במסיבת העיתונאים שלשום אמר סימון שהוא ישן 10 שעות ביום. אתמול, בשעה 20:50, כשהוא עלה על הבמה, הוא היה עירני לגמרי. אולי זו הלחות האיומה של יולי שהזכירה לפול סיימון שגם ליד בני ברק אפשר לדמיין, ולו לרגע, את סנטרל פארק. אולי זו היכולת של הישראלים, שמסוגלים להתנתק ברגע מהאוהלים ולהרגיש שהם חיים במדינה שפויה 'ואולי אלה הציפייה והנדנודים לבצע להיטים ששתלו בו כריזמה יוצאת דופן. כך או כך, עם לוק של מנהל חשבונות וכשלהקה מצוינת מאחוריו, סימון בן ה-69 סיפק אתמול הופעה בלתי נשכחת ל-25 אלף איש שהמתינו לו באhצטדיון רמת גן. וכן, היה גם "שלום עליכם" ו"סלאם עליכום" שהסירו את החשש ליחס קריר מהמאסטר. טראומת בוב דילן כנראה גרמה להפקת לקחים בהפקה הישראלית, והפעם הסדר נשמר למופת. הסידור לרוחב האhצטדיון וסגירת היציע המזרחי אמנם צימצמו את תכולת המקום בחצי, אבל הפכו את "אתר הקבורה" למקום נעים ואינטימי יותר. הסאונד היה נהדר, לפחות בקנה מידה של איצטדיון. אחרי חימום הוגן עם "Boy in the bubble" ו"Dazzling blue" מהאלבום החדש, החל התיפוף המדויק והמהפנט של "Fifty ways to leave your lover" - והנוסטלגיה התפרצה. צלילי הפולק הסיימוני מקיפים כל כך הרבה עשורים עד שקשה לחבר בין השירים לזיכרונות. האיש הוא מכונת זמן. סיימון תפס פיקוד על הערב סופית עם ביצוע נהדר ל"Zydeco" מהאלבום "גרייסלנד". הקהל התמסר, והביצועים הקלאסיים, ל"Slip slidin" שובר הלב ול"The only living boy in new York", להיט מהתקופה עם גרפונקל, היו מושלמים. הם הכינו את הקרקע לאנרגיה של "Diamonds on the soles of her shoes" - שבו שבעת הנגנים שסבבו את סיימון התאחדו לכמה דקות של סמבה מענגת, מחוזות התשוקה התמידית של סיימון. ההדרן הראשון נפתח עם גיטרה, לבד, ו"Sounds of silence", שהחזיק את הקהל בנשימה עצורה, מרגשת. זה מסוג הביצועים, כנראה, שבשבילם אנשים משלמים 650 שקל לכרטיס. אחריו הגיעה גרסת כיסוי שקטה ל"Here comes the sun" של הביטלס, ואז משולש הזהב בהדרן השני - "You Crazy", "can call me Al" ו"The boxer", ששלח את הקהל עם חיוך ו"ליי ליי ליי" שהדהד לתוך הלילה.
