מעורב אזרבייג'ני

גם בתום מפגש בן כמה שעות שכלל ראיון והופעה פרטית שלה, כשאמה מלווה אותה בפסנתר, וגם לאחר צפייה מהופנטת בקטעי יו־טיוב מהופעותיה והאזנה חוזרת ונשנית לאלבומה "אדמה" - נותרה קמילה חידה בלתי מפוענחת. 

אולי כך רוצה להישאר הזמרת ילידת אזרבייג'ן. היא מבצעת בעלת יכולת ווקאלית של סירנה מהמיתולוגיה היוונית, שבלועה מסתתרות זמרת אופרה, ריהאנה ושרית חדד; כותבת כאב ואושר במשפטים כמו "אתלטף סביב ליבך/ לופטת/ סוחטת/ טיפות נשמתך", או "קחי אותי אלייך, אמא אדמה/ עייפתי מן הרעש, העצב, השממה"; ותמנון מוסיקלי רב־זרועות המשלבת ג'אז שטובל ברגאיי ובים־תיכוני, מוסיקת עולם עם נגיעות אלקטרוניות מקפיצות, ופולק ורוק במוסיקה אזרית עם כלים כמו קמנצ'ה, טאר ודודוק. כל אלה מסתחררים (ומסתבכים) זה בזה לכדי קשר בלתי ניתן להתרה, שתופס את האוזן ואינו מרפה.

כדי לפצח חידות, מומלץ להתחיל בהתחלה. קמילה, כך היא קוראת לעצמה, נולדה ב־1978 בבאקו בירת אזרבייג'ן, בת שנייה לסימה היהודייה ולאב מוסלמי ממוצא טטארי. הוריה התגרשו ובסוף שנות ה־80, עם נפילת הגוש הסובייטי, התערער המצב גם באזרבייג'ן והאם סימה החליטה לעזוב קריירה מצליחה כפסנתרנית ומורה ידועת שם לפסנתר ולמוסיקה ולעלות עם בנותיה לישראל. 

"התחלתי לנגן בתור ילדה, כי באזרבייג'ן בכל משפחה רוצים שהילד יהיה או מוסיקאי או רקדן בלט או שחקן שחמט", נזכרת האם, היום מורה למוסיקה בכפר הנוער אמי"ת בפתח תקווה, המשמש פנימייה לבני נוער בסיכון, ובו גם קמילה מלמדת. "סיימתי תואר ראשון ושני במוסיקה באקדמיה של אזרבייג'ן ונסעתי גם לסנט פטרסבורג, שם קיבלתי דיפלומה ולמדתי אצל הפרופסורים הכי טובים. במקביל התחתנתי בפעם הראשונה עם אביהן של הבנות, בגיל ה'מופלג' 28, אחרי שאבא שלי דפק על השולחן ואמר, 'מה זה, לא יהיו לי נכדים?!' רציתי ילדים יפים, אז לקחתי לי את המחזר הכי יפה שהיה לי. במשך 26 שנים, החל מגיל 17, לימדתי בבית ספר גדול למוסיקה והיו לי המון תלמידים. אגב, בתחרויות הם אף פעם לא זכו במקום השני. הייתי ואני עדיין מורה קשוחה וחזקה, אבל עכשיו אני מבינה שזו היתה טעות ובשנים האחרונות אני רכה יותר. היו לי באזרבייג'ן תלמידים מפנימיית נוער במצוקה, כמו פה, אבל ראיתי שמרביצים להם אז עזבתי. כאן אני סוגרת מעגל".

איך היו החיים תחת המשטר הקומוניסטי?

"המצב שלנו דווקא היה לא רע. היתה לי עבודה טובה, הייתי בת למשפחה מבוססת וגם נשארתי ביחסים טובים מאוד עם בעלי לשעבר, אבל כבר מגיל צעיר לא הסתדרתי עם הקומוניזם. אני חייבת את החופש שלי. למדתי גם פסיכולוגיה ופסיכולוגיה של ילדים, אבל הקומוניזם היה לפני הכל ואני התנגדתי לזה. בהתחלה האמנתי בו, אבל כעסתי בגלל שהיה אסור לחשוב אחרת וזה גרם לי לפתוח עיניים. קראתי גם הרבה ספרים מוברחים. הוריי היו קומוניסטים מושבעים ולקחו קשה מאוד את נפילת הגוש הסובייטי ונפטרו ממש כמה שנים לאחר מכן. גם אחי הקטן כעס עלי מאוד. הוא אמר שרק חולדות נוטשות את הספינה הטובעת, ועניתי לו שאולי אני חולדה, אבל יש לי שתי עכברונות קטנות להאכיל ואני חייבת הכל קודם כל להן".

מורה קשוחה, אם אהובה. קמילה ואמה באזרבייג'ן // צילום: זיו קורן

בשנת 1990 עלתה סימה לארץ עם שתי בנותיה, כשהיא משאירה מאחור את משפחתה ואת כל רכושה. "התקבלתי לעבודה כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון בחולון, אבל לא התחלתי ללמד בגלל שלא ידעתי עדיין עברית", היא מספרת, "הם ביקשו שאלך לאולפן, אבל בדיוק התחילה מלחמת המפרץ וכל אולפני הערב התבטלו. הייתי חייבת לפרנס את הילדות, אז מצאתי את עצמי עובדת במפעל קטן לממתקים בבני ברק, כמנהלת משמרת של אנשים עם מוגבלויות שהועסקו שם. מנהל המפעל הזה היה אדם טוב, חרדי, והוא נתן לנו לגור בדירת חדר קטנה בבני ברק על יד הדירה שלו. הוא רצה להחזיר אותנו בתשובה, אבל ראה שזה לא בשבילי והיה מספיק רגיש כדי להבין שזה לא יקרה בכוח". 

מהים הכספי לחוף בתל אביב

בזמן שאמה מדברת, קמילה מחייכת חיוך מריר־מתוק. אהבה גדולה יש בין השתיים, אבל גם מתח לא פשוט. "אמא לא מספרת איזה ויתור עצום היא עשתה כשהחליטה לעלות לארץ", היא אומרת, "היא היתה ידועה מאוד באזרבייג'ן, פותחת את העיתון בבוקר עם הקפה וקוראת על עצמה. במסע לארץ היינו עם קצת בגדים, סכו"ם ושמיכה אחת. הטיסה מרוסיה היתה דרך רומניה ושם היו הפסקת חשמל וקור כלבים. אני זוכרת אותנו מצטנפים באיזה כוך ומתכסים בשמיכה. אחר כך גנבו לנו את המזוודות, אז לארץ הגענו ממש בלי כלום.

"מכל המטענים שאמא החזיקה בבטן, המחיר הישיר של הקרבת כל החיים שלה למעני ולמען אחותי הוא אולי הכבד ביותר ואני מעריצה אותה על זה. היא שילמה את המחיר הזה כדי לתת לי הזדמנות לחיים חופשיים. לישראלים אולי קשה להבין את זה, אבל כמישהי שמגיעה מבריה"מ ואחר כך מרפובליקה איסלאמית, אני יכולה לומר שיש בישראל חופש ביטוי. 90 אחוזים מאוכלוסיית העולם חיים בחוסר יכולת ביטוי מוחלט, וכמוסיקאית אני מעדיפה למות ולא להיות במצב הזה".

מה את זוכרת מאזרבייג'ן?

"את חוף הים הכספי של באקו. יש שם רצועת חוף יפהפייה שמזכירה מאוד את רצועת החוף של תל אביב. זה גם מקום חם מאוד, 40 מעלות, רוחות חמות. גם כאן אני אוהבת מאוד את חוף הים והולכת לראות שקיעות ביפו. הבית שלנו היה מוסיקלי מאוד ואמא היא מורה קשוחה מהסגנון הרוסי הקלאסי, כך שמגיל צעיר למדתי לנגן בפסנתר בצורה מקצועית וגם השתתפתי בתחרויות. בגיל 7 הייתי הילדה הראשונה שמופיעה עם האורקסטרה של אזרבייג'ן, ואחר כך בעלה השני של אמא, שהוא ג'אזיסט, הכין אותי ואת אחותי לתחרות ג'אז שבה זכינו".

וההתאקלמות בארץ?

"הייתי בת 12, גיל מחורבן מאוד להגיע בו לחברה חדשה. קראו לי 'זונה רוסייה', ולכי תסבירי שאת בכלל מאזרבייג'ן. לקח לי שנה להמציא את עצמי מחדש. הבנתי שאני צריכה לסגור את מי שהייתי שם כדי להיות מאושרת פה. זה היה המחיר: תשכחי. כל הזמן שמעתי מוסיקה בראש, קונצרטים של באך, אבל נעלתי את המוסיקה בתוכי. לפעמים הייתי בוכה ברחוב והיו לי התפרצויות חרדה, כי התמלאתי ברצון לביטוי ולא היה לי איפה לפרק אותו".

כדי למצוא בכל זאת מקום ליצור ולהתפרק, בחרה קמילה בחוג תיאטרון. "הלכתי לחוג, וכמו כל ילדה רוסייה ממושמעת היה ברור לי שאהיה שחקנית. אחרי הצבא הלכתי לניסן נתיב, והיום אני מלמדת שם. בניסן נתיב היה חדר עם פסנתר ומדי פעם הייתי מסתכלת עליו. אחר כך העזתי קצת לגעת, וברגע שהנחתי את האצבעות על הקלידים טבעתי שם. כתבתי את האלבום מהר מאוד, בגיל 22 ותוך כדי הלימודים בניסן נתיב ועבודה כמלצרית, שומרת ומוכרת בחנות בגדים. הייתי מנגנת בלילה בבית, ואני זוכרת את הצרחות של השכנים בחמש בבוקר, 'מטורפת! תפסיקי כבר!'"

געגועים לאבא

למרות המהירות שבה נכתב האלבום, את יציאתו ליוו חבלי לידה קשים בני תשע שנים והוא ראה אור רק ב־2015. "בחודש האחרון לפני סיום ניסן נתיב התגלה אצל אמא סרטן במצב מתקדם", מספרת קמילה, "אמרו לנו שנשארו לה חודשיים לחיות והמליצו לנו לא לטפל, אלא פשוט לחיות ולנסות להספיק כמה שיותר. אבל אמא לא ויתרה, חתמנו על מסמך שאומר שהטיפול אולי יהרוג אותה, נתנו לה מינונים של פיל - והפלא ופלא, היא יצאה מזה.

"מתוך המחלה הזו יצא גם נס, מישהו שעד היום אני לא יודעת את זהותו שמע את הסיפור, שאל 'מה האישה הזו רוצה?' וכששמע שאמא מבקשת פסנתר, הוא נתן לנו 10,000 דולר לקנות אחד. על הפסנתר הזה כתבתי ועיבדתי חלקים רבים מהאלבום, ולפני כמה שנים מכרנו אותו לכפר הנוער אמי"ת והיום הוא כאן בכיתת המוסיקה, נשאר קרוב אלינו.

"תוך כדי הטיפול באמא, אחרי שסיימתי את הלימודים, עבדתי כמורה למוסיקה בבתי ספר ובפנימיות ושיחקתי בהצגות, בעיקר לילדים, כשבמקביל אני עובדת גם כמלצרית ומוכרת בחנות בגדים. יחד עם המשך הכתיבה והמוסיקה התעוררו געגועים לאבא, למרות שכל השנים הקשר איתו היה טוב וחזק והוא שותף מלא בחיים שלנו. החלטתי להקליט את האלבום באזרבייג'ן ולהזמין את כל הנגנים הגדולים משם לנגן איתי. טסנו לשם עם נגנים מהארץ ועם צוות צילום לסרט דוקומנטרי, כשהכל על חשבוני. לקחתי הלוואה של חצי מיליון שקלים, שאני עדיין מחזירה, אבל זו לא היתה החלטה שלי אלא החלטה מלמעלה. הייתי חייבת לאחד את החלקים שלי.

"להקלטות עצמן אמא באה איתי כמפיקה, כי כולם שם מכירים אותה וצריך גם לשלם שוחד. השם שלה פתח דלתות ודברים החליקו יותר בקלות. מבחינה מוסיקלית, פניתי לנגנים שהם המאסטרים שם בכלי נגינה כמו קמנצ'ה, טאר או דודוק, למשל האחים מנסורוב, שיתארחו בהופעה בירושלים. אלה אנשים בני 70 ו־80 שנולדו עם הכלי בידיים ובאים לחזרות בחליפה. הקלטנו בבניין הפילהרמונית בבאקו והיו לנו שישה ימים, כשמדובר על 15 נגנים שלא מכירים זה את זה, לא דוברים אותה שפה ולא מכירים את החומרים, אך עדיין צריכים להקליט יחד. 

"במשך כל ההקלטות היתה לשם עלייה לרגל, תלמידים של אמא, מוסיקאים, בני משפחה, ובתוך כל זה אבא שלי יושב בכניסה לאולפן אחרי שלא ראיתי אותו מגיל 12 - ולא זז. לא נתתי לו להיכנס פנימה, כי ידעתי שאם הוא נכנס אני מתפרקת. רק בשיר 'אדמה' הרשיתי לו לעמוד לידי בהקלטה, וזה היה רגע מרגש מאוד. הסתכלתי בעיניים הבהירות והמדהימות שלו ופשוט טבעתי בתהום העמוקה של הצער על פספוס המשפחה שלו שנפערה בהן. הוא לא התחתן שוב ועדיין אוהב את אמא שלי ואותנו כמובן".

הצלחת לשיר בכל הטירוף הזה?

"מיתרי הקול שלי קרסו מרוב התרגשות, אז קניתי טיפות שמרדימות את הקול לעשר דקות. עשיתי טייק שירה ואז שוב לא הצלחתי לדבר או לשיר. בסוף הקלטנו את כל השירה שוב בארץ".

כשחזרה קמילה לארץ הדפיסה את האלבום, על חשבונה כמובן, והחלה לחזר על פתחי חברות התקליטים. "חשבתי שיחבקו אותי, אבל שמעתי רק 'לא' והתחלתי להיכנס ל'ברוך' כלכלי לא פשוט, אז עברתי לגור באוטו", היא מספרת, "שנתיים בפיאט פונטו, חונה בפלורנטין. בכל ערב צילמתי את עצמי לווידאו של שתי דקות ואמרתי איפה אני. עבדתי בחמש עבודות, למדתי, הופעתי בתיאטרון ילדים או עם ההופעה שלי, והכסף כל הזמן נגמר. בוקר אחד, בשעה שש בשדרות נורדאו, הרגשתי שהאוטו רועד. פקחתי עיניים וקלטתי שאני על גרר. פתחתי את החלון וצרחתי לגורר 'אידיוט!' הוא כל כך נבהל שהפיל את הרכב שלי על הרצפה וברח. אז החלטתי שזה מספיק ושכרתי שוב דירה, בשכונת שפירא בתל אביב". 

חוויה אקסטטית

הדרך של קמילה עוברת ביום ראשון הקרוב נקודת ציון מיוחדת, בהופעה במסגרת "פסטיבל העוד" במועדון הצוללת הצהובה בירושלים, שבה תארח נגנים מאזרבייג'ן, שהשתתפו בהקלטת האלבום. 

"ההופעה הזאת היא הדבר הכי גדול שקרה לי עד היום", היא אומרת, "לא מבחינת קהל, כבר הופעתי על אותה במה עם טום ג'ונס ואני מופיעה הרבה בכל העולם באירועים פרטיים של אוליגרכים וגם עם החומרים שלי, אבל עכשיו אני עולה על הבמה בפעם הראשונה עם הקדושה שלי, שזו אמא. זה כמו להכניס אותה שוב לדבר ההוא שהיא עזבה בשבילי".

את אדם סוער ומלא ניגודים, מי את בהופעה?

"לפני כל הופעה יש לי התקפי חרדות, קוצר נשימה ובכי ואני שותה ואליום, אבל מהשנייה שאנחנו עולים לבמה אני בעולם אחר. כמו בתוך תהום שאין לה גבולות, אטמוספרה אחרת, מעוף אי שם, שגם הנגנים שלי בו. כמו תקשור, סיאנס, מדיטציה עמוקה. זה בטח לא על הקרקע. אגב, אני נמצאת באותו מקום גם כשאני כותבת את השירים שלי.

"בסוף כל הופעה יש לי חוק: אני יורדת מקדמת הבמה לתוך הקהל, עומדת כמו ישו ורוצה שכולם יבואו אלי. אני רוצה להבין מי האנשים שיצאו מהבית החם ובאו לראות אותי. לדעת מי האנשים שחוו איתי את הרגעים שבהם אני חשופה לגמרי".

גם הנגנים שלך נמצאים איתך שם?

"אני לא יכולה לנגן עם אנשים אם אני לא מעריצה אותם בסתר. אני חייבת להימשך אליהם בכל הרמות, מנטלית, פיזית ושכלית. כל הנגנים שלי הם מוסיקאים יוצרים, למשל אלן אלייב ממשפחת אלייב, יובל שטובי טל, יונתן אלטר, ירון ירחמיאל צ'רניאק, דני שניידרמן ויובל שפירא, ובחזרות ובהופעות נפתחות לכולם כנפיים. אני כותבת את התפקידים ומנחה אותם בדיוק כדי להגיע לצליל שאני רוצה, וזה אינטימי יותר מכל דבר, בטח מסקס. זה רובד אחר של תקשורת". 

ואיפה היית רוצה להיות בעוד 5 שנים, 40 שנה?

"יש לי רצון אחד, והוא קורה כל הזמן ואני רוצה שימשיך - לעבור עם ההרכב והמוסיקה שלי מכפר נידח אחד לכפר נידח אחר בעולם ופשוט לנגן ולראות את אקסטזת האושר שאנשים מרגישים כשחולקים איתם מוסיקה שיש בה כאב, לצד צחוק ורוח שטות. כשאני רואה את העיניים נעצמות ואת הטוסיקים זזים, אני יודעת שהאנשים שם. בהופעות אני תמיד אומרת, 'תעצמו עיניים, תפנו לנו גב, תטבעו במוסיקה'. אני יורדת לשיר בתוך הקהל ורוצה שהקהל יהיה על הבמה. אני רוצה שאחרי הופעה שלי אנשים ילכו הביתה ויעשו אהבה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו