מעניין אם פבלו אוטין, מחבר "קרחונים בארץ החמסינים", מתחרט על כך שספרו לא מכיל דיון על הסרט המרוויח בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. הכוונה היא כמובן ל"ואלס עם באשיר", שקטף השבוע את פרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב בהוליווד, אולי בדרך להיסטוריה נוספת בטקס האוסקר בסוף חודש פברואר. חסרונו של ארי פולמן, יוצר "ואלס עם באשיר", הופך את המסמך של אוטין המוכשר לחסר במעט, על אחת כמה וכמה כשהוא מכריז על עצמו כמי שעוסק ב"קולנוע ישראלי עכשווי". עם זאת, אוטין, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ומבקר קולנוע עצמאי בן 33, מציג באסופת הראיונות עומק ורוחב יריעה, המעידים על תשוקה כנה שמנסה להסתדר בעולם האקדמי והדידקטי שבו הוא פועל. אוטין שואל את השאלות הנכונות, אך הוא ממהר לחזור לספר החוקים, כדרכם של אנשי אקדמיה. הוא מתאר את הסרטים שנוצרו בשנים האחרונות בישראל כ"סרטים שדווקא עוקבים אחרי הלוגיקה של ההתנתקות מהפוליטי והפנייה לאישי, אך הם עושים זאת במטרה לבצע עיקוף מחוכם ולהעביר את המסרים הפוליטיים בצורה עמוקה באמצעות מהלכים רגשיים וצורות אסתטיות מיוחדות". כשקוראים את דבריו אלה של אוטין, חסרונו של פולמן בקובץ הופך צורם עוד יותר; הרי "ואלס עם באשיר" מכיל בתוכו הן את הדיון על האסתטיקה שביצירה הקולנועית (זהו הסרט השני בתולדות ישראל שהוא פיצ'ר אנימציה באורך מלא) והן את האמת הכאובה שבהווה ישראל יכולה להגיע לאוסקר רק בזכות סרט שמכיל ומציב אמירה על הסכסוך הישראלי-ערבי באזורנו. אהבה? דרמה? את זה האירופאים, האמריקנים והאוסטרלים עושים - לדעת האקדמיה בלוס אנג'לס - טוב מאיתנו. ועדיין, הסיפור שאוטין רוקם בספר מרתק ונאמן לז'אנר הספרים שבהם במאים מתראיינים ומשוחחים על יצירותיהם. מדובר באחד המוצרים המשובחים שניפקה הוצאת "רסלינג" מבית מדרשה, גם אם לעיתים הספר חולה במחלות הרגילות של ההוצאה: משפטים מעורפלים, מסקנות חותכות וחורים בעלילה (אף במאי ערבי, גם לא תאופיק אבו ואיל, יוצר "עטאש - צימאון", לא רואיין על ידי אוטין). "קרחונים בארץ החמסינים" הוא ספר חשוב מכיוון שאין לו דומים רבים בכתיבה על הקולנוע הישראלי, שמסתכמת בדרך כלל במדורי הקולנוע בעיתונות, בסיפורי גאווה על הצלחה גרנדיוזית מעבר לים או בראיון של שלוש דקות עם כוכבי הסרט שנאלצים להתפרנס גם מטלנובלות. אוטין מעניק בספרו במה לבמאים שטרם התבטאו ארוכות, ומעניק לקולנוע הישראלי העכשווי כבוד לנוכח ההישגים הבינלאומיים הרבים שלו בשנים האחרונות. במיוחד נכון הדבר לבמאים טובים שלא זכו להכרה המתאימה, כמו מושון סלמונה וסרטו "וסרמיל". מעניין יהיה לעיין בספר זה בעוד עשר שנים ולבחון את השינויים שחלו בענף. שכן רק במבחן הזמן נוכל לדעת מה חשיבותה של התקופה הנוכחית בהיסטוריה המתהווה של הקולנוע הישראלי. הבמאים המופיעים בספר: יוסף סידר, דוד וולך, ערן קורלין, קרן ידיעה, איתן פוקס, אודי אלוני, מושון סלמונה, דני לרנר, שירה גפן, דרור שאול, ערן ריקליס, יוסף פיצ'חדזה, שמי זרחין.
קרחונים בארץ החמסינים: הקולנוע הישראלי החדש,שיחות עם במאים / פבלו אוטין. רסלינג, 329 עמ'
