"שם צופן: וריטי", שראה אור לאחרונה בהוצאת עוץ (בתרגום מאנגלית של ענבל שגיב־נקדימון), הוא ספר מסוגה שכמעט עברה מן העולם: סיפור גבורה מקסים על שתי נערות אנגליות, האחת אריסטוקרטית סקוטית מושלמת והאחרת ממוצא יהודי צנוע, שהגורל ומלחמת העולם השנייה שזרו את חייהן יחד.
האצילה הסקוטית, ג'ולי/קוויני/וריטי, צאצאית לבית סטיוארט ולגיבור הסקוטי הגדול מכולם, וויליאם וואלאס - הופכת למרגלת. היא נתפסה בצרפת, הושמה בכלא הגסטפו וכותבת עבור שוביה את פרטי משימתה כדי להישאר בחיים. חברתה מאדי, מרגרט ברודט, היא טייסת ב"טייסת הירח", טייסת המבצעים הסודיים של חיל האוויר הבריטי המלכותי, זו שהצניחה את וריטי בצרפת. כל אחת מהן, בסגנונה, מתארת את האירועים הדרמטיים שהיא חווה מנקודת מבטה, ויחד הן מתארות את החברות האמיצה שצמחה ביניהן - רעות מחושלת בדם.
לצד הגיבורות שובות הלב, תופסים מטוסים מקום משמעותי בעלילת הרומן. בעיקר מדובר במטוס תצפית צבאי ששמו "ווסטלנד ליסנדר". זהו אחד הספרים היחידים שבהם המטוס הקטן והאפור הזה תופס מקום כה מרכזי. יכולתו של הליסנדר להמריא ולנחות בשדות בור הפכה אותו לפופולרי להטסה ולחילוץ של סוכנים מצרפת הכבושה בידי הגרמנים.
אליזבת וויין (52) היא טייסת אזרחית בעצמה. בראיון טלפוני ל"ישראל היום" היא מספרת מדוע לדעתה הספר שכתבה רלוונטי לימינו. "אין הרבה סיפורי גבורה על נשים", היא אומרת, "וזה מה שהופך את הספר לשונה במקצת מספרי המלחמה הקלאסיים. אם הגיבורים היו גברים, הוא היה בולט פחות. אבל מה שהופך את הספר לרלוונטי הוא מערכות היחסים המתפתחות בין הדמויות המצויות בו. במידה מסוימת המסר הוא פמיניסטי; שהרי הנשים הצעירות הללו (בתחילת שנות ה־20 לחייהן) מפלסות את דרכן בתחומים שנחשבו לגבריים.
אליזבת וויין // צילום: David Ho
"אחד הדברים שהפתיעו אותי באמת בזמן עריכת התחקיר היה העובדה שיחידת התובלה האווירית המסייעת החלה כבר בשנת 1943 לשלם לנשים ששירתו בה משכורת זהה לזו שקיבלו הגברים. הם היו הארגון הבריטי הראשון שעשה זאת, ואיזו התקדמות זו היתה".
וויין אומרת כי "לשם השוואה, הטייסת הראשונה בבריטיש איירווייז החלה לטוס רק ב־1987. אני עצמי התחלתי לטוס רק בגיל 37, ובבית הספר לטיסה שבו למדתי הייתי הטייסת היחידה. אין שום סיבה בעולם שהיום זה יהיה המצב. לכן שמחתי שנשים צעירות סיפרו לי שקיבלו השראה מהספר ואמרו לעצמן 'וואו, אולי גם אני יכולה ללמוד לטוס'".
בנית את דמויות הגיבורות שלך על פי נשים אמיתיות שהכרת?
"מובן שלקחתי פה ושם תכונות מהחיים, גם מהחיים שלי, והטמעתי בהן, אבל במרבית המקרים הן פשוט התפתחו תוך כדי כתיבה. כך, לדוגמה, כתבתי את וריטי כדמות משכילה משום שזה פשוט הקל עלי את הכתיבה - מאחר שיש לנו רקע השכלתי דומה, יכולתי לכתוב ביתר קלות את הסיפור מנקודת מבטה. הפכתי אותה לסקוטית משום ששם אני מתגוררת כעת (וויין ילידת ניו יורק ואביה יהודי, א"ל). לעומת הנשים החזקות, הדמויות הגבריות בספר מפגינות חולשה. לא תיכננתי זאת, אבל בגלל העובדה הזאת יצא לי שם של סופרת פמיניסטית. אני חושבת שהושפעתי בזמן כתיבת הספר מבתי, שהיתה אז בת 13, ונוכחתי לדעת באילו קשיים היא נתקלת כשהיא עושה את דרכה בחיים. לכן המסר של הספר לנשים צעירות הוא, אם את רוצה לעשות משהו - את יכולה לעשות אותו".
"לא אוהבת סיווגים"
וויין מספרת כי היא מעדיפה את דמותה של וריטי ברומן, כי "היא דמות כל כך מבריקה. אבל אני גם אוהבת את מאדי, משום שהיא הדמות הכי נחמדה שאי פעם כתבתי. מצד שלישי, יש לי חולשה גם לאנה אנגל (העוזרת של הקצין הנאצי ששבה את וריטי והמתורגמנית שלה לגרמנית, א"ל). היא דמות אמביוולנטית ואני מרגישה הזדהות גדולה איתה. היא גם אמיצה באופן מיוחד, כי יש לה המון מה להפסיד".
טכניקת הכתיבה שלך ייחודית - את מניחה לכל אחת מהגיבורות שלך לספר את סיפורה של האחרת.
"תיכננתי זאת מלכתחילה, אף שזו הפעם הראשונה שאני כותבת כך. כשהרעיון עלה במוחי אמרתי לעצמי, 'וואו! זה יכול להיות מעניין, לכתוב סיפור משתי נקודות מבט במקום אחת'. ומשום שחלקו הראשון של הספר בעצם מתאר את הגיבורה יושבת בכלא וכותבת, יכולתי להשתעשע מעט בסגנון הכתיבה. לכן היא כותבת בתחילה על נייר המכתבים של בית המלון, אחר כך על גב מרשמים של רופא יהודי. נהניתי מאוד מהמשחק הזה".
לפני "שם צופן: וריטי" פירסמה אליזבת וויין חמישה ספרי הרפתקאות לבני הנעורים שזכו להצלחה אדירה. אולם הרומן הנוכחי אינו ממש מסווג כמיועד לבני נוער, ונראה שהדבר היחיד שמפריד בינו לבין קטגוריית מבוגרים הוא היעדר הסקס ממנו. כשאני שואל אותה על כך, היא מודה כי היא "לא ממש מתה על סיווגים, אבל אני חושבת שהספר יקסום לבני הנעורים משום שהגיבורות שלו טרם השלימו את תהליך התבגרותן. הן לא באמת יודעות מה הן רוצות לעשות בחיים. הן תקועות בלימבו של המלחמה, והמיומנויות שהן רוכשות לא בהכרח ישמשו אותן בחייהן. הן לא מנוסות בסקס ומצויות עדיין במידה רבה בפיקוח מבוגרים, שמנהלים את חייהן. ממש כמו בני הנעורים.
"בסופו של הספר, הדמויות משתנות וזה עמוד תווך בספרות כזו: איך העולם, והחיים, ישנו אותך ויבגרו אותך. בספרות למבוגרים הדמויות יכולות להישאר ללא שינוי, אבל בספר לבני הנעורים מתרחשת התבגרות רגשית, שצעירים יכולים להתחבר אליה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו