הסצנה שבה ג'ייסון בורן משתכנע לשוב לפעילות מבצעית לאחר תשע השנים הקשוחות ורדופות הרוחות שבהן חי במחתרת היתה צריכה להיות אחת הסצנות המושקעות ביותר והמשכנעות ביותר ב"ג'ייסון בורן" - מותחן הפעולה הגלובלי שמשיב את מאט דיימון לדמותו של סוכן ה־CIA הקטלני והשכחן בפעם הרביעית. במקום זאת, זוהי כנראה הסצנה הגרועה והסתמית ביותר בסרט.
"אני יודעת שזה מפריע לך!" מדקלמת בפניו בלהט מעושה ניקי פרסונס (ג'וליה סטיילס), אנליסטית/האקרית מוכשרת ורכת מבט שכבר פגשנו בסרטים הקודמים, רגע אחרי שהיא חושפת בפני עמיתה הוותיק את התוכניות הסודיות הנוכחיות (והכה מפוקפקות מבחינה מוסרית) של ה־CIA. "אסור לתת להם לעשות את זה שוב! חייבים לעצור אותם!". מכיוון שבורן לא מתרשם במיוחד, פרסונס שולפת קלף נוסף מהשרוול. "יש עוד משהו שאתה לא יודע", היא אומרת לו. "אבא שלך... לא סיפרו לך את האמת לגביו... ואתה לא תאמין כשאני אספר לך!"
"חילופי הדברים" האלה מגיעים בשלב די מוקדם של "ג'ייסון בורן", וכן, אני מודה שהם ממש ביאסו אותי. גם כי ה"חשיפה" שנוגעת לאביו של בורן מגוחכת ומאולצת לא פחות מהחשיפה שבלופלד הוא אחיו למחצה של ג'יימס בונד (ע"ע "ספקטר") או ההבנה של באטמן שגם לאמא של סופרמן קוראים מרתה (ע"ע "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק") - אבל גם, ובעיקר, כי סידרת ג'ייסון בורן (שמבחינתי אינה כוללת את הספין־אוף המעאפן "זהות גנובה", מ־2012), מעולם לא נזקקה לתירוצים עלילתיים כאלה ואחרים כדי להכניס את הישבן שלה להילוך. המנוע שהניע אותה תמיד היה טהור וחף מבולשיט. בן אדם בורח. אנשים רודפים אחריו. תנועה מתמדת. שובל של הרס. כמה פשוט ככה יעיל. וככה ממכר לצפייה. "ג'ייסון בורן", לעומת זאת, מרגיש כמו מטלה. כאילו, אבא שלו? באמת? זה הטוב ביותר שיכולתם לחשוב עליו?
התשובה הקצרה היא כן, זה הטוב ביותר שהם יכלו לחשוב עליו. ולא, זה לא באמת מספיק כדי להצדיק את הסיבוב הנוסף עם דיימון (שבאמת נראה קצת אדיש) והבמאי פול גרינגראס (שביים את "זהות במלכודת" ואת "זהות אבודה"), או כדי להתחרות בפרקים הקודמים (שמהווים את טרילוגיית האקשן המשמעותית ביותר והמשפיעה ביותר של שנות האלפיים).
מצד אחד, זהו סרט פעולה סולידי, סביר ופונקציונלי שקשה מאוד לקרוא לו משעמם. מצד שני, עוד יותר קשה להתלהב ממנו. כי מלבד המוטיבציה הגנרית של הגיבור ("הפעם זה אישי!"), קצת ניימדרופינג אקטואלי, שלא באמת הולך לשום מקום, ואמור לתת לכם את הרושם שהסרט עוסק ב"כאן" וב"עכשיו" (סנודן! ויקיליקס! רשתות חברתיות!), וכמה פרצופים טריים (טומי לי ג'ונס, ונסן קאסל ואלישיה ויקנדר), אין כאן שום דבר חדש. ולא נראה שזה הטריד את היוצרים יותר מדי.
