מאז ומתמיד עסקו יוצרי קולנוע בעניין הזה שהוא חלק כל כך מרכזי מחיינו עד גיל 18 - בית הספר. כבר ב-1933 יצר הבמאי הצרפתי ז'אן ויגו את הסרט "אפס בהתנהגות" (1933). אחריו הגיעו סרטים של פרנסואה טריפו שעסקו בבית הספר בשנות ה-60, דרך "תהילה" ו"גריז" בשנות ה-80, ועד לסרטים בני ימינו כמו "רחוב ג'אמפ 21". הסרטים האלו תיארו את בית הספר כמיקרוקוסמוס של החברה, והדרך שבה בחרו לתאר את המוסד הזה השתנתה עם השנים. ז'אנר אחד של סרטים היה זה שבו המורה האידיאליסט מגיע לבית ספר "בעייתי" ומצליח לגאול את נשמותיהם של התלמידים. ב"זרע הפורענות" (1955), סרטו של ריצ'רד ברוקס, גלן פורד גילם מורה שעובר לשכונה בעייתית ומנסה להתמודד עם הנוער העבריין שם. מובן שהוא נוחל הצלחה, ובני הנוער, שבתחילה מתנכלים לו, מגלים בסופו של דבר כי החינוך הוא הדרך להצליח בחיים. וריאציה אחרת של אותו רעיון הוגשה בסרט "לאדוני באהבה" (1967), שם גילם סידני פואטייה מורה שהצליח ללמד בית ספר שלם לקבל את האחר ולמגר את הגזענות. גם מישל פייפר גילמה מורה אידיאליסטית מהסוג הזה ב"סיכון מחושב" (1995). זוכת האוסקר הילארי סוואנק עשתה זאת בסרט "יומני החופש" (2007) ואנטוניו בנדרס עשה את זה בסרט "רוקדים" (2006). מיוסיקלס ז'אנר אחר של סרטי בית ספר הוא המיוסיקלס. מערכות היחסים בין התלמידים השונים, החבורות והמעמדות תורגמו לשירים ולריקודים. זה קרה ב"גריז" בשנת 1978 בכיכובם של ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון, ומאוחר יותר בסרט "תהילה" (1980) של אלן פרקר, שתיאר את מאחורי הקלעים של בית ספר לאמנויות בניו יורק, ואף הפך מאוחר יותר לסידרת טלוויזיה מצליחה. בשנים האחרונות זכינו לראות עוד סרט מהז'אנר הזה בטרילוגיה "היי סקול מיוזיקל" של חברת דיסני. בשנות ה-80 צמח ז'אנר נוסף של סרטי בתי ספר. היה זה הבמאי ג'ון יוז שהחליט להסיט את הזרקור מהמורה אל התלמידים - אל חייהם, אל רצונותיהם ובעיקר אל השאיפה שלהם לנפץ את השלשלאות המסורתיות של בית הספר. פתאום המורה או מנהל בית הספר הפכו ל"איש הרע" - אותו אדם שצריך לעקוף או לרמות כדי לזכות בקצת חופש. שני סרטים של יוז מהז'אנר הזה היו "מועדון ארוחת הבוקר" מ-1985 ו"שמתי ברז למורה" מ-1986. שניהם סרטים שנחשבים עד היום לטובים ולבולטים שבסרטי בית הספר. בשני העשורים האחרונים סרטי בית הספר מתעסקים יותר ויותר בפערים החברתיים, אם זה בין חבורות של מקובלים לחבורות של לא מקובלים, בין עשירים לעניים, בין ספורטאים לחנונים. עם הז'אנר הזה נמנים סרטים כמו "אמריקן פאי" (1999), "קלולס" (1995) ו"ילדות רעות" (2004). גם מעמדם של המורים השתנה. אם בעבר היו מתייחסים אליהם ביראת כבוד, עם הזמן הטון כלפי המורים הפך להיות ציני יותר. בסרט "מורה מחליף" (1996) גילם טום ברנג'ר מורה שלא מהסס להשתמש באלימות או בנשק חם כדי להשתיק את תלמידיו. ב"סיוט בחדר המורים" (1998) הפך הבמאי קווין וויליאמסון את המורים לחייזרים אימתניים וחסרי רחמים מהחלל החיצון. בסרט "מורה רעה" (2011) מגלמת קמרון דיאז מורה שמלמדת את תלמידיה איך לעשן סמים ולשתות אלכוהול. בארץ ז'אנר סרטי בית הספר לא מפותח במיוחד. עם זאת בסרטים שבהם מככבים בני נוער יש עיסוק גם בבית הספר כמקום שיש לו תפקיד מרכזי מאוד בחייהם. אפשר לציין בהקשר הזה את "בחינת בגרות" שביים אסי דיין ב-1983, "בלוז לחופש הגדול" שביים רנן שור ב-1987, "הכוכבים של שלומי" שביים שמי זרחין ב-2003 ו"אילי ובן" שביים אורי רביד ב-2009 .
