלחנה ויצרו ביחד עם הלהקה את אחד מאלבומיה היותר מוצלחים. כשם השיר (שיהיה כנראה ה-להיט מתוך האלבום): מגניפיסנט!!!
מי מכיר את פול יוסון-
הכל התחיל ב-1976 בדבלין, אירלנד, כשארבעה נערים בני 16-15 הקימו להקה בשם "פידבק". תחילה הלהקה ביצעה קאברים לשירי "הביטלס" ו"הרולינג סטונס" ובהמשך, כשהם התחילו לכתוב את השירים בעצמם, הם גם שינו את שמם ל"הייפ". שנה לאחר מכן הם כבר הפכו ל"יו-2" (כשמם של מטוס ריגול אמריקני וצוללת גרמנית).
מאז ועד היום, יותר מ-30 שנה, הארבעה עובדים ביחד: פול יוסון, המכונה "בונו" בשירה וגיטרה; לארי מולן ג'וניור בתופים; דיוויד אבנס, הלוא הוא "הקצה" (The Edge) בגיטרות; ואדם קלייטון בבס.
ב-1979 הקליטה הלהקה תקליטון ראשון שהצליח מאוד באירלנד והביא אותה להחתמה בחברת התקליטים הבריטית "איילנד". ב-1980 יצא אלבומה הראשון Boy בהפקת סטיב ליליווייט, שהפך להיות גורם משמעותי בעיצוב צליל הלהקה בשנים הבאות - צליל שהיה רוקי ומחוספס ולא דומה לפוסט-פאנק האלקטרוני הרקיד ששלט בפופ הבריטי באותה תקופה. ב-1981 יצא האלבום "אוקטובר" ובו להיט גדול ראשון של הלהקה, "גלוריה". שנתיים של הופעות אינטנסיביות וקליפים ראשונים ב-MTV, שהתחילה לשדר באותה תקופה, הפכו את הלהקה למוכרת גם בארה"ב.
ב-1983 יצא אלבומה השלישי, הפוליטי ביותר עד אז, "מלחמה" (עם הלהיטים Sunday Bloody Sunday ו-New Years Day), ונכנס בבריטניה למקום הראשון במצעד האלבומים ובארה"ב הביא את הלהקה לסטטוס של להקת איצטדיונים מצליחה.
באותה תקופה החלו יו-2 לעבוד עם צמד מפיקים חדש, בראיין אינו ודניאל לנואה, שלקחו את המוסיקה של הלהקה לכיוון ניסיוני יותר, אווירתי ומופשט בחלקו אך עם זאת מלא כוח. האלבום הבא, "האש הבלתי נשכחת", יצא ב-1984 וכלל מחווה למרטין לותר קינג בשיר (Pride In the Name of Love), שהיה הסינגל הראשון של הלהקה שנכנס ל-40 הגדולים במצעד האמריקני. סיבוב ההופעות של הלהקה באותה שנה הסתיים במופע ההתרמה הגדול בעולם Live Aid, והפך את יו-2 לאחת מלהקות הרוק המובילות של התקופה.
אלבומה הבא, The Joshua Tree, שיצא ב-1987, ביסס את מעמדה כלהקה המצליחה בעולם הרוק.
ממציאים את עצמם מחדש
תוך כדי ההופעות בארה"ב, שהונצחו ב-1987 בסרט ובאלבום כפול בשם Rattle & Hum, הרגישו בונו וחבריו שהכיוון המוסיקלי האמריקני שאותו העריצו ובו הלכו מאז ראשית שנות ה-80 מצליח מאוד מסחרית, אך מתחיל למצות את עצמו מבחינת הלהקה. הם חיפשו דרך להמציא את עצמם מחדש, ולאחר כשנתיים של הפסקת פעילות התכנסו בברלין להקלטת אלבום חדש Achtung Baby - האלבום ההרפתקני ביותר שהוציאה הלהקה עד אז, ובו מיזגה רוק עם דאנס ומוסיקה אלקטרונית וגם הציגה את אחד מהמנוני שנות ה-90: One.
כניסה להיכל התהילה
ב-1992 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ששילב מוסיקה, וידאו, מולטימדיה, אפקטים והרבה מאוד פוליטיקה. הלהקה גם הקליטה אלבום נוסף שהעמיק במוסיקה האלקטרונית, Zooropa (ושלא הצליח מסחרית כקודמיו). זו היתה שוב תקופה של חיפוש דרך. תחת השם The Passengers הם הקליטו אלבום שרובו אינסטרומנטלי, Original Soundtracks Vol 1 (כולל דואט עם לוצי'אנו פאבארוטי), המשיכו להופיע בכל העולם, כולל הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון ב-1997 שבה הקדיש בונו את One למורכדי וענונו (הטעות במקור) וחזרו בעוד אלבום רוק/אלקטרוניקה בשם Pop שיצא ב-1998 וזכה לתגובות פושרות יחסית.
האלבום All That You Can't Leave Behind הציג את יו-2 של המילניום החדש: חזרה אל רוק שנות ה-80 אך בגירסה מעודכנת לשנות האלפיים. האלבום זכה בהצלחה מסחרית גדולה, שני שירים מתוכו, Beautiful Day
ו-Walk On הביאו ללהקה פרסי גראמי, וסיבוב ההופעות הבא היה הרווחי בהיסטוריה שלהם.
ב-2004 יצא האלבום "איך לפרק פצצת אטום", שהפך לרב מכר מיידי והביא ללהקה עוד שמונה פרסי גראמי (בהם "אלבום השנה" ו"שיר השנה" על שיר שבונו כתב לאביו, Sometimes You Can't Make It on Your Own). ב-2005 צורפה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוקנ'רול", ויצאה לעוד סיבוב מצליח שהכניס לקופתה לא פחות מ-389 מיליון דולר.
לפני כשנתיים עשתה יו-2 ניסיון נוסף לעדכן את הצליל שלה בעבודה עם המפיק ריק רובין, אך למעט שני שירים שהופיעו באוספים שונים הפרויקט נגנז והלהקה חזרה לצוות המנצח של ליליווייט, אינו ולנואה לאלבום האולפן ה-12 שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו