המסדרון בבית החולים הדסה עין כרם מתמלא בצלילים של שירה וניגון חסידי. זה יום שישי אחר הצהריים, אחרוני המבקרים ממהרים להכנות לקראת השבת, אבל בקצה המסדרון הצלילים מרפאים את הנפש. שם, בחדר הגדול, יושב שוקי גלבוע ומתופף על הרמקול, עוצם עין למשמע שירתו של אהרון רזאל, אמן מוסיקה יהודית מקורית, שבא במיוחד כדי לשמח אותו.
עד לפני כמה ימים גלבוע בקושי היה מסוגל להתרומם מהמיטה, והנה הוא שר, מתפלל, מתמלא כוחות. תחבושת גדולה מכסה את עינו הימנית, שאותה איבד לאחר שקליע חדר לתוך גולגולתו. על רגלו השמאלית צלקת ארוכה שנתפרה, שם חרטה הסכין של המחבל בבשרו. את הצלקות שבלב ספק אם הרפואה תצליח לרפא.
"יום ההולדת ה־31 שלו חל בכ"ב בסיון (28 ביוני), יומיים לפני הפיגוע", אומרת שולמית, אשתו, "אז למעשה הוא כאילו נולד פעמיים באותו שבוע". היא היתה שם, באמבולנס הדוהר מקריית ארבע, כששוקי נע בין חיים למוות. אחזה ביד הרועדת, חיזקה את התחבושת המדממת. רגע אחרי שרזאל יפסיק לשיר היא תאחז שוב ביד של האיש שלה ותברך על החיים, על הניסים שקרו בתוך כל הכאוס.
שוקי הוא בן חמישי למשפחה בת עשרה ילדים, נולד וגדל בקריית ארבע. אחותו הבכורה, שלומית פרץ, היא אלמנתו של אלירז פרץ, שנהרג במארס 2010 בהיתקלות מחבלים בעזה. חמותה היא מרים פרץ. משפחה ערכית, שורשית, מלאת אהבה לארץ ישראל ולעם ישראל. לפני הגיוס למד שוקי בישיבה החקלאית ביישוב חומש (שפונה בתוכנית ההתנתקות), ואז התגייס לסיירת מטכ"ל. לפני תום המסלול התגלו אצלו קרעים במיניסקוס בשתי הברכיים, והוא נאלץ לעזוב את היחידה כדי לעבור ניתוחים.
"בזכות זה הכרתי את שולמית", הוא מניח את ידו בזו של אשתו. "יצאתי לטיפולים, לא יכולתי לחזור ליחידה, הייתי מאוד מבואס. כמה ימים אחרי שיצאתי מבית החולים באתי ליום הולדת של חברה משותפת, עם קביים והכל, ושולמית, עם הלב הטוב שלה, ראתה שאני עצוב והתחילה לדבר איתי".
היא בת גילו, אישה יפה ומרשימה. נולדה בחולון למשפחה חילונית שחזרה בתשובה, בת בכורה מבין חמישה ילדים. כשהיתה בת 6 עברה המשפחה לחיות בקריית ארבע, וגם עכשיו ניצת קולה כשהיא מדברת על האמונה הגדולה והחיים ביישוב.
היא שירתה שנתיים בשירות לאומי במד"א, ומתנדבת בארגון עד היום, לצד עבודתה כאחות בחדר המיון בבית החולים שערי צדק. בחודשים האחרונים טיפלה ברבים מפצועי הפיגועים שאירעו בירושלים ובאזור.
הם התחתנו אחרי שנה של היכרות, באירוע גדול במערת המכפלה. שוקי עוד היה בצבא, אחרי שחזר לשרת בגדוד 97 של הנח"ל החרדי. לשניהם היה ברור שיקימו את ביתם בקריית ארבע. "נכון שבתור ילדים לא היה לנו קל שם", אומרת שולמית. "במארס 2003 חדר מחבל ליישוב ורצח את אלי ודינה הורוביץ ז"ל בביתם. היו הרבה פיגועי ירי ופיגועי דריסה בכבישים הסמוכים.
"אבל אני זוכרת את העוצמות של בני היישוב. את הערכים האלה של גאווה שאנחנו גרים במקום הזה, את האהבה לארץ ישראל, לעם ישראל. היה ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך את הערכים האלו".
ארבעה חודשים אחרי שהתחתנו עבר שוקי לבסיס האימון הפיקודי בלכיש, שם נמצא "בית הספר להגנת היישוב", שהיה אז בתהליך הקמת מערך ההגנה ותורת הלחימה של כיתות הכוננות בכל הארץ.
"שם מאמנים את המתנדבים להיות הלוחמים הראשונים שמגיעים לזירה", הוא מסביר. "זה שונה מאימון צבאי, כי הסביבה היא אזרחית נטו, אז ההתארגנות צריכה להיות קצת אחרת. אנחנו עוברים אימונים על ידי צה"ל, כמו מילואים. הנשק שלנו הוא מהצבא. הצבא מכיר בנו ככוח הראשוני שמגיע ליישוב. זו הסיבה שצריך להיות ברור שאם מישהו מכיתת הכוננות נפצע, הוא יקבל את הליווי והתמיכה ממשרד הביטחון מהרגע הראשון של הפציעה, מה שלא ממש קורה היום.
ארבעה ילדים נולדו לשוקי ולשולמית. איתם יהודה (9), נווה יוסף (7), טוהר (בת 3 וחצי) ואורי (בן שנה ושמונה חודשים). לפני ארבע שנים עברה המשפחה לדירת גן בבניין בן שתי קומות בשכונת נופי ממרא, שם הם גרים עד היום. רוב הרהיטים בבית, ארונות מגולפים וגופי תאורה מיוחדים, הם מעשה ידיו של שוקי, שעוסק בבנייה ובאיטום. בית שמח, תוכים בחצר, דגים באקווריום וצלילים של תוף ג'מבה אפריקני, שבו מנגן שוקי להנאתו. לאחרונה החלה שולמית לנגן בפסנתר, ולפני כמה שבועות הם קנו פסנתר והציבו אותו בסלון.
• • •
ביום חמישי לפני שבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, היה שוקי בפרויקט הבנייה שהוא מנהל ליד הבית. בשמונה וחצי בבוקר חזרה שולמית הביתה ממשמרת לילה במיון והתקשרה אליו לומר לו שהיא הולכת לישון.
"אמרתי לה שתחכה לי רגע, ואקפוץ הביתה להגיד לה שלום", מספר שוקי. "חזרתי הביתה, וממש כשהתכוונתי לצאת קיבלתי הודעת סמס שיש חשד לאירוע, בעקבות תצפית שזיהתה חשוד שקפץ מעל הגדר אל שטח גבעת החרסינה.
"התרעות כאלה הן לא משהו חדש אצלנו, כבר היו הרבה פעמים התרעות שווא, אבל חייבים לבדוק. הספקתי להגיד לשולמית שיש אירוע, לקחתי את הנשק ורצתי לאוטו.
הלל אריאל ז"ל. נרצחה בביתה
"הגעתי לשטח דקות ספורות אחרי החדירה. הדבר הראשון שעשינו זה לבודד את כל השטח, כדי לחצוץ בין השטח לאוכלוסייה האזרחית. אלו שעות שבהן נשים נמצאות לבד בבית, הישיבה התיכונית הסמוכה מלאה, המקום פגיע מאוד. הגעתי לשם, וראיתי שהקב"ט אייל גלמן נמצא שם, אז נסעתי לכיוון הבית של הרב עמיחי אריאל, שהוא על צומת הדרכים שבו זוהה החשוד.
"הרב חנוך כהנא, גם הוא חבר בכיתת הכוננות, כבר היה שם. ירדתי מהאוטו, חנוך ביצע סריקה מסביב לבית, ואמרתי לו שאעשה עוד אחת. חיפשתי דברים לא שגרתיים - סימני דם, חלון פתוח, דלת פתוחה. לא ראיתי שום דבר מיוחד. אחר כך התברר שהמחבל נכנס דרך החלון, אבל הספיק לסגור אותו אחריו.
"כשחזרתי לחנוך הוא אמר ששמע רעש מהבית. הוא התקשר לרב עמיחי אריאל כדי לשאול אם יש מישהו בבית, כי הכל היה נעול ומוגף. עמיחי אמר לו שאחת הבנות אמורה להיות בבית, ושנחכה לו שתי דקות. הוא הגיע, ונכנסנו שלושתנו ביחד מהדלת הראשית".
הוא מדבר בלהט, כמפקד שמתאר קרב. מספר בפרטי פרטים איך נכנס לבית ופנה לחדר הילדים ביחד עם עמיחי, כשחנוך נכנס לסלון.
"בתוך שתי שניות הגענו למסדרון שמוביל לחדרים, וכל הבית היה מאוד אפל, כי כל התריסים היו סגורים. עמיחי סובב את הראש ימינה, ראה את הלל ורץ אליה בצרחה. קרא לה, 'הלל, הלל'.
"אני עוד לא ראיתי מה שהוא ראה, עד שנכנסתי במהירות אחריו. הייתי כבר מטר בתוך החדר, ואני רואה אותו מרים את הלל, שהיתה על השמיכה על הרצפה. הוא הפך אותה, וראינו את כל הדם. אני זוכר את הצרחה שלו, 'הוא הרג אותה, הוא הרג אותה'.
"ברגע הזה הבנתי שאני משנה פאזה, שיש פה לחימה. חנוך בא מהסלון לכיוון החדר, ואני הסתובבתי לכיוון פתח החדר ושלפתי את מכשיר הקשר, כדי לדווח שיש מחבל בבית של הרב עמיחי. הספקתי להסתובב חצי סיבוב, אפילו לא סיבוב מלא, וראיתי מישהו מסתער עלי.
"המחבל כנראה הבין שיש לו הזדמנות אחרונה לרצוח. בתוך עשירית שנייה מצאתי את עצמי על הרצפה. הרגשתי שנפגעתי, רק אחר כך הבנתי שזה מכדור. אני זוכר את המכה בראש, כאילו פטיש של 8 קילו נוחת עליך".
עם שולמית אשתו. "אחרי שסיפרתי לו שאיבד את עינו, הוא עצם את עין שמאל לחמש שניות, ואז אמר 'הכל לטובה'" // צילום: מירי צחי
מאוחר יותר התגלה לו רצף האירועים. חלקם השלים מהזיכרון, חלקם מהפרטים שסיפר לו חנוך. "המחבל פעל כל הזמן בקור רוח פסיכי, ידע בדיוק מה הוא עושה. נכנס פנימה וסגר את החלון, רצח ילדה בזמן השינה, סידר ארון כדי להסתתר מאחוריו, שזה כנראה הרעש שחנוך שמע.
"חנוך הגיע למסדרון וראה את המחבל מסתער עלי. הוא לא ירה מייד, כי לא ידע בוודאות שזה המחבל, ורצה לוודא שזה לא חבר כיתת הכוננות או בן משפחה.
"המחבל הסתכל עליו, ועלי, וזיהה כנראה שאני מטרה קלה יותר, כי הייתי יותר קרוב אליו. בתוך שבריר שנייה חנוך הרים את ה־M16 שלו וכיוון לפלג הגוף התחתון של המחבל, מתוך הבנה שהוא עלול לפגוע בי, אבל לפחות לא להרוג גם אותי. הוא ירה בגב של המחבל שני כדורים. אחד מהם עבר אלי, פגע לי בראש, נכנס מעל האוזן ויצא מתחת לעין ימין.
"אני שוכב על הרצפה מלא בדם, המחבל לידי, ואז אני רואה אותו מרים סכין גדולה מאוד, סוג של חרב, ומנסה להסתער עלי. אם הוא היה מגיע אלי, בתוך חצי שנייה כבר לא הייתי שם. הוא הספיק רק לדקור אותי ברגל. אני זוכר את הכאב הזה, אבל הכאב בראש היה הכי חזק.
"חנוך בא לראות אם אני חי. אני זוכר שאמרתי לו שאני פצוע קשה, שיזמין רפואה. הוא לא הצליח לפרוץ בקשר מול כולם, אז הוא רץ החוצה וירה כמה כדורים באוויר, כדי שיבינו שהיה פיגוע. כל האירוע הזה, מהרגע שנכנסנו הביתה ועד לנטרול של המחבל, נמשך אולי עשר שניות.
"בתוך כמה דקות הגיע אמבולנס ופינה אותי. אמרו לי שאחרי שאמרתי שאני פצוע, ביקשתי שיתקשרו למנהל אתר הבנייה שישמור על הפועלים, כי הרי רצתי משם. ניסיתי פשוט לשמור על נורמליות".
• • •
האמבולנס עשה את דרכו אל היציאה מהיישוב, כששולמית ראתה אותו. "ברגע שהתחלתי לקבל הודעות על שני פצועים באירוע, היתה לי הרגשה חזקה ששוקי הוא אחד מהם. התקשרתי לאמא שלי, אמרתי לה, 'מה אני עושה, הוא בטוח פצוע', והיא ניסתה להרגיע אותי.
"ידעתי שהמקום היחיד שאוכל לפגוש אותו זה באמבולנס, אז ירדתי לרחוב, והאמבולנס עבר. אף אחד לא אמר לי כלום, אבל ידעתי ששוקי פצוע ושהוא באמבולנס הזה. עצרתי אותם וביקשתי לעלות.
"הפרמדיקית אמרה לי כל הזמן שזה מראה קשה, אבל אמרתי לה שאני מוכנה לזה, אני מתנדבת במד"א. היא נתנה לי לעבור אחורה, אליו. ראיתי את המצב של העין, ולמרות שהייתי בהרבה פיגועים, זאת היתה הרגשה קשה לראות את שוקי ככה.
"לא יודעת איך תיפקדתי, אבל קיבלתי כוחות מריבונו של עולם וטיפלתי בו. ראיתי שהחבישה ששמו לו כבר היתה ספוגה בדם, הוספתי עוד אחת. ישבתי על הרצפה ועצרתי לו את הדימום בראש.
"אמרתי לו כל הזמן, 'עוד רגע מגיעים, עוד רגע מגיעים', ביקשתי ממנו שאם הוא שומע, יהנהן עם הראש. והוא לא אמר כלום, רק סימן לי עם הראש. לא דיבר, לא צעק. כלום".
"השקעתי את הכוחות שלי בלחיות", שוקי מחייך. "הרגשתי את הדם על כל הפנים, על הפה, הבנתי שיכול להיות שאני לא אצא מזה. דיברתי עם הקב"ה, אמרתי לו שאני רוצה לחיות, שיעזור לי לצאת מזה, אבל אם אני צריך למות, שיעזור לי למות בתשובה שלמה. שאם נגזר עלי למות, אני מקבל את זה באהבה ועד הסוף. סבלתי, פחדתי, אבל התרכזתי בלנשום".
אחרי כחצי שעה הגיע האמבולנס לבית החולים. שוקי נכנס לחדר המיון בהכרה מלאה, כשבראשו פצע כניסה של קליע באזור הרקה מימין ופצע יציאה דרך ארובת עין ימין. "הקליע גרם לפגיעה בלתי הפיכה בעין ימין, שחייבה את הוצאת העין בניתוח", מסביר ד"ר אדיר כהן, רופא בכיר במחלקה לכירורגיית פה ולסת בהדסה עין כרם. "בנוסף, היו לו שברים וחתכים באזור הפנים, וחתך עמוק ברגל שמאל. איבחנו אצלו גם דימום תוך־מוחי קל ופגיעות רסיסים שטחיות בחזה, שלא דרשו טיפול".
"בשלוש וחצי לפנות בוקר, אחרי הניתוח בפנים, גמלו אותו ממכונת ההנשמה", שולמית כמעט לוחשת. "אני והרופא החלטנו שנספר לו על העין רק כשהוא ישאל. ברגע שהוציאו לו את הצינור של ההנשמה, הוא שאל מה קורה עם העין שלו. הרופא הגיע, סיפרנו לו שהיתה פציעה קשה, והוא התעוור בעין ימין.
"הוא עצם את עין שמאל לחמש שניות, ואז פתח אותה, אמר 'הכל לטובה', ושתק.
"זה היה מטורף. הכל היה חושך, לילה, אני בוכה, והוא אומר הכל לטובה".
• • •
שוקי מתהלך במסדרונות בית החולים, לומד להתנהל בעולם החדש שלו. מדי פעם נכנע לכאב, מניח יד על מצחו, מתנצל על רגישות יתר לקולות חזקים, שנוצרה בעקבות הפגיעה. ימים אחדים אחרי פגישתנו הוא ישתחרר לביתו ויתקבל בנשיקות ובחיבוקים על ידי התושבים. בהמשך הוא אמור לחזור לטיפולי מעקב בבית החולים ולהתאמת עין תותבת.
ימים ספורים לאחר הפציעה הוא כבר הודיע למשפחתו ש"אפשר להתחיל עם הבדיחות השחורות". זה האופי המיוחד שלו שמאפשר לו להסתכל על חצי הכוס המלאה.
עם בניו איתם יהודה (משמאל) ונווה יוסף. הודיע למשפחתו ש"אפשר להתחיל עם הבדיחות השחורות"
"מעבר לטרגדיה הגדולה של הלל, היה פה נס גדול. נס גדול שחנוך הצליח להרוג את המחבל בלי להרוג את כל מי שהיה בחדר. נס גדול שנכנסתי יחד עם עמיחי, כי אם היה נכנס לבד, אולי המחבל היה מצליח להרוג גם אותו. נס גדול שחנוך לא בא איתנו אלא הלך לסלון, כי אם הוא היה איתנו, המחבל היה בא מאחוריו ודוקר אותו, מבלי שאף אחד יוכל להשגיח. הרבה ניסים".
את המבקרים הרבים שפוקדים את החדר הוא משתדל לא לדחות, גם אם יש בהם כאלה שאינו מכיר כלל. מודה על החיבוק הגדול שהוא מקבל מהעם. "גיליתי שהמשפחה שלי הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי. ביקרו פה אנשים שנפצעו ואיבדו עין, כדי לחזק - אחיה קליין, שאיבד עין בפיצוץ מטען בעזה, דביר דיאמונד, שהתעוור ברפיח. זה עשה לי טוב. מהר מאוד מצאנו שפה משותפת.
"באה ילדה קטנה מגבעת שמואל, שנולדה עם סרטן בעין ולא רואה. כשהיא שמעה על הסיפור שלי, היא ואמא שלה נסעו עד עין כרם כדי להראות לי איך ילדה קטנה כמוה גדלה בשמחת חיים. בא אדם מארה"ב, שהגיע לישראל לבר המצווה של הבן שלו, כדי להראות לו את הארץ, והם באו אלי ואמרו שאין דבר יותר גדול מלהראות גיבור של ארץ ישראל".
כשהוא אומר גיבור, הוא מסמן באצבעותיו מירכאות. "לילדים שלי אני מוכן שיגידו שאבא היה גיבור, כי זה נותן להם ביטחון, גאווה, מראה להם שאף אחד לא יכול להתעסק עם אבא. אבל אני לא חושב שאני גיבור, כי הייתי עושה את זה בכל מקרה. אני לא מחפש את התחושה של הגיבור.
"אני יודע שעכשיו אני מוקף באנשים, ואצטרך להגיע ליום־יום בלי אנשים, וזה יהיה קשה. אבל עכשיו יש לי התמודדות, ואחר כך ההתמודדות הבאה. אני מרגיש שהחום הזה שבו עוטפים אותי מרכך לי את הנחיתה".
לשבעה על הלל לא הצליח להגיע, בגלל האשפוז, "אבל יצא לי להתכתב עם הרב עמיחי, לנחם אותו. הוא היה המורה שלי בישיבה התיכונית, ותמיד תפסתי ממנו גיבור, כי הוא גר בבית מבודד יחסית, קרוב לכרמים ומטעים. אני מעריץ את אהבת ארץ ישראל ועם ישראל שזורמת בדם שלו".
• • •
גם בעורקיו שלו זורמת האהבה הזאת. הוא מכיר היטב את הקב"ט אייל גלמן, שאחיו אליאב ז"ל נהרג בפיגוע בצומת גוש עציון לפני כחמישה חודשים. כשאליאב הגיע לבית החולים מתבוסס בדמו, שולמית היתה בצוות שטיפל בו. גם את הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל, תושבי קריית ארבע שנרצחו בנובמבר האחרון בפיגוע ירי ליד עתניאל, הכיר. כששמע על הפיגוע בקשר, היה בין הראשונים שהגיעו לזירה.
לצד ביתו הציב שוקי תורן גדול עם דגל ישראל. לפני כשנתיים, בעת מבצע "שובו אחים", הצמיד דגל ישראל גם לגגון של הפיאט דובלו המשפחתית, והוא שם עד היום. "מבחינתי, שהדגל יתנפנף מפה ועד עולם כשאני בנסיעה. הפעמים היחידות שאני מוריד אותו הן כשאשתי נוסעת לבדה לעבודה. בכל זאת, היא נוסעת לירושלים לבד כמה פעמים בשבוע, והיא לא מיומנת כמוני".
כיום הוא עובד כמפקח ומנהל פרויקטים, בעיקר באזור יהודה. עובד עם יהודים וערבים במקביל. "כשאני בא לאסוף ערבים לעבודה ברכב עם הדגל, הם מכבדים את זה. מבינים שאני אדם שמאמין במה שהוא עושה, ולא על חשבון אף אחד אחר. כל הערבים שעובדים איתי מקבלים ממני את התחושה שאני מכבד אותם, כל עוד הם מכבדים אותי כיהודי. אם מישהו יתבטא בצורה לא ראויה נגד יהודים, זה קו אדום מבחינתי, אני לא אעבור על זה בשתיקה.
"אני גדלתי במציאות מעורבת של יהודים וערבים. לא גדלתי על שנאה, אלא על ערך החיים. אבל יש קונפליקט, והוא גדל, כי אנחנו הראינו חולשה. הנוער של היום, עם כל אהבת הארץ, לא מכיר את ההרגשה של ניצחון. ניצחון של הקמת יישוב, של הצבת מטרה מוסרית של עם ישראל בארץ ישראל, ולעמוד בה עד הסוף, בלי למצמץ.
"המסר שאני קולט מהערבים שחיים מסביבנו הוא שהשפה שהם מכבדים זו מדינה שתדע לעמוד על שלה, מה שאנחנו לא עושים. שתפוצץ את בית המחבל באותו רגע, במקום לראות את האמא של המחבל רוקדת על דמו. הם רואים בזה מסר של חולשה, שאנחנו לא עומדים מאחורי מה שאנחנו מאמינים בו: קדושת הארץ".
מאוחר יותר יגלה לי כמעט בסוד, שמדי פעם עוברות לו בראש מחשבות על שינוי נוף, אולי לזה של הגולן או הגליל, "אבל אני לא יכול לעזוב את האחים שלי במלחמה הזו. אני מרגיש חלק מהחזית הזאת, מתוך הבנה שאם לא נהיה שם, לא נהיה גם במקומות אחרים, ואלה ויתורים שלא ייגמרו.
"חבר שלי כתב בפוסט שאנחנו השכפ"ץ של גוש דן. אני לא יודע אם אני מרגיש ככה, אבל אני מאמין בזה. אני מאמין שזו חובתנו להיות כאן. אבל גם בקטע האישי - כל החיים אני בקריית ארבע, חוץ מלימודים בישיבות וכאלה. מאוד אוהב את האוכלוסייה, את החינוך, את הערכים.
"השכונה שבה אנחנו גרים היא מאוד קהילתית וחמה. כמעט 80 משפחות שעושות ביחד פעילויות לילדים, עוזרות אחת לשנייה. אני מאמין שזה המקום הכי טוב לגדל את הילדים שלי. באמת. הם שמחים, ויש להם אמונה, וערכים של חשיבות המדינה. מי שלא חי את זה ביום־יום, האהבה הזו לא תבער בו כמו אצל מי שכן".
עכשיו, כשהוא בבית החולים ושולמית לצידו, הילדים ישנים אצל משפחה וחברים. "הם יודעים שאין להם מה לפחד", אומר שוקי. "הבן הגדול שלנו הלך לישון אצל חבר בשכונה, והם עשו אוהל בגינה וישנו בו. ילד שמפחד לא עושה דבר כזה".
הוא שולף את הסלולרי, מראה לי תמונה מחויכת שבו צולם יחד עם בניו הגדולים במהלך האשפוז. שוקי, נווה ואיתם מניחים כל אחד יד על עין ימין שלהם, מחייכים למצלמה. ילדים מצחיקים, גאים. שוקי נרעד מהתרגשות כשהוא מספר על חיבוק גדול שקיבל מאיתם באחד הימים בבית החולים.
"אני מעמיד לזכותה של שולמית את העובדה שהילדים שלנו מאוד פתוחים. הם מדברים איתנו על כל דבר, גם דברים לא טובים. הם יודעים בדיוק מה קרה לי, ואיך. שואלים אם יש לי עין חדשה.
"לפני שבת, כשאיתם הלך הביתה, נתתי לו חיבוק ואמרתי לו שאני גאה שהוא מתנהג יפה בכל הזמן הזה שאני לא נמצא. הוא אמר לי: 'אבא, אני גאה להיות הבן שלך'. וזה בא בעקבות כל מה שהוא שמע במשך השבוע. זה מאוד ריגש אותי, והבנתי שזה מחזק לו את הביטחון.
"אני יודע שהילדים שלי לא מפחדים. הם יודעים שהם נמצאים במקום מיוחד, בעיר האבות של אברהם, יצחק ויעקב, ויש להם גאוות יחידה. הם יודעים שאנחנו גיבורים".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו