גלגולו של כינור

מוסיקה תמיד היתה חלק בלתי נפרד מחייו של ג'ו פיינגולד. הוא נולד בפולין, שרד את השואה ובשנות ה־50 הגיע לארה"ב, שם הוא חי עד היום. 

בגיל שנתיים הוא גילה את הכינור ומאז לא עזב אותו. השנים היחידות שבהן לא ניגן היו שנות מלחמת העולם השנייה, אז התמקד בדבר אחד: לשרוד. אחרי המלחמה חזר אל הכינור, עד שבגיל 91 השלים עם העובדה שקשה לו לנגן והחליט לתרום את הכינור שליווה אותו כמעט כל חייו. הכינור הגיע לידיה של בריאנה בת ה־12, בת למשפחת מהגרים בניו יורק. היא ביקשה לפגוש את האיש ששינה את חייה. המפגש ביניהם, ניצול שואה ובתם של פליטים שגדלה בבית חד־הורי בברונקס, תועד בסרט הדוקומנטרי "הכינור של ג'ו" (בימוי: קהאני קופרמן), שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, שייפתח ב־19 במאי בסינמטק תל אביב.

"נולדתי בוורשה", מספר פיינגולד בראיון מביתו בניו יורק, "כבר בגיל שנתיים התחלתי לנגן בכינור. כשהגרמנים פלשו לפולין אבי ואני ברחנו למזרח פולין, שהיתה תחת כיבוש סובייטי. אמי ושני אחיי נשארו בבית. אבי ואני נשלחנו למחנות עבודה בסיביר, ושם הופרדנו. ב־1942 שוחררתי וב־1943 התאחדתי מחדש עם אבי. ב־1946 הרשו לנו לחזור לפולין. גילינו שאלכס אחי, שהיה בן 18 ונשלח לאושוויץ, שרד. אבל הנרי אחי, שהיה בן 14, נשלח עם אמא לטרבלינקה, ושם שניהם מתו. 

"ב־1958 הגענו לארה"ב, רצינו להתחיל מחדש. סיימתי לימודי אדריכלות באוניברסיטת קולומביה. הזיכרון של השואה, של מה שקרה לאמי ולאחי, נשאר חקוק בי. זה עצב שלא עבר מעולם, עד היום. אבי מעולם לא נישא בשנית".

מתי חזרה המוסיקה לחייך?

"אבי ואני נפגשנו עם אלכס ב־1947 בגרמניה. יום אחד הסתובבנו בשוק פשפשים בפרנקפורט ופתאום נתקלנו בכינור למכירה. החלפנו את הכינור תמורת פאקט סיגריות. הייתי אז בן 24 וזו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לנגן שוב מאז המלחמה".

והכינור הזה ליווה אותך כל חייך. 

"נכון. מאז ניגנתי על הכינור הזה במשך הרבה שנים. כשהתחלתי להרגיש שהמפרקים כבר לא יכולים לנגן, שמעתי תשדיר ברדיו שקרא לכל מי שיש לו כלי נגינה שאינו בר שימוש - לתרום אותו. אחרי זמן מה פנו אלי וסיפרו לי שהילדה שקיבלה את הכינור רוצה לפגוש אותי. כשראיתי את בריאנה ידעתי שלא יכולתי לבקש מקום טוב יותר עבור הכינור. פגשתי ילדה מקסימה והיה תענוג לספר לה את הסיפור שלי, את מה שהכינור הזה היה עבורי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו