בין חמישה לעשרה אחוזים מבני 65 ומעלה לוקים בדמנציה, ונתון זה עולה לבין שליש לחצי מבני 85 ומעלה. ברחבי העולם לוקים במחלה הארורה יותר מ־36 מיליון איש, וב־20 השנים הקרובות צפוי מספרם להיות מוכפל. בעשור האחרון יצאו לא מעט ספרים שעסקו בחולים הללו מנקודות מבט שונות (שלהם או של בני משפחתם), ובהם "בקצה המדבר" של סמנתה הארווי, "עדיין אליס" של ליסה ג'נובה, "המלך הזקן בגלותו" של ארנו גייגר, "חזיונות שווא" של ברנלף, וטרילוגיית ספרים של ג'ון ביילי על אשתו, הסופרת אייריס מרדוק, שלקתה באלצהיימר בערוב ימיה.
אצלנו יש את "יומנו של חולה אלצהיימר ובתו" מאת פנינה רון צפורן, "בוקר טוב אלץ היימר" שכתב אמנון שמוש על חנה, אשתו, וספר בכתובים של א"ב יהושע, "המנהרה" (שפרק מתוכו פורסם בעיתונות). ספרה של תמר הרשקוביץ, "שאריות חיים", מצטרף אליהם, ומטרתו העיקרית, כפי שהיא מנסחת אותה באפילוג, היא "שהסיפור שלי יעלה, ולו במעט, את המודעות החברתית לחולי הדמנציה. אם יצליח לעשות זאת, זכיתי".
לא הייתי יכולה להגדיר את הספר שלה באופן מדויק יותר. למעשה, זו בדיוק היתה ההרגשה שלי כשקראתי אותו - שיש לו מטרה. די ברור שהרשקוביץ, שעל הכריכה מוגדרת כ"אמא לשבעה ילדים, עובדת סוציאלית ומנחת הורים", היא אשת מקצוע טובה, וכנראה גם אישה רחומה ואמפתית מאוד לסבלו של הזולת. ברור גם שאת מחלת האלצהיימר (והדמנציה שנגרמת ממנה) שהיא מתארת מתודעתו של הגיבור שלה, יצחק, היא מכירה היטב, והסימפטומים, ההידרדרות האכזרית ותגובת המשפחה והקרובים נשמעים מאוד אמינים ואותנטיים. הקריאה בספר בשל כך אכן עשויה לעורר מודעות חברתית למחלה, ובכך לממש את מטרת המחברת. מצד שני, ויש כאן צד שני, כל זה לא הופך את הספר לרומן מוצלח.
הרשקוביץ מספרת לנו את סיפורו של יצחק, בעל מסור, אב לשלושה (מהם אחת שנפטרה) ורופא בכיר לשעבר, שלקה באלצהיימר, ובאמצעותו פורסת בפנינו מסמך מעין־תיעודי וכמעט מדעי של התפתחות המחלה לטובת החולים, בני משפחתם, ולכל מי שמתעניין מהצד. מקריאה בספרה אנחנו למדים מה צפוי לחולים ולמשפחותיהם בכל שלב של המחלה, מהם הסימנים המוקדמים, כיצד היא מתפתחת, מה כוללת ההידרדרות, כיצד צפויים הקרובים להתמודד עם המחלה הנוראית של אהובם, איך נראה האשפוז במוסד סיעודי, וכיצד נראה הסוף.
נכון, אפשר לקרוא על כל אלה באינטרנט (ועשיתי זאת) וללמוד משם בדיוק את אותו הדבר, מאחר שהתיאורים של הרשקוביץ הם כאמור מאוד מדויקים. אבל ברור שכשקוראים על המחלה דרך סיפורה של דמות מסוימת שאפשר להזדהות איתה המסר מועבר בדרך אחרת. אנחנו יכולים לחוש כלפי הדמות רחמים, אמפתיה ורגשות חמים אחרים, ותיאור השתלשלות המחלה צפוי להיות יותר חי ומעניין מאשר לו היה נכתב בלשון מדעית יבשה.
כל זה אמור להיות נכון, תיאורטית, אבל בספר הנוכחי זה לא לגמרי עובד, ואנסה להסביר. אנחנו מכירים את יצחק דרך תודעתו הגוועת. זו כשלעצמה שיטת סיפר מעניינת, שנקטו אותה סופרים אחרים שניסו להתחבר לתודעה המעורפלת והחמקנית של גיבוריהם, כמו א"ב יהושע עם הסבתא ודוצ'ה ב"המאהב". בהשוואה אליה, זרם התודעה של יצחק קוהרנטי ומפורט הרבה יותר, למרות שהוא אדם שסובל מאלצהיימר (גם בשלביו המתקדמים), ואנחנו למדים ממנו על אהבתו הישנה, על ילדותו בצל השואה, על יחסיו עם אשתו ועל התמודדותו עם שכילת בתו. נכון, לא ברור כלל, וכמובן שהכותבת מודעת לכך, שהלוקים בדמנציה מבינים, זוכרים או אפילו חושבים בכלל, אבל הבחירה הספרותית הזו במסגרת הליסנסיה פואטיקה (חירות יצירתית) של המחברת היא מותרת ומובנת, והיא זו שמאפשרת לה לנסות להיכנס לראשו של החולה ולהציג את הצד שלו, שאנו מצפים שיהיה מעניין מאוד.
כריכת הספר (הוצאת מפגש)
אלא שלמרות הרחמים הטבעיים והאמפתיה שמתעוררים כלפי הדמות, אי אפשר להגיד שהיא אכן מאוד מעניינת. היא גם לא מצליחה לעורר בקורא רגשות חזקים: להרעיד לו מיתר בלב, לטלטל אותו, לגרום לו להזיל דמעה. והסיבה היא שיצחק, למרות הביוגרפיה הנרחבת שהוענקה לו, אינו נתפס כדמות אמיתית, אלא יותר כפרוטוטיפ. משהו מדברי הסיכום של המחברת מרחף על פני הספר וגורם לריחוק מסוים של הקורא מדמות הגיבור הראשי שלו. יצחק הוא דוגמה, הוא סמל, הוא דמות שבהתנהלותה, מצבה, חייה, אמורה לייצג את מהלך המחלה.
יצחק עובר כל מה שחולה דמנציה עובר, חושב מחשבות שאפשר לדמיין שאדם במצבו היה חושב לו היתה לו מודעות, אבל הוא נשאר ייצוג, אבטיפוס, ולא הרבה מעבר לכך. התחושה היא שהכותבת חקרה את הנושא, ושהיא ניסתה להלביש את כל הידע שצברה על יצחק ובני משפחתו.
הרשקוביץ מעניקה לנו, אם כי לא כמרכז הספר, גם הצצה חטופה להתמודדות הילדים, ומורחבת יותר לזו של רעייתו, רוזה, עם הדמנציה המתקדמת של אב המשפחה. אך גם במקרה של רוזה, כמו אצל יצחק, הדמות שלה אינה עמוקה מספיק ואינה מעוררת אצל הקורא רגשות של הזדהות.
הרשקוביץ התכוונה לכתוב רומן, סיפור בדיוני שיגרום לקורא להזדהות ולהתרגש, אך במקום זה יצא לה מסמך מעין־תיעודי מעט יבש. הדמויות והעלילה הן אכן בדיוניות, אך ההיצמדות שלה לעובדות ולנתונים על מחלת האלצהיימר גרמה לספר להיראות יותר כמו דוקו־דרמה. הרשקוביץ כתבה את ספרה לאחר שביקרה בבתי אבות וצפתה ב"מקרים אמיתיים". אין פסול בכך שסופר עורך תחקיר מעמיק לספרו כדי שהעלילה והדמויות שהוא מתאר יהיו אמינות, נהפוך הוא. אך במקרה הזה נראה שההיצמדות לאמיתות החיים ולעובדות האובייקטיביות פגמה מעט באיכויותיו כרומן. התוצאה היא ספר תיעודי על מחלת האלצהיימר דרך מקרה בוחן של משפחה (בדיונית) אחת. הוא תורם רבות, ללא ספק, להעלאת המודעות למחלה ולהיכרות מעמיקה איתה, ומכאן גם חשיבותו.
שאריות חיים / תמר הרשקוביץ; הוצאת מפגש, 179 עמ'