אפי, אופראי, אגדי - "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" אינו אף אחד מהדברים האלה. למען האמת, סרטו הכה מצופה של זאק סניידר ("300", "השומרים") הוא אחד מסרטי הסופר־גיבורים הכי גרועים של העשור. כישלון מהדהד בכל קנה מידה. ועוד כזה שצפוי למצוא את עצמו מוזכר בנשימה אחת עם "באטמן ורובין" - הפלופ המושמץ של ג'ואל שומאכר שכמעט חיסל את הקריירה של איש העטלף לנצח.
בעיניי מדובר בלא פחות מטרגדיה. אבל אולפני וורנר, שעומדים מאחורי המוצר המפלצתי ומעורר הגיחוך הזה, יכולים לבוא בטענות רק לעצמם. תאוות הבצע שלהם, יחד עם הרצון לנצח את אולפני מארוול במשחק שלהם, הביאו למפלתם. "איש הפלדה", שהוליד את סופרמן מחדש לפני שלוש שנים (ושגם אותו ביים סניידר), דווקא לקח את המותג הוותיק למקומות מעניינים ובעלי הבטחה. אבל הביקורת הקטנונית שהסרט ספג מהמעריצים הכניסה את אנשי החליפות של וורנר ללחץ; ההכנסות ("רק" 668 מיליון דולר) לא היו גבוהות מספיק לטעמם (תאוות בצע כבר אמרנו?); וההצלחה המטורפת של איירון מן, קפטן אמריקה וחבריהם גרמה להם לקנא. "גם אנחנו רוצים כזה!" הם צעקו כמו ילדים מפונקים וחסרי סבלנות, בעודם דופקים על שולחן המהגוני בחדר הישיבות. ועכשיו? עכשיו אין להם כלום. את הדברים הטובים שהיו ב"איש הפלדה" הם הרסו. את המורשת המפוארת של כריסטופר נולאן - שלקח את איש העטלף לגבהים בלתי אפשריים בטרילוגיה המעולה שלו (שהגיעה לסיומה לפני ארבע שנים בלבד) הם הכתימו. ואותי - מעריץ עיוור ושוטה שמוכן לאכול כמעט כל סלט סופר־גיבורי שמגישים לו - הם איבדו כלקוח.
כמו כל בלוקבאסטר מודרני, גם "שחר הצדק" הוא מכונה ענקית ומשומנת היטב שמורכבת מהמון־המון חלקים. אבל במכונה הזאת כמעט כל החלקים מקולקלים ו/או לא מתאימים, ושום דבר - שום דבר! - אינו עובד כמו שצריך. לראיה, אין כאן סיקוונס אחד שניתן לכנותו "מלהיב", אין כאן שורת תסריט אחת שניתן לכנותה "ראויה לציטוט שלא באופן אירוני", ואין כאן שחקן אחד שמצליח לצאת מהחורבות בשלום.
בן אפלק (להלן באטפלק) אמנם בילה שעות נוספות במכון הכושר, אך למרבה הצער, במשך רוב הסרט הוא נידון להסתובב עם פרצוף תחת לא מגולח. אתם מבינים, הוא מאוד כועס על סופרמן על כך שהרס את אחד מגורדי השחקים שלו בקליימקס של "איש הפלדה". וגם כואב לו הלב שכל כך הרבה אנשים חפים מפשע נהרגו תוך כדי. אז במשך שעתיים הוא מתכנן את הנקמה האווילית שלו בחייזר המשיחי מקריפטון. רק שברגע האחרון הוא משנה את דעתו (ותאמינו או לא, הסצנה שבה זה קורה גרמה לי לצחוק בקול רם). אז בשביל מה לעזאזל היינו צריכים את כל זה? הא?
במקביל, סופרמן (הנרי קאוויל המסכן) מוצא את עצמו נרדף בידי הציבור ונבחריו, שטוענים בתוקף שהוא משתמש בכוח שלו באופן לא אחראי. "אתה מסכן אותנו!" הם צועקים בכפיות טובה, והוא, בצדק גמור, מתחיל לחשוב לעצמו שאולי הוא אינו זקוק לכל הבולשיט הזה. אם המין האנושי אינו מסוגל להכיר לו תודה, שילכו לחפש לעצמם מושיע אחר, לא ככה? הבעיה היא שכל כך הרבה זמן מסך מוקדש לבאטפלק ולמשימת הנקמה המיותרת שלו, שכל מה שנשאר לסופרמן לעשות הוא לספוג את העלבון המתמשך בפסיביות מרתיחה. אם בכך אין די, הרי שאחר כך הוא גם נאלץ לספוג את חבטותיו של באטפלק. באמת שכואב הלב על קאוויל, שהסידרה שבה כיכב הופקעה מידיו בגסות פומבית שכזאת.
בתוך כך, גם יש לנו את ג'סי אייזנברג, שמסתובב לכולם בין הרגליים בתור לקס לות'ר, המרושע האגדי שזומם לגרום לסופרמן להרוג את באטמן. מה המניעים שלו? באמת שאין לי מושג. אבל זה לא באמת משנה, כי אייזנברג - שחקן אמין בדרך כלל - מתגלה כנבל בלתי נסבל. בכל פעם שהוא פותח את הפה שלו, הופ, יוצא מונולוג טרחני ואינסופי. כמה שהוא מדבר, אלוהים. וכמה ניים דרופינג! בתכלס, הטיעונים הלא מרהיבים שלו (שיכולים גם לתפקד כפרודיה עצמית) מסוכמים היטב בטריילרים.
בן אפלק עם גל גדות // צילום: יח"צ
ומה עם גל גדות, אתם שואלים? קודם כל, ברור שאני מפרגן לה (ולסוכנים המוכשרים שלה). בכל זאת, היא משלנו והכל. ובאמת כל הכבוד לה על כך שהצליחה להשתחל לליין־אפ של אחד מהסרטים הגדולים של השנה, ועוד בתפקיד וונדר־וומן. אבל למרות שהיא נראית מצוין בשלל שמלות הערב הדקיקות שהקצתה לה מחלקת התלבושות, גדות פשוט איננה שחקנית. בסידרת "מהיר ועצבני", שם היתה מוקפת בשחקנים שאינם יודעים לשחק (ובדוויין ג'ונסון), זה דווקא עבד יופי. פה, קצת פחות. גדות מופיעה על המסך למשך עשר דקות לכל היותר, והמשפטים הבודדים שמושמים בפיה מוגשים כולם באנגלית מגושמת, במונוטוניות מוחלטת, וללא טיפה של כריזמה. הפוזות הסופר־גיבוריות שהיא עושה בתור וונדר־וומן דווקא סבבה לגמרי (טוב, בקטעים הקצרים האלה לא נדרש ממנה לדבר). אבל בואו נאמר שאיילת זורר, שגילמה את אמא של סופרמן ב"איש הפלדה", ואלון אבוטבול ואורי גבריאל, שצצו בתפקידים קטנים ב"עלייתו של האביר האפל", הותירו רושם הרבה יותר חיובי. אולי כדאי שגדות תתייעץ איתם לפני שיחלו הצילומים לסרט הסולו שבו היא עומדת לככב.
אבל אתם יודעים מה? אף אחד לא נכשל כאן כפי שהתסריטאים כריס טריו ודיוויד גוייר נכשלים כאן. כשמסתכלים על הסיפור הדבילי שהם ביקשו לספר, ניתן לראות בבירור את כל הביטים העלילתיים שאליהם רצו להגיע. אבל גם ניתן לראות שהדרך שמובילה מביט לביט מסורבלת, מאולצת ומגוחכת. בשעה הראשונה של הסרט עוד הייתי סבלני. "זה מוביל לאנשהו", אמרתי לעצמי. "חכה, חכה. עוד מעט תראה את התמונה הגדולה. עוד מעט יגיע ה־pay-off המיוחל". אבל מתישהו הצצתי בשעון והבנתי שלא pay-off ולא נעליים. שמה שאני רואה, זה מה שיש. וכשהקליימקס הגדול סוף סוף מגיע, ובאטמן וסופרמן ניצבים זה מול זה באגרופים קמוצים, הסרט כבר הופך לפתטי לחלוטין. אחרי כל המשחק המקדים הזה, זה הטוב ביותר שלו אתם מסוגלים? כנראה שכן. בגלל זה אני גם לא ממש כועס על סניידר. ככלות הכל, הוא לא כתב את הג'אנק הזה. וזו לא באמת אשמתו שהוא לא כריסטופר נולאן.
כמובן ש"שחר הצדק" פשוט חייב לדחוף פנימה גם את הדמויות שעומדות להיות חלק מ"ליגת הצדק" (התשובה של וורנר ל"הנוקמים"). וכמובן שהוא פשוט חייב לעשות את זה בדרך הכי חסרת טקט והכי לא מעוררת חשק שאתם יכולים להעלות על הדעת. אבל לא יעזור לו כלום. כי למרות שיש בו הרבה יותר מדי (דמויות, עלילות, אפקטים), בסופו של דבר פשוט אין בו מספיק (נשמה, הומור, שכל). ולפעמים, כשאתה מהמר על כל הקופה, אתה נשאר בלי מכנסיים. היו לסרט הזה כל המשאבים, הכלים והכישרון הדרושים כדי להיות אדיר ובלתי נשכח. ובכל זאת, הנה הוא מוצא את עצמו מצטרף להיכל הבושה של סרטי הקומיקס, לצד "אשת החתול", "גרין לאנטרן", "סופרמן 4", וכן, "באטמן ורובין". גם זו דרך להבטיח לעצמך חיי נצח.
"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ("Batman V Superman: Dawn of Justice"), במאי: זאק סניידר. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו