מלכת האריות
סיגל ארביטמן הצטרפה למשקיף האריות בספארי. בהתחלה התחשק לה לחבק אריה ולגרד לו מאחורי האוזן, אחר כך היא הבינה שלא כדאי
בראש מגדל התצפית בספארי ברמת גן המשקיף על השטח המוקצה לאריות עמדתי והבנתי כמה אמיתות פשוטות על חתולי הטרף הגדולים שעליהם נשלחתי לתצפת. דקה לפני זה עוד זימזמתי לעצמי את "jungle the lions sleep tonight In the jungle the mighty" כולל ה"אה-ווי-מהוואה" המתבקש מ"מלך האריות." בניגוד לשיר נהיה לי ברור מרגע לרגע שהאריות ברמת גן עסוקים בהכל חוץ מלישון.
"נגהה נגהה נגהה" ו"ואווו ואווו ואווו" - תתפלאו אבל ככה נשמעים אריות כשהם מתפנקים בשמש. בס רדיופוני עמוק שנע על הסקאלה שבין המהום עמוק לשאגה. סדר יום רגיל של אריות בשבי כולל בערך את הפעילויות הבאות: כשהם לא מתגלגלים על הדשא מסתתרים בשיחים ומארגנים אמבושים מתוכננים היטב על עוברי אורח חתוליים תמימים - נושכים אותם ובורחים לפני שהם מבינים מה פגע בהם - האריות ברמת גן עסוקים בפעילות החשובה של ליקוק אזורים אסטרטגיים ביסודיות. של עצמם של בני משפחה אחרים לא משנה.
בסך הכל להקת האריות הזו הזכירה לי חתולי בית. אמנם חתולים ענקיים ששוקלים יותר מ100- ק"ג ויכולים להוריד בן אדם בכאפה אחת לראש אבל עדיין חתולים פרוותיים שנורא התחשק לי לחבק ולגרד להם מאחורי האוזן.
לראות אריות בוגרים במציאות לא במרחק הבטוח שבין הספה לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק זה קצת מלחיץ גם אם הם שם למטה ואני גבוה מעליהם ובמשקפת שדרכה צפיתי בהם הם נראו ממש גדולים. זה לא הפריע לי להתלהב כמו ילדה קטנה לצפצף ולצייץ ולחפור על זה שהם בטח נורא חמודים ופלאפיים.
מגדל התצפית שעליו עמדתי משמש את יוסי שטאובר "המשקיף על האריות" של הספארי. יוסי מגיע בכל יום ל"משרד" שלו - חדרון קטן ודחוק שמתנדנד על ראשו של גרם מדרגות תלול - ותפקידו לתצפת על מתחם האריות ולנטר את תנועת המכוניות בתוך האזור יוסי אחראי על פתיחת השערים האלקטרוניים שמולם עוצרים הרכבים של מבקרי הספארי ואחד התפקידים החשובים שלו הוא לוודