פול סיימון תיכף בן 70, והוא מתמודד כבר לא מעט שנים עם חסד נעוריו. מחר הוא יגיע אלינו לאיצטדיון רמת גן, 28 שנים אחרי שביקר פה לאחרונה כמחצית הצמד "סיימון וגרפונקל" ו-33 שנים אחרי הפעם הראשונה שלו כאן בהופעה בלתי נשכחת בקיסריה. גם בקולו וגם בחיצוניותו סיימון כמעט לא השתנה. הוא אמנם קצת הקריח, טיפה השמין, אבל בסך הכל נראה היום בערך כמו לפני 30 שנה. ומאחר שאף פעם לא היה צעיר מרדן במיוחד, גם לא היה לו צורך להתמודד עם ההזדקנות, אלא בתוך השירים עצמם. מפתיעה, עם זאת, עיקשותו להמשיך ולהתחדש אמנותית. לפני כחמש שנים, באלבומו "Surprise", הוא נעזר במפיק בראיין אינו, שאף השתתף בהלחנת שלושה מהשירים, ובאלבום החדש שלו "So Beautiful or So What" הוא אמנם חוזר אל מפיקו משנות ה-70 פיל רמון, אך הוא מתחבר שוב למעיין היצירה ומוציא עוד יצירת מופת. מורשת מפוארת המוסיקה שלו עכשיו נשמעת דומה למה שעשה בעבר (במיוחד ב-1986, בימי "Graceland" שנוצר בשילוב מוסיקאים ומקצבים דרום-אפריקניים, אחרי שסיימון כמעט נואש מהפופ האמריקני ה"רגיל"), אך יש בה גם צדדים חדשים שלא היו ביצירתו עד כה. הוא מתבגר נפלא והאלבום הזה מושלם, הטוב ביותר שהוציא ב-20 השנים האחרונות. ועם זאת, סיימון יודע שרוב הקהל אוהב אותו בגלל ההיסטוריה המפוארת שלו ולא בגלל חדשנותו. בהופעותיו הוא אינו מתעקש להתרכז בשירים חדשים (ראו מסגרת) שכן פול סיימון הוא Giver, אמן שרוצה לספק את המאזינים, לתת להם שעה וחצי של כיף. אני צופה בהופעות מהסיבוב האחרון שלו באינטרנט והוא כמו שהיה תמיד, יחד עם הלהקה המצוינת שלו. עם הקול המתוק והעדין שהיה לו מאז ומתמיד, עם השילוב בין המופנמות, הכאילו ביישנות, והידיעה שהשירים שלו הם המנונים לדורות של אוהבים. השירה שלו אינטימית ומרגשת גם כשהוא עומד בפני אלפי צופים. כשהוא לבדו עם הגיטרה האקוסטית, וגם כשהוא עם הלהקה שלו, יש תחושה שהוא נהנה מהמוסיקה וחי אותה כל פעם מחדש. כשזה קורה ככה על הבמה, זה קורה ככה גם בקרב הקהל. המורשת של פול סיימון היא באמת מפוארת. ככותב והמלחין של "סיימון וגרפונקל", וגם בתקליטי הסולו שהוציא בשנות ה-70 וה-80, הוא יצר שורה של יצירות מופת נפלאות, שירים מושלמים שהפכו לקלאסיקה אמריקנית ובינלאומית וזכו להצלחה עצומה. ב-1970 היה האלבום "גשר על מים סוערים" של "סיימון וגרפונקל" הנמכר ביותר בהיסטוריה. חגיגות ה-30 לאלבום, שהתקיימו לא מזמן, הוכיחו שגם אחרי כל השנים האלה וכל תהפוכות המוסיקה הפופולרית, הוא עדיין קלאסיקה. מאז ידע סיימון לא מעט שיאים אמנותיים ומסחריים ונדמה שהמוסיקה שלו מצליחה לדבר לכל סוגי הקהל, אף שאף פעם לא ויתר על מהפכנות מוסיקלית. הוא היה אחד הראשונים ששילבו רוק ופולק אמריקני במקצבים אפריקניים ודרום-אמריקניים, וכאמן מצליח ומשפיע הוא הרחיב בעיקשות ובהתמדה את גבולות מוסיקת הפופ. הוא מעניין ומרגש היום, ממש כמו לפני 40 שנה. אין הרבה אמנים שאפשר לומר את זה עליהם. "מרגיש ריק" ההופעה הראשונה של פול סיימון בישראל התקיימה ב-7 במאי 1978 בקיסריה. זו היתה תקופה אופטימית בישראל, וגם מצבנו בעולם נראה לא רע. פחות מחמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים וחצי שנה אחרי נאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בירושלים, היתה תחושה כאילו העניינים מתחילים להשתנות ואנחנו בדרך אל הסכם השלום הראשון. סיימון התחבר אל היהדות שלו ואל הישראליות שלו יותר מאשר אי פעם, ובאותם ימים - קשה אולי להאמין היום - זה היה אחד המרכיבים החזקים בהבאת אמנים בסדר גודל כזה לישראל. פחות הכסף הגדול, יותר הפטריוטיות וההזדהות. וכך הסכים סיימון, אז בשיא הצלחתו המסחרית, לאשר לגלי צה"ל לשדר את ההופעה שלו וניאות גם להתראיין בלעדית לחייל צעיר ונמרץ בגלי צה"ל - אני. חלק מהדברים שאמר אז מקבלים משמעות חדשה 33 שנים אחרי. "כאמן שמופיע, אני חושב כל הזמן על פרישה", אמר אז סיימון, "כבר לפני שמונה שנים החלטתי להפסיק, אבל הופעתי הרבה בשנים האלה וכנראה שאני חייב להמשיך להופיע". עוד אמר כי "כשאני עולה לבמה אני מרגיש חיבה גדולה אלי, אבל מצד שני אני חושב שזה דבר מסוכן לזכות בכל כך הרבה תשומת לב, בכל כך הרבה תשואות. "זה לא משהו שקורה לך עם חברים שלך. אתה לא מצפה מהם לקפוץ ולהריע בכל פעם שאתה נכנס לחדר. זה לא טוב להיות במרכז תשומת הלב כל הזמן. זה לא טבעי. "לעלות על במה ולהופיע זה לא טבעי. רוב האנשים לא יעשו את זה. אף שאני נהנה להופיע, זה משאיר אותי ריק אחר כך. יש אנשים שמופיעים שמרגישים שההופעה ממלאת אותם, אני מרגיש קצת עצוב, אפילו אם ההופעה מצליחה מאוד".
