טיעון מנצח

בינואר 2007 הגיש היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, טיוטת כתב אישום נגד נשיא המדינה, משה קצב. הטיוטה כללה אישומים חמורים, שענישה כבדה בצידם - בהם אונס, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות כלפי ארבע נשים, שאותן כינה קצב "המעלילניות".

ביוני 2007 הגיעו פרקליטיו של קצב להסדר טיעון עם פרקליטות המדינה, שבמסגרתו תוקן כתב האישום לשני אישומים קלים בהרבה - מעשים מגונים תוך הפעלת לחץ והטרדה מינית של שתיים מהמתלוננות נגדו. על פי ההסדר, קצב היה אמור לקבל מאסר על תנאי ולשלם פיצוי כספי למתלוננות. פרקליטיו התעקשו שלא יוטל עליו קלון.

ההסדר המתגבש גרר ביקורת ציבורית קשה ושורה של עתירות לבג"ץ, אבל המדינה נותרה איתנה בדעתה: עדיפה הרשעה בסעיפים מופחתים וקבלת אחריות של קצב על מעשיו מאשר היגררות למשפט שאיש אינו יודע את סופו.

ואז הגיע בוקר 8 באפריל 2008, ורגעים ספורים לפני תחילת הדיון בהסדר בבית משפט השלום בירושלים הודיע קצב, לתדהמת כולם, כי הוא חוזר בו מההסדר ומתכוון להילחם על חפותו. במארס 2009, פחות משנה לאחר מכן, שוב טולטלה תמונת המציאות: נגד קצב הוגש נוסח שלישי של כתב אישום, חריף בהרבה מזה שהוצע בהסדר הטיעון. העבירות שבהן הואשם היו חמורות כמו בכתב האישום המקורי - אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. הפעם הופיעו בכתב האישום שלוש נשים ולא שתיים, כמו בהסדר הטיעון.

ב־30 בדצמבר 2010 הורשע קצב פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר. בפסק הדין ציינו השופטים שקצב הימר "הימור כושל", והבהירו: "זהו הסיכון שנאשם לוקח על עצמו, בהחליטו לדחות הצעת הסדר ולנהל משפט".

קצב, מתברר, שייך למיעוט של עברייני מין שמסרבים להסדר טיעון. על פי נתוני פרקליטות המדינה, בשנת 2014, מתוך 144 נאשמים בעבירה של אונס, 106 הורשעו באמצעות הסדר טיעון (74 אחוז). ב־2015, מתוך 151 נאשמים בעבירת אונס, 107 הורשעו בהסדר טיעון (71 אחוז).

היקף ההסדרים רחב עוד יותר באישום של מעשה מגונה: ב־2014, מתוך 236 נאשמים, 183 הורשעו בהסדר טיעון (78 אחוז); בשנה שעברה, מתוך 272 נאשמים, 210 הורשעו בהסדר טיעון (77 אחוז). 

המצב דומה גם בעבירות של אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינים מצד בני משפחה, ובעבירות הללו בחסרי ישע מצד האחראים עליהם. ב־2014, מתוך 45 נאשמים בעבירות אלה, 34 הורשעו בהסדר טיעון (75 אחוז). ב־2015, מתוך 60 נאשמים בעבירות אלו, 40 הורשעו בהסדר טיעון (67 אחוז). כפי שקורה פעמים רבות בהסדרי טיעון, הנאשמים בעבירות המין החמורות האלה הואשמו לבסוף בעבירות מין קלות יותר. נתונים אלה מובאים כאן לראשונה, בעקבות שאילתה שהגישה ח"כ זהבה גלאון למשרד המשפטים.  

ככלל, שיעור הסדרי הטיעון בתיקים הפליליים בישראל לא היה שקוף עד לפני שש שנים. כך גם נחסכה מהפרקליטות הביקורת שעלולה להתעורר לנוכח שיעורים אסטרונומיים כאלה של הסדרים.

רק בשנת 2010, בעקבות עתירה מנהלית שהגישה התנועה לחופש המידע נגד משרד המשפטים, חשפה הפרקליטות את הנתונים. אולם היא עשתה זאת באופן חלקי ולא מייצג, שנבע הן מבעיות טכניות במערכות הזנת הנתונים והן מהסיבה שלא כל ההסדרים דוּוחו. בנוסף, הפרקליטות עצמה התקשתה להחליט מה בדיוק נכלל בהגדרה של הסדרי טיעון.

"עד לתחילת שנות השבעים לא היה ברור כלל אם הסדרי הטיעון הם חוקיים", אומר פרופ' אורן גזל אייל, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה וסגן הדיקן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "מי שהיה חלק מהמערכת ידע שהסדרים נעשים, אבל הם נעשו בין הצדדים, והוסתרו מבית המשפט.

"רק ב־1972, בפסק דין של בית המשפט העליון, יצא ההליך אל האור וקיבל לגיטימציה. עם השנים גברה מאוד הנטייה לסיים תיקים באופן הזה ולא לנהל משפט הוכחות מלא. המחיר הוא ויתור על מיצוי הדין במלואו, ומכאן, במידה מסוימת לפחות, גם על עשיית צדק". 

מחקר של פרופ' אייל, עו"ד ענבל גלון וד"ר קרן וינשל־מרגל משנת 2012 מצא שההסדרים הפכו למסלול הנפוץ ביותר בהליכים פליליים בישראל. שיעור כלל ההסדרים בבתי משפט השלום עמד על 76.5 אחוזים, ובבתי המשפט המחוזיים - על 85.7 אחוזים. כל זה, כשההסדרים מעולם לא עוגנו בחקיקה.

"ההכשר שניתן להסדרי טיעון אינו מובן מאליו", אומר פרופ' אייל. "בהסדר מבטיחים לנאשם הטבה, לעיתים משמעותית, בתמורה להודאה. לעומת זאת, בחקירה משטרתית, לחוקר אסור להבטיח לנחקר 'אם תודה, אני אתן לך משהו בתמורה'.

"המחיר הוא ויתור על מיצוי הדין במלואו, ומכאן גם על עשיית צדק". פרופ' אורן גזל אייל // צילום: דורון גולן

"החוק מניח שאם ההודאה ניתנה תמורת הבטחה, לא ניתן לסמוך עליה שהיא הודאת אמת. והנה, בהסדר טיעון, פתאום הדבר מותר. בתי המשפט מבססים הרשעות על הודאות כאלו, למרות שברור שהנאשם הסכים לתת אותן רק בזכות התמורה שהובטחה לו, שיכולה לעיתים להיות הפחתה משמעותית בסעיפי האישום החמורים ביותר".     

אנקדוטה קטנה בנוגע לחיבה שרוחשת המערכת להסדרי הטיעון וללגיטימיות שלהם טמונה במינוח עצמו: בלשון העם רבים עדיין קוראים לזה "עסקאות טיעון", אבל בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2002 הסבירה הנשיאה דאז, דורית בייניש, למה יש לשנות את המינוח. "המילה עיסקה מבטאת נימה של התייחסות שלילית למוסד האמור. 'עיסקה' עשויה לרמז על התקשרות מסחרית או על התקשרות חשאית, על תועלת חד־צדדית ואולי על מניעים אפלים.

"ברבות השנים קנה לו מוסד זה מעמד לגיטימי בשיטת המשפט שלנו, ונראה כי אין מקום עוד לכנותו בביטוי המבטא נימה שלילית. על כן, נראה כי ראוי יותר לכנותו 'הסדר טיעון', וכך נעשה מעתה ואילך".

• • • • •

שיעור התלונות על עבירות מין הוא מהנמוכים ביותר מבין כלל העבירות בישראל. על פי מרכזי הסיוע לנפגעי עבירות מין, רק כ־14 אחוזים מהפונים אליהם בוחרים להתלונן במשטרה. אחוז המתלוננים בין מי שאינם פונים לסיוע נמוך עוד יותר.

מתוך התלונות שמוגשות למשטרה, רק כ־16 אחוזים מבשילות לכדי הגשת כתב אישום. בשנת 2015, למשל, הוגשו למשטרה 5,887 תלונות על עבירות מין, אבל הוגשו רק 956 כתבי אישום. עילת הסגירה של רוב התיקים היא חוסר ראיות. כשמתייחסים לשיעור האדיר של הסדרי טיעון מתוך כתבי האישום - ברור שהצדק רחוק מאוד מלהיראות ולהיעשות בעבירות מין.

לא תמיד מקבלים נפגעי עבירות המין הודעה מוקדמת בדבר הסדר הטיעון המתגבש, וגם אם כן - הפרקליטות אינה מחויבת להתחשב בדעתם. נציבת הביקורת על הפרקליטות לשעבר, השופטת בדימוס הילה גרסטל, ציינה בדו"ח שהגישה בשנה שעברה כי 92 אחוזים מנפגעי עבירות מין ואלימות חמורות לא עודכנו כשנחתם הסדר טיעון בעניינם.

הפרקליטות דחתה את הממצאים וטענה כי הם רחוקים מלייצג את המציאות, וכי יש הקפדה יתרה על יידוע הנפגעים. "הנתון שהוזכר בדו"ח נבע מבעיות תיעוד בלבד", מסבירים בפרקליטות. "הנציבות התייחסה רק לנתונים שהוזנו למערכת ממוחשבת, שנמצאת בראשית הטמעתה".

לדברי עו"ד אשרת שהם, ראש צוות בפרקליטות מחוז ירושלים, "מאוד לחשוב לנו ליידע את הנפגעים בכמה שיותר פרטים, לשקף את כל מה שניתן. קורבנות של פגיעות מיניות מאבדים שליטה, והליך פלילי הוא אקט של לקיחת השליטה חזרה לידיים".

שחר (שם בדוי, מכוח החוק) נפגעה מינית מגיל 5 במשך עשר שנים, מגבר שהתגורר בסמוך לביתה, שהיה אז כבן 30. עשר שנות ייסורים, שהסתיימו רק כשנערה אחרת התלוננה על האיש במשטרה, והחקירה הובילה לקטינות נוספות שנפגעו ממנו, ובהן שחר.

היא בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סטודנטית מאזור ירושלים. "החקירה היתה מאוד מהירה, בכל זאת היינו נערות", היא מספרת. "כשהתחיל להתגבש כתב האישום הייתי בכיתה י"א, והפרקליט שאל אותי אם אהיה מוכנה להעיד בבית משפט, במקרה הצורך. הייתי אז בטיפול פסיכולוגי, וכל הזמן אמרתי שאני רוצה להעיד. ידעתי שזה יהיה קשה, שזה ישפיע על המצב הנפשי שלי, אבל היה חשוב לי להסביר מה היה שם, איך הוא פגע בי כל כך".

באמצע 2006 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד הפוגע, על ביצוע שורה של עבירות מין חמורות בקטינות. האישומים שהתייחסו לשחר כללו עבירות אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה.

"ואז, אחרי כמה שבועות, התקשרו מהפרקליטות לאמא שלי", היא מספרת. "אמרו לה שהם הולכים על הסדר טיעון, שהוא יודה בעבירות פחותות, ושהם ישמחו לקבל את ברכתה. היא יצאה נחרצות נגד העניין. היא לא הבינה איך אפשר להתעלם מהחומרה של המעשים, וגם אני לא הבנתי. אבל זה לא עזר לנו. 

"מבחינתי, ברגע שחתמו על הסדר, לקחו לי את זכות הבחירה. לא נתנו לי לבחור אם להעיד או לא. נכון, יכול להיות שאם הייתי עולה להעיד, זה היה מתברר כאירוע הנורא ביותר שקרה לי בחיים. אבל לפחות היתה לי היכולת להחליט בעצמי אם מתאים לי או לא".

• • • • •

בהסדר הטיעון הודה הנאשם בביצוע מספר מעשים מגונים בקטינות. בסעיפי האישום המתוקנים שנגעו לשחר, הוא הואשם בביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16. העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי, שלא נכלל בהסדר הטיעון, היה חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ותשלום פיצוי כספי למתלוננות.

הנאשם פנה לבית המשפט העליון כדי לערער על העונש. שחר פנתה למרכז נגה של הקריה האקדמית אונו, המייצג נפגעי עבירה, כדי להבטיח שהעונש לא יופחת. בית המשפט העליון אכן דחה את הערעור.

"המדינה חושבת שהיא מקלה בכך על המתלוננות, אבל עלי ההסדר לא הקל", אומרת שחר. "אני מרגישה שהוא היה יכול להיות בכלא להרבה יותר זמן, אם לא היו מקלים בעבירות שלו.

"ההסדרים האלה מעוותים את המציאות. כאילו לא אומרים באמת את מה שקרה. אונס הופך לליטוף, מגע אסור הופך להטרדה. הכל נשאר מעורפל מבחינה משפטית. ואת, שהיית וחווית וסבלת את זה, מרגישה שלא מאמינים לך. אחרי ההרשעה, היו אנשים ביישוב שקראו לי שקרנית. מפנטזת. מפרקת משפחות. וכל זה כי כתב האישום המתוקן היה כל כך דליל, ולכי תוכיחי אחרי זה שהוא פגע בך כל כך קשה. 

"תקיפה מינית לוקחת ממך את השליטה, את האפשרות לבחור אם את רוצה את זה או לא. ואז המדינה עושה את זה שוב, לוקחת ממך את השליטה. מבחינה משפטית התיק סגור, אבל אני הולכת איתו יום־יום. מנסה להתנהל, להתגבר, להסתכל קדימה. ואז אני שומעת על עוד מקרה כזה, שנסגר בהסדר טיעון מגוחך, והכל צף אצלי מחדש. הפגיעה הקשה. העוול".

אפרת, שהיתה הראשונה לאזור אומץ ולהתלונן נגד אותו גבר שפגע בשחר, נפגעה על ידיו מגיל 6 עד גיל 14, אז החליטה לספר לאמה את הסוד הנורא ששמרה במשך שנים. 

"כשסיפרתי לאמא שלי, לא היה לי מושג איזו קופת שרצים אני הולכת לפתוח. רציתי רק לספר מה קרה לי, להוריד את זה ממני. ואז התחילו לחקור, וגילו שיש עוד בנות. ועוד בנות. והכל נמשך לאורך שנים, ואף אחת לא דיברה". 

אפרת הופיעה בכתב האישום המקורי, אבל שמה נמחק כליל מכתב האישום המתוקן. "אף אחד לא הסביר לי למה דווקא אני, שאזרתי אומץ וחשפתי את הסיפור, פתאום כבר לא צד בעניין. פתאום אני לא קשורה למשפט הזה, אין לי זכות דיבור. אף אחד לא שאל אותי מה אני חושבת על ההסדר, איך אני מרגישה איתו. אמרו לי 'את לא חלק מהעניין', וזהו. ההורים שלי יצאו נגד הפרקליט, אמרו לו שהם נגד ההסדר, אבל זה לא עניין את הפרקליטות. לא שינה כלום.

"היו נפגעות שקיבלו פיצוי כספי, ואני לא חלק מזה. לא רציתי להשתמש בכסף כדי לטוס לחו"ל, הייתי זקוקה לו כדי לטפל בעצמי. טיפולים פסיכולוגיים עולים הרבה כסף, במיוחד כשאף אחד לא מכיר בך רשמית כנפגעת עבירה.

"כשהגבר שפגע בי השתחרר מהכלא וחזר לסביבת המגורים שלי, רציתי להוציא נגדו צו הרחקה, אבל לא יכולתי. מי יקשיב לי? באיזו עילה אוציא צו הרחקה? אז שוב הבנתי את המשמעות של העובדה שהוא לא נענש על מה שעשה לי.

"אני נעה כל הזמן בין גאווה, שאני זו שהתחילה את התהליך, שהוציאה את האמת לאור, לבין כעס ועצב על זה שהוא בכלל לא נענש על הפגיעה בי. כשאני רואה את המאבקים שמתנהלים היום נגד הסדרי טיעון מקלים לעברייני מין, אני מתנחמת בהם. לי לא היה את הקול להיאבק, ואף אחד לא נאבק בשבילי. אף אחד לא אמר במקומי שיש אי צדק בהסדר שלי. 

"אני יכולה להבין שיש נפגעות שמעדיפות הסדר על פני עדות בבית משפט, חקירה צולבת של הסניגורים והתייצבות מול הנאשם. אבל ממני לקחו את הסיפור. אם אני לא חלק מכתב האישום ומההרשעה, זה כאילו לא קרה". מהפרקליטות לא נמסרה תגובה.

"לפגיעה מינית יש השלכות על כל תחומי החיים". עו"ד דקלה טוטיאן // צילום: רוני שיצר

עו"ד דקלה טוטיאן, ממייסדות מרכז נגה, אומרת כי "נפגעי עבירה רבים חושבים שהמדינה מייצגת אותם וחושבת בעיקר עליהם, כשהמדינה בעצם מתחשבת יותר במערכת. נפגע עבירה לא חשוף לחומר החקירה בתיק, כי הוא לא צד בהליך הפלילי. הוא למעשה עד שמסייע למדינה, ורק אחרי שהתיק ייסגר, הוא יוכל לקבל העתק מהחומרים.

"יש לא מעט מקרים שבהם נפגעים מאוד רוצים להעיד ויש להם ליווי, והם יכולים לעמוד בכל הקושי הזה, והפרקליטות בכל זאת הולכת להסדר טיעון - כדי להקל על המערכת, לא על הנפגע. לא מסבירים לנפגע שבהסדר כזה הזכויות המשפטיות שלו נפגעות. שהוא לא יכול להביע עמדה או להתנגד לשחרור מוקדם או לעונש, זכות שקיימת במקרים של עבירות מין חמורות כמו אינוס, ולא קיימת בעבירות פחותות יותר. הסדר יכול גם להשפיע מאוד על היכולת להגיש תביעת נזיקין אזרחית.

"לפגיעה מינית יש השלכות על כל תחומי החיים, זה לא כמו אירוע חולף. ואז מגיע הסדר טיעון, שמעורר אצל הנפגעת כעס ואכזבה, כי מורידים סעיפים חשובים מכתב האישום המקורי, מהחוויה האישית הקשה שלה. מבחינתה, ההסדר הוא לא לטובתה. היא היתה צריכה לאזור הרבה אומץ כדי לצאת עם כל הסיפור החוצה, להוציא את האמת לאור, ואז היא מקבלת חצי אמת. 

"השאלה העיקרית היא איזה ערך צריך לקדש יותר - את האמת או את היעילות, שבצידה תיאור של מציאות חלקית ומעוותת".

• • • • •

כדי לוודא שנפגעי עבירות מין חמורות ועבירות אלימות חמורות יוכלו להשפיע על ההחלטה בדבר הסדר טיעון, ניסחו חברי הכנסת זהבה גלאון ונחמן שי הצעת חוק, שלפיה חובה על התביעה לא רק לפרוס בפני הקורבנות את פרטי ההסדר, אלא גם לאפשר להם להתנגד להסדר הטיעון. אם אין הסכמה בין הקורבנות לבין התביעה, בית המשפט הוא שיכריע ביניהם בעניין זה.

"מטרת החקיקה היא להעניק יותר כוח לנפגעים ולהגן על זכותם לגרום לכך שהפוגעים לא ייצאו בעונש קל או בלי עונש, משיקולים שאינם בהכרח לטובת הקורבן", מסבירה גלאון. "הפרקליטות טוענת שהסדרי טיעון הם הרע ההכרחי. אני מבינה שבהרבה מקרים ההסדרים מקלים על הקורבנות ומכירה את העומס הכבד במערכת. אבל אני מאוד חוששת שהאינפלציה הזאת של הסדרי טיעון מונעת מנפגעים ומנפגעות להתלונן".

"להעניק יותר כוח לנפגעים". זהבה גלאון // צילום: דודי ועקנין

הסדרי הטיעון האחרונים, עם תא"ל אופק בוכריס ועם הרב אליעזר ברלנד, עוררו זעם ציבורי גדול. כתב האישום נגד ברלנד, ראש קהילת "שובו בנים", כלל מעשים מגונים בקטינה בת 16 ובשלוש נשים מקהילתו, תוך ניצול יחסי תלות, מרות או חינוך. כתב האישום הוגש לאחר שנים שבהן ברלנד לא הועמד לדין, משום שדילג בין מדינה למדינה ברחבי הגלובוס, עד שנעצר על ידי האינטרפול בדרום אפריקה והוסגר לישראל. בחודש שעבר הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון מרוכך ורזה, שכלל מעשים מגונים רק בשתיים מהמתלוננות, בעוד שתי האחרות נמחקו כליל מכתב האישום. נגזר עליו מאסר של שנה וחצי.

הסדר הטיעון פגע במתלוננות, שאזרו אומץ להתלונן נגד הרב הנערץ. "זו סטירת לחי של הפרקליטות", אמרה עו"ד שרה מרקוביץ', שייצגה שתיים מהן, לאחר אישור ההסדר על ידי בית המשפט. "המתלוננות המומות, מרגישות שירקו להן בפרצוף. המסר הוא שלא כדאי להתלונן. 

"המתלוננות בטוחות שאם היה מתנהל משפט, הציבור היה נוכח שזה רק קצה הקרחון. עכשיו הציבור החרדי יסיק את המסקנות, וכל אחד שיוטרד מינית ישאל את עצמו אם כדאי לו להתלונן". 

כתב האישום נגד בוכריס כלל עבירות אונס ומעשים מגונים בחיילת ובקצינה ששירתו תחת פיקודו. בוכריס מיהר להתייצב מול המצלמות ולהודיע ש"אין לדברים שחר, לא היה ולא נברא, והעניין כולו יתברר בבית הדין". החודש נחתם איתו הסדר שרידד את העבירות לכדי בעילה אסורה בהסכמה והתנהגות שאינה הולמת. בוכריס הודה, התנצל ונענש בהורדה בדרגה אחת ובמאסר על תנאי. 

• • • • •

המתלוננות נגד בוכריס הסכימו להסדר, וראו חשיבות בכך שהודה והתנצל. אולם דעת הקהל היתה שונה לגמרי, החל מהמחאה הוויראלית בפייסבוק "יותר מבוכריס" וכלה בהפגנה הזועמת שערכו מאות פעילות ופעילים בתחילת החודש בתל אביב, תחת הכותרת "די לאלימות המינית ודי לכסתוח". 

"הסדר הטיעון של בוכריס היה הטריגר להפגנה הזאת", אומרת לילי פרגמניקוב (28), ממקימות קבוצת "צדק צדק רודפות", הפועלת נגד ענישה מקלה לעברייני מין. "כל כך הרבה חשדות ותלונות על עבירות מין עלו רק בשבועות האחרונים. אלון קסטיאל וגם יצחק כהן, נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת לשעבר, שהורשע בהטרדה מינית במסגרת הסדר טיעון.

בוכריס בבית המשפט. "הענישה המקלה שלו חוטאת לציבור, לא משדרת מסר ברור שאלימות מינית לא משתלמת"

"הענישה המקלה לבוכריס חוטאת לגמרי לציבור. היא לא משדרת מסר ברור שאלימות מינית לא משתלמת. תסתכלו מה קורה, כמה עבירות מין מתגלות בכל יום, ומצד אנשים מרכזיים ובכירים בחברה הישראלית. אני מבינה את הצורך של המערכת בהסדרי טיעון, אבל כרגע נראה שהפרקליטות בורחת למקום היעיל הזה וזונחת את מימד הענישה באחת הבעיות הכי קשות במדינה שלנו. 

"אני מבינה ומכבדת את זה שהסדר הטיעון מקובל על המתלוננות. אבל בוכריס לא פגע רק בהן, הוא פשע כלפי החברה. כשמפקד כל כך בכיר בצה"ל, אדם שהיה אחראי לחייהם של חיילים, פוגע מינית בחיילות שלו, הפגיעה היא הרבה יותר רחבה מזה. זאת פגיעה באמון שלנו כאזרחים.

"כך שמבחינת החברה, הפרקליטות הצבאית לא עשתה פה צדק, אלא הכשירה שרץ מאוד גדול. הסדרי הטיעון שמקלים עם המורשעים בעבירות מין הם התמודדות רופסת עם מחלה ממאירה בחברה שלנו".

את קבוצת "צדק צדק רודפות" הקימה פרגמניקוב עם נשים נוספות, בהן אור סרי, עדי עזוז, עדי נוקד ויצמן ונגה שחר, לאחר שבדצמבר 2015 נודע שעל האנס יניב נחמן נגזר עונש מגוחך של שישה חודשי עבודות שירות. במסגרת הסדר טיעון הודה נחמן באונס ובמעשה מגונה בכוח במתלוננת אחת, ואילו שתי מתלוננות נוספות כלל לא הוכנסו לכתב האישום המתוקן. זאת לאחר שבמשטרה הוגשו נגדו תלונות מצד 11 נשים.  

הפרקליטות דרשה עונש של ארבע עד שבע שנות מאסר, אבל שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב גזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות - היות שנחמן הודה במעשים וקיבל אחריות, בשל מערכת היחסים המוקדמת שהתקיימה בין נחמן למתלוננת, בשל כבישת עדותה ובשל הנזק שנגרם לנחמן מהפרסום הנרחב על אודותיו.

"הרגשנו שאסור לנו לשתוק", אומרת פרגמניקוב. "מערכת שמתנהלת באופן הזה פוגעת פגיעה קשה נוספת במי שהותקפו מינית. אם נשים רוצות להרגיש בטוחות, הן חייבות להתקומם נגד ענישה של שישה חודשי עבודות שירות על אונס.

"הסערה הציבורית והמאבק העיקש הניעו את הפרקליטות לערער על העונש בבית המשפט העליון, ושם נגזר על נחמן מאסר של שנה וחצי. עבור הפעילים בשטח זאת היתה עוד הוכחה לכך שהפרקליטות פועלת גם מתוך לחץ ציבורי, ובקו הזה אנחנו דבקות".

עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, סבורה כי הסדרי הטיעון המקלים מייצרים רף נמוך של ענישה על עבירות מין, שעלול לרפות את ידיהם של נפגעים ולפגוע בהרתעת העבריינים.

"אנחנו מצויים בנקודת זמן מאוד רגישה בחברה הישראלית. המערכת המשפטית לא יכולה לגמגם בזמנים כאלה. הסדרי טיעון מקלים מצמידים תג מחיר משפטי נמוך לתופעה האיומה והכל כך נפוצה הזאת".

קליין מסכימה כי לגבי חלק מהנפגעים ומהנפגעות, הסדרי הטיעון הם בהחלט טובים. "הליך משפטי ממושך הוא מתיש, קשה וסוחט רגשית. נפגעות פותחות את הבוקר עם קפה ועם בדיקה במערכת מנ"ע (מידע לנפגעי עבירה), כדי לראות אם היתה התקדמות בתיק שלהן.

"בהסדר הטיעון, התביעה מאמינה לנפגעים ומאמינה בהרשעה. היא מחייבת את העבריין לקחת אחריות על מה שעשה ומונעת אפשרות שיחמוק מן הדין, בגלל המורכבות המשפטית שבעבירות מין. והמורכבות היא מאוד גדולה. אין לנו זירה עם ממצאי מעבדה. מדובר בגירסה מול גירסה על מעשים שנעשו בין שני אנשים שהיו לבד בחדרי חדרים.

"מהסיבה הזאת, הרבה מאוד תיקים של עבירות מין נסגרים לפני כתב אישום. יש קושי אמיתי לעמוד ברף ההוכחה הפלילי".

ברוב המקרים, הסדרי הטיעון מניחים את כובד ההחלטות בידי התביעה, כשבית המשפט ממלא תפקיד כמעט שולי. "פעמים רבות מאשימים את השופטים שהם מכבדים את הסדרי הטיעון, אבל האמת היא שברוב המקרים אין להם ברירה", אומר פרופ' אורן גזל אייל.

"כשמדובר בהסדרים שכוללים שינוי באישומים, אין לשופטים סמכות לדחות את ההסדר או להתערב באישומים. אם, למשל, התביעה משנה אישום באונס לעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, כפי שהיה בהסדר עם בוכריס, או לעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה, כפי שהיה בהסדר עם קצב - השופטים כלל לא מוסמכים לומר לתביעה שההסדר אינו מקובל עליהם".

• • • • •

לדברי פרופ' גזל אייל, "היה מקרה שבו שופטים בבית המשפט המחוזי ביקרו את הפרקליטות על שהחליפה עבירה שדינה 20 שנות מאסר בעבירה שדינה שלוש שנות מאסר. בית המשפט העליון החליט שעל השופטים האלה לפסול את עצמם, כי אסור היה להם לנקוט עמדה על ההסדר.

"למעשה, גם אם היתה לשופטים סמכות להתערב בהסדרים כאלה, אין להם דרך לעשות את זה, כי לרוב, ההסדר נסגר לפני שמיעת העדים, כך שהשופטים כלל לא מכירים את הראיות.

"בית המשפט כן יכול להתערב בעונש במקרים שבהם העונש מופיע בהסדר. כלומר, הוא יכול לגזור עונש שונה מזה שהתביעה וההגנה הסכימו עליו. אבל מכיוון שהצדדים יודעים את זה, הם מתאימים את כתב האישום המתוקן לענישה שעליה הסכימו. במקום להתאים את העונש לחומרת העבירה, מתאימים את חומרת העבירות לעונש המוסכם.

"למשל, בפרשת משה קצב, הצדדים הסכימו מראש שהעונש לא יכלול מאסר בפועל, ולכן ישבו והתאימו את עובדות כתב האישום כך שהעונש המקסימלי שמתאים לעבירות לא יהיה מאסר בפועל. מאחר שלבית המשפט אין סמכות להתערב בעבירות המוסכמות, יוצא שברוב המכריע של המקרים אין לבית המשפט אפשרות אמיתית לדחות את הסדר הטיעון".

מגבלה נוספת שמצרה את מרחב התמרון של בתי המשפט היא הרוח שנושבת מכיוון בית המשפט העליון. "פסיקות העליון הגבילו מאוד את שיקול הדעת של בתי המשפט להתערב בהסדרים לעונש", אומר פרופ' אייל. "גם כשבתי המשפט דוחים הסדר טיעון לעונש, ההחלטה נהפכת בערעור.

"70 אחוזים מהערעורים על החלטה של בית משפט להתערב בהסדר טיעון - התקבלו. מדובר באחוזים גבוהים מאוד. לצורך השוואה, בדרך כלל רק שליש מערעורי נאשמים מתקבלים.

"קבלת מרבית הערעורים שולחת מסר מאוד ברור מצד בית המשפט העליון לערכאות שמתחתיו: אל תתערבו בהסדרי טיעון, נקודה. אם אין מחלוקת בין הצדדים, אין צורך להתערב. 

"כך נותר הרבה כוח בידי התביעה, במיוחד כשהעונש הצפוי לנאשם אחרי משפט הוא כבד, כמו בעבירות מין חמורות. במקרים האלה יש לתביעה יכולת תמרון רבה להציע לנאשם הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה.

"הסיכון במקרים האלה כפול. מחד, ההצעות המקלות יוצרות מצב שבו אנשים שביצעו עבירות חמורות יוצאים כמעט פטורים בלא כלום. מאידך, יש סיכון משמעותי שנאשם יסכים להסדר גם אם הוא משוכנע בחפותו. גם אם הנאשם הוא אדם חף מפשע, רציונלי, שנהנה מייצוג משפטי מצוין, הוא עלול לחשוש משנות מאסר רבות בכלא ולהעדיף הסדר טיעון, שבמסגרתו הוא ייצא עם עונש קל בהרבה.

"מצד שני, התביעה עלולה לנפח כתבי אישום כדי שיהיה בידה קלף מיקוח עתידי, כך שתוכל להציע הפחתה של כתב האישום בתמורה להודאה. הנאשם יודע שכדאי לו להסכים להסדר כדי לא להסתכן בהרשעה בעבירה החמורה יותר, הגם שהוא יודע שהראיות לכך חלשות. אפשר להניח שאם התביעה היתה יודעת שתידרש לנהל משפט מלא, היא היתה בוחרת להגיש רק אישומים שיש להם בסיס ראייתי מוצק יותר. 

"הבעיה הכי קשה היא עם נאשמים במעצר. להם יש אינטרס מיוחד לסיים את המעצר מהר ככל האפשר, והדרך לעשות זאת היא פשוט לסיים את המשפט - ובמילים אחרות, להודות. גם כאן, התביעה מבקשת לפעמים לעצור נאשמים שספק אם יש הצדקה למעצרם, ושבלאו הכי צפוי להם עונש לא משמעותי. אבל ברגע שהם עצורים, כל מערך הכוחות בהסדר הטיעון משתנה, והתביעה יודעת שהם יסכימו להסדר מחמיר יותר רק בגלל שהם רוצים לסיים את ההליך".

עו"ד ציון אמיר, שייצג שורה ארוכה של נאשמים בעבירות מין, מסכים: "מובנות לי המוטיבציות שעומדות ביסוד הסדרי הטיעון. עלויות ההפעלה של מכונת אכיפת החוק, על כל זרועותיה, יקרות מאוד, ומוסד הסדרי הטיעון הוא אחד הפתרונות המרכזיים. הסדר טיעון תמיד כולל הודאה בסופו של ההליך, וכך נוצר שקט במערכת, שלכאורה מסיר את הספקות. שכן, נאשם שהודה ונשלח לכלא הוא לא אדם שנכלא על לא עוול בכפו. 

"אלא שמציאות משפטית שבה הכל כמעט מתנהל על פי יעילות, חיסכון בזמן והנפת שוט - אם תודה, תקבל פרס קטן ואם לא תודה, תקבל עונש גדול - מעמידה לא מעט נאשמים במצב בלתי אפשרי. זאת דילמה בלתי אנושית, שיוצרת הסדרים לא הוגנים, בהם הפחד הוא שמכתיב את קבלת ההחלטה ולאו דווקא מעשי העבירה שבוצעה או לא. המציאות הזאת דוחקת נאשמים לקרן זווית, ואלה נאלצים לעיתים להודות בעבירה שלאו דווקא ביצעו. הדבר גורם פגיעה קשה בחזקת החפות, שכולנו כחברה מחויבים להגן עליה. 

"כך, למשל, אדם שמואשם בעבירת רצח יישלח למאסר עולם אם יורשע, אבל אם יסכים להסדר ויודה, למשל, בהריגה, הוא ירצה עונש מתון של מספר שנים מועט, וממנו עוד יופחת שליש בגין התנהגות טובה. במצבים כאלה המונח המתאים לתאר את התנהלות הדברים הוא 'עיסקה', כי זאת עיסקה במלוא מובן המילה, עם כל הקונוטציה השלילית שמלווה הגדרה זו. המונח 'הסדר' פחות יתאים פה, מכיוון שהוא מניח קיומם של יחסים סימטריים, הסכמה, שני צדדים השווים פחות או יותר בכוחם ובסמכויותיהם, כשאין מנצל ומנוצל.

"כאשר יש פער גדול ובלתי נסבל בין האישום המקורי לזה שמופיע בהסדר הטיעון, הציבור שואל, ובצדק, מה קרה פה? יתכן שהאישום באונס היה יותר טקטי מאשר אמיתי, כדי לחלץ הודאה בעבירה קלה יותר. למשל,  אם לא מוצאים בראיות ביסוס לאישום באונס, אלא ליחסים אסורים בהסכמה, למה בכתב האישום מופיע סעיף האונס? אם אין מספיק ראיות, מדוע מנוסח כתב אישום כזה חמור?"

בפרקליטות אומרים שהיוזמה להגיע להסדרי טיעון בתיקי עבירות מין נובעת פחות מצידם ודווקא יותר מצד ההגנה, ובעיקר מכיוון בתי המשפט, שמעודדים את הצדדים "להגיע להסכמות".

"כשיש סיכוי סביר להרשעה, החובה שלנו היא להגיש כתב אישום ולנהל הליך", אומרת עו"ד אשרת שהם מפרקליטות מחוז ירושלים. "כשבמהלך הדרך מתעוררים קשיים ראייתיים, או שעדויות של המתלוננות מתגלות כיותר מורכבות, או שעולה קושי של מתלוננת להעיד, ועוד הרבה שיקולים לא פשוטים - ננוע לכיוון של הסדר. לא תמיד הנפגעים מודעים לעומק הקשיים ולסיכון של ההליך כולו. אנחנו אלה שרואים ורגישים למכלול הנתונים. בשביל זה אנחנו פה.

"מצד שני, לא פעם קורבנות העבירה ובני משפחותיהם הם שמעדיפים לסיים את ההליך בהסדר, במיוחד בעבירות מין טראומטיות, שכוללות הרבה מאוד אתגרים בהשגת ראיות ובהוכחות. לזיכוי, אפילו מחמת הספק, יש משמעות קשה מבחינת נפגעי עבירות מין.

"כשאנחנו מאמינים שהנאשם ביצע את העבירות, נעדיף במקרים מסוימים להגיע להסדר, שיכלול הודאה בביצוע העבירה, אשרור של תלונות הנפגעים מול הסביבה שלהם והתנצלות בפניהם, שתאפשר להם להמשיך בחייהם ביתר קלות. קיצור ההליכים ושאר שיקולי יעילות הם האחרונים שמעניינים אותנו בעבירות מין. לא הוגן לייחס לנו קלות ראש או זילות ביחס להליכים האלה". 

naamal@israelhayom.co.il

• • • • • • • • • • •

שופטת ביהמ"ש העליון לשעבר, עדנה ארבל: "מוסד הסדר הטיעון נולד מתוך כורח המציאות"

"אני לא רואה פסול בהסדרי טיעון", אומרת שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל בשיחה עם "שישבת". "יש להסדרים הללו מחיר מסוים בענישה, ולעיתים בסעיפי אישום, אבל אני מקווה ומאמינה שהצדק לא נפגע. כמובן שכל מקרה ונסיבותיו.

"אין ספק שבעבירות מין יש אינטרס ציבורי אדיר שהנאשם יועמד לדין, המשפט יתנהל, בית המשפט יראה את המתלוננת וישמע אותה, וגם ישמע את הנאשם ויפסוק על סמך הראיות. אם יש ראיות ואם יש מתלוננות שרוצות להעיד, אין שום סיבה בעולם שהתביעה תחליט פתאום לשנות כיוון. הרי בית המשפט דורש משני הצדדים הסברים מדוע הגיעו להסדר הטיעון. אם שופטים יראו, למשל, כתב אישום חמור בגין אונס, הם בוודאי ידרשו הסברים למה הצדדים בוחרים להגיע להסדר טיעון.

"נדמה לי שהציבור לא מכיר מספיק את מוסד הסדרי הטיעון, שנולד מתוך כורח המציאות. אכן, יש עומס על בתי המשפט, ובמקביל רצון לקדם מהר יותר דיונים, שעשויים להימשך זמן רב, אבל בתיקי עבירות מין אלה שיקולים משניים לשיקול העיקרי - שלמתלוננות ולמתלוננים יש לא פעם קושי להעיד.

עדנה ארבל // צילום: יהושע יוסף

"קשה למתלוננת להתייצב מול נאשם שלטענתה ביצע בה את המעשים הקשים. קשה לה לעמוד ולספר על מעשים אינטימיים שנעשו בה, על מעשי אונס או מעשים מיניים אחרים. יש נפגעות שמרגישות שבבית המשפט הן עוברות 'אונס שני', לספר את סיפורן ובעיקר לעמוד בחקירות הנגדיות של ההגנה. בעיניי, אפשר בהחלט להבין אותן.

"יש גם מקרים שבהם מערך הראיות הוא בעייתי, במיוחד כשמדובר בקטינים. התביעה, אחרי תהליך ממושך מול הנפגעים והנפגעות, יכולה להרגיש שיש לה ראיות, אבל בית המשפט יתקשה להשתכנע מעדות הנפגע או הנפגעת, שנמשכת זמן קצר בהרבה. 

"הבעת חרטה, לקיחת אחריות והתנצלות מצד הנאשם הן לפעמים חשובות במיוחד עבור המתלוננות. האישור של סיפורן, שמגולם בהודאה, מקל עליהן".

ועדיין, יש הסדרי טיעון שמקוממים את הציבור.

"הציבור לא תמיד יודע את הפרטים. לא נגלה בפניו כל מערך השיקולים. מה אומרת המתלוננת? מה מצב הראיות? מה התברר לאורך הדרך? המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לא יכולים לחשוף את כל הפרטים.

"נכון, ייתכן מקרה שבו הציבור לא משלים עם הסדר טיעון, וזה בהחלט יכול לפגוע באמון. אני יכולה להבין שיש ביקורת, שהסדר טיעון מתקבל ציבורית כבלתי ראוי. אבל אין בכך כדי להמעיט מחשיבות ההסדרים ומהעבודה הטובה שנעשית במערכות אכיפת החוק מחד, ובסניגוריה מאידך.

"היתרון הגדול בהסדר הטיעון הוא שהנאשם מודה בביצוע העבירה, מביע חרטה ולוקח על עצמו אחריות, גם אם במחיר ענישה מקלה, לעומת ענישה בגזר דין ללא הסדר. אך עדיין, בנסיבות המתאימות, להסדר טיעון יש יתרון משמעותי". 

יש מתלוננות שטוענות שלא התחשבו בדעתן לפני שגיבשו הסדר.

"לפי חוק זכויות נפגעי עבירה מ־2001, שהוא חוק חשוב ביותר וחדש יחסית, יש למתלונן או למתלוננת זכות להביע את דעתם על ההסדר. העמדה שלהם לא מחייבת, אבל מניסיוני, יש לה משקל. בית המשפט יכול להחליט שלא לאשר את הסדר הטיעון כפי שהוצג בפניו, ובמקרים קיצוניים, לא לאשר אותו בכלל. אם הוא מרגיש שההסדר לקוי, הוא לא מחויב לפרטי ההסכם, הוא יכול לדחות אותו, והוא יכול להטיל עונש כבד או קל מזה שהסכימו עליו הצדדים. היו מקרים כאלה.

"נגד הסדר הטיעון שנעשה עם הנשיא לשעבר קצב הוגשו מספר עתירות לבג"ץ. שניים מהשופטים בהרכב, הנשיאה דורית בייניש והשופט אדמונד לוי ז"ל, קבעו שנוצר יחס בלתי ראוי בין ההקלות שהוא קיבל בהסדר הטיעון והשלכתן האפשרית על בחינת העונש המוסכם לבין התועלת הציבורית של ההסדר - בכלל זה, העברת מסר אפקטיבי ומרתיע נגד עבריינות ושמירה על עקרון השוויון בפני החוק.

"לעומת זאת, שלושת שופטי ההרכב האחרים, איילה פרוקצ'יה, אשר גרוניס ואליעזר ריבלין, טענו שלמרות הליקויים, אין בהם כדי לפגוע בסבירות ההחלטה הסופית להתקשר בהסדר טיעון. כלומר, שלא נפל פגם שמצדיק התערבות מצידם. כעת, לאחר שקצב שוחרר מהכלא, אני תקווה שכל העניין תם ונשלם. זה מראה שכל שופט פועל לפי מיטב הכרתו ומצפונו, ולפי החומרים המובאים בפניו. זה היופי במערכת שלנו. כל אחד אומר את דעתו. וכן, זכותו של הציבור לבקר כל החלטה וכל פסק דין.

"לשמחתי, בזכות חוק נפגעי עבירה ופעילותם של מרכזי הסיוע ושדולות הנשים, למתלוננות יש זכויות, ויש מי שיסייע להן וילווה אותן בכל צעד ושעל בתהליך. בתקופתי כפרקליטה כל זה לא היה. בוודאי לא בעוצמה שבה הדברים קיימים היום".

נעמה לנסקיטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו