שני בגדי ים לבנים וחדשים. האחד שלם, האחר ביקיני. והרבה תכשיטים בזהב. ככה בדיוק היא מקבלת את הקיץ מאז שאני מכירה אותה. משקיעה בבגדי ים ולאו דווקא בבגדים. עושה חשבון פשוט של הנוכחות שלה בים לעומת הנוכחות שלה ברחוב בימי הקיץ החמים, ולא חוסכת בבגדי הים, אף שאין שום פרופורציה בין השקלים הרבים שאותם היא משלמת בעבור מטר אחד של בד. לפני שהקיץ מגיע היא כבר מתכוננת אליהם, אל בגדי הים שהיא עתידה לקנות. ההכנות מתחילות כבר באביב. עם תחילתה של חופשת הפסח היא דואגת לשזף את עורה, שהגנים הרומניים שלה הטבועים בו מבטיחים שיזוף מושלם וגוון עור ייחודי וחושני, ולא מעניינות אותה סכנות השמש. היא טיפוס של כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו השמש עושה לה טוב. ממלאת אותה באנרגיות טובות, גורמת לה להיראות נפלא ולסחוט מחמאות מכל כיוון. באותו חודש היא גם תתעדכן בכל הבשורות החדשות שיביאו מעצבי בגדי הים ותדע למנות צבעים, טרנדים, גזרות ובדים בטכנולוגיה מחטבת. אבל בסופו של יום שופינג היא תלך על בגדי ים לבנים, כמו בכל שנה, ותשמש בעצמה סוג של רפלקטור שיאיר את נוכחותה עם חזרתן של קרני האור אליה. קרני אור מבהירות, מאירות, מצעירות את גילה האמיתי ומטשטשות את שלושת ילדיה שיודעים שאל להם להפריע לאמם כשהיא בים. יש אמא שנוסעת לסדנת שתיקה, יש אמא שנפגשת עם פסיכולוג, ואמא שלהם נפגשת עם הים. היא ובגד הים הלבן שלה. לפחות התשלום בעבור הטיפול מסתכם ב-15 שקלים לשומר מיטות השיזוף או איך שלא מכנים את הנער השחום עם הפאוץ' שמתרוצץ על החוף ממיטת שיזוף אחת לרעותה. היא אוהבת את הים, אך אהבתה אל הכחול הזה רצופה בתנאים. השמש חייבת להיות אחד מהם. חמישה חודשים בשנה היא לא מגיעה אליו. מתנזרת ממנו. להגיע אליו בימים חורפיים עושה לה רע, אף על פי שזה נורא רומנטי להגיד שזה עושה טוב. ואז, באפריל, כשהטמפרטורות מטפסות אט אט למעלה היא יכולה לשוב אליו, לשכב על החול החם עם בקבוק מים מינרליים וספר דק כרס שתוכל לסיים בתוך שעתיים, היא והשמש שלה. במאי היא כבר תזמין אותי לבוא איתה. היא מיצתה את הלבד שלה, כלומר היא כבר שזופה כהוגן, והגיעה העת לחנוך את העדכונים החדשים על האהבה החדשה ואת בגד הים הלבן החדש, זה שמגיע בשני חלקים. כי את השלם היא שומרת למסיבות הקוקטייל שאליהן היא מוזמנת. מסיבות קוקטייל סביב שפת הבריכה הפרטית של שמות מהעשירון העליון, בבתים הממוקמים בקיסריה בואכה סביון. ואז נוכל יחד לרכל על כל מה שקורה שם, על שפת הבריכות ההן. במורד המדרגות, בדרך אל הים, אי אפשר שלא לעמוד על ההבדל הגדול בינינו. היא מתוקתקת מכף רגל ועד ראש, לבושה בבגד ים לבן, שמלת קומבינזון שקפקפה מעליה, והיא מתוכשטת לעילא ולעילא. צמידים, שרשראות, עגילים - כולם בזהב מנוצנץ שמעשיר את אפקט הזוהר וגורם לה להיראות כוכבת הוליוודית. ואני, בבגד ים שלם, שחור ועצוב, סביב ירכיי שרוואל שידע ימים טובים מאלה, ואף שמץ של תכשיט - מסתכלת עליה, על החברה הסטייליסטית שלי, שלא משחררת אף פעם, לא מוותרת על קוצו של ריס גם כשהיא בחוף הים ומבינה פרפקציוניזם מהו. וכמה הוא מעייף.
סגנון: הילה חזן ל"סולו"; דוגמנית: טל ברקוביץ ל"יולי"; איפור: שירן פרינלנד; עיצוב שיער: יניב קצב, אבן גבירול, ל"אינדולה"; הפקה: לבנת סולימני
