ביום ההתייחדות הלאומי הזה, אנו שבים לאנדרטאות הזיכרון ומצדיעים לזכרם של חללי צה"ל כולם חיילים ומפקדים שיצאו לשרת את מדינתם במאבקה ארוך השנים למען שלום וביטחון ולא שבו. אולם, כמעט לכל אחד מאיתנו, שמורה פינה מיוחדת בליבו לקרובים שבחבריו, אותם איבדנו במרוצת השנים. כלוחם וכמפקד מזה למעלה משלושים שנה, לצערי שכלתי במהלך שירותי מפקדים, פקודים ורעים לנשק, אך מותו של סגן נחום גולדברג ז"ל, אומי, היה עבורי כואב ואישי במיוחד. אומי, היה חברי הטוב ביותר, ואני זוכר אותו ככזה. הזיכרון שלי ממנו הוא זיכרון שלי ושלו, זיכרון פרטי ולא לאומי, זיכרון של האיש שהיה, החבר שלי. הוא מלווה אותי מאז שהלך לעולמו במלחמת שלום הגליל, אז הבנתי את מלוא מובן מילותיו של המשורר חיים חפר: "רק מי ששכל את הטוב ברעיו אותנו יוכל להבין". את אומי הכרתי בקורס הקצינים, יחד עברנו חלק מהחוויות המעצבות בדרכנו להפוך לקצינים בצה"ל. לאחר מכן המשכנו שנינו לתפקיד מדריכים בבה"ד 1, ושם חושלה אותה חברות אמיצה עוד יותר. מהר מאוד זכיתי ללמוד על אותו נער מבריק שסיים את לימודיו התיכוניים בגיל 17 והחל ללמוד משפטים באוניברסיטה. הכרתי אדם שהחליט להפסיק את לימודיו באמצע, ולהתגייס לשירות קרבי בצה"ל. על אף שכל האפשרויות היו פתוחות בפניו, אני לא מאמין שמישהו העז לשאול "למה-". כולם הכירו את המחויבות שלו למדינת ישראל ואת הרצון שלו לתת את כל כולו בכל תחום. זוהי דבקות שאפיינה אותו עוד מגיל 14, אז החליט להקדיש שנה שלמה להדרכת קבוצת נוער בשכונת המצוקה "מוסררה" בירושלים. היא ליוותה אותו בשירותו הצבאי ובהתנדבותו למשמר האזרחי לאחר שהשתחרר. אותה מסירות ניכרה גם לאחר נישואיו לאביגיל בשנה שלפני מלחמת שלום הגליל שבמהלכה שימש בשירות המילואים כמפקד פלוגה בצנחנים ולחם בקרב בכפר עין זחלתא שבלבנון בו חירף את נפשו ומסר אותה לבורא. אומי נפל ב-9 ביוני 1982, יום הולדתי ה-23. שנים רבות עברו מאז קיבלתי את הבשורה הכואבת על מותו. אני המשכתי בחיי ובדרכי הצבאית, אך אומי נותר כשהיה. כרמטכ"ל צה"ל, אני מביט גם היום על החיילים והמפקדים העומדים על משמרתם. אני צופה בהם ורואה את האיכויות שהיו טבועות בסגן נחום גולדברג ז"ל. אך כשאני מחפש את החבר שלי, אני חוזר תמיד לאותו חלל בלב שזוכר את אומי.