גרינגראס, למקרה שתהיתם, עדיין תותח. הפעם הוא שולח את הגיבור שלו לכיכרות, לסמטאות ולתחנות רכבת הומות אדם ביוון, ברלין, לונדון ולאס וגאס, ובדיוק כמו בסרטים הקודמים בסידרה שהוא ביים, גם הפעם כל אחד מהאתרים הנ"ל משמש תפאורה קוסמופוליטית נאה למרדף כאוטי, תזזיתי ורחב יריעה שנראה כמו גירסה אפילפטית של "איפה אפי?". שירת ה־shaky cam, מה שנקרא. אלא שבניגוד לעבר, הפעם עושה רושם שהבמאי הבריטי ניאות להישאר עמוק בתוך אזור הנוחות שלו, תוך כדי שהוא ממחזר בכיף את כל אותם אלמנטים שעבדו טוב כל כך בסרטים הקודמים. כך שגם אם תחפשו בנרות, לא תמצאו כאן רגע מכונן שמשתווה ביצירתיות שלו לרגעים אייקוניים שהפכו את הסידרה למה שהיא (כמו למשל, זה שבו בורן הופך מגזין מגולגל לכלי נשק, או זה שמוצא את בורן קופץ אל תוך דירה בקומה השלישית, כאשר הצלם קופץ ישר אחריו).
אם צריך להשוות את "ג'ייסון בורן" לפרקים רביעיים בסדרות, נראה לי שהייתי משווה אותו ל"מת לחיות 4.0". רוצה לומר, הוא ללא ספק נופל ברמתו משלושת הפרקים הקודמים, אבל איכשהו, איפשהו, הוא עדיין מצליח לספק את הסחורה הבסיסית, את זאת שלמענה התכנסנו. בהתחשב בתוצרת ההוליוודית הדלוחה והחד־פעמית של הקיץ הנוכחי, זה כנראה לא דבר של מה בכך. אבל בהתחשב בשיתופי הפעולה הקודמים של דיימון וגרינגראס, אין ספק כי מדובר באכזבה אדירה.
"ג'ייסון בורן" ("Jason Bourne"), במאי: פול גרינגראס. ארה"ב 2016
תיאודור יוליוסון ב"איילים". אחי איפה אתה?
שתיקת הכבשים
הסרט האיסלנדי "איילים", שזכה בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הוא לא רק ההפך המושלם מ"ג'ייסון בורן". הוא גם הסרט הטוב ביותר שמציג כרגע בקולנוע. באחריות.
זוהי דרמה קומית איטית, אווירתית ומאוד ייחודית, שממוקמת איפשהו על הקו שמחבר בין "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ' לבין ה־deadpan הסקנדינבי שהפך לסמל המסחרי של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי ("איש ללא עבר", "חוף מבטחים").
העלילה מתרחשת רובה ככולה בעמק ציורי, מבודד וקפוא, ובמרכזה ניצבים שני אחים מבוגרים ומזוקנים - גוּמי וקידי - שגרים בגפם, אחד ליד השני, ומקדישים את חייהם לכבשים האהובות ועטורות הפרסים שהם מגדלים בחוותיהם הצמודות (אך הנפרדות). למרות הקירבה הפיזית, השניים לא החליפו ביניהם מילה כבר ארבעים שנה.
הסיבה לנתק הקיצוני בין שני האחים הולכת ומתבררת במהלך הסרט, כאשר הטריגר לכך מגיע בדמות מחלה קטלנית ומידבקת שתוקפת את עדרי הכבשים בעמק. המחלה, שמאלצת את החוואים לשחוט את כל כבשיהם, חושפת את הקשר הרגשי העמוק (והמפתיע בעוצמתו) שקיים בין האחים לבין הצאן שלהם, כמו גם את ההבדלים האישיותיים התהומיים ביניהם. ההתמודדות עם המחלה, שמתבררת כמשימה לא פשוטה כלל, גם מכריחה את האחים העקשנים לחדש את הקשר ביניהם, ומיטיבה להפוך את הסרט הקטן והצנוע הזה להרהור אפקטיבי, אוניברסלי ונוגע ללב על משפחה, מסורת ומורשת.
סרטו העלילתי השני של גרימור האקונרסון הוא יצירה חסכונית, חכמה ומאוד מתגמלת שמתהדרת במשחק אותנטי, שנע במיומנות בין מלנכוליה לאבסורד, ובקומפוזיציות מושלמות. סיגורדור סיגוריונסון, שמגלם את גומי, האח האחראי והשקול מבין השניים, ותיאודור יוליוסון, שמגלם את קידי, השתיין והאימפולסיבי, עושים עבודה מצוינת שמגיעה לשיאה בסצנת הסיום המרגשת והמטלטלת (שמתרחשת בתוך סופת שלגים). ואף שהסיפור כשלעצמו לא נשמע מסעיר במיוחד כשקוראים אותו על הנייר, האקונרסון בורא כאן עולם קולנועי מקורי, רהוט ועתיר פרטים שתענוג לבלות בתוכו תשעים דקות. במיוחד כשבחוץ משתולל חמסין.
"איילים" ("Rams"), כתב וביים: גרימור האקונרסון. איסלנד/דנמרק 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו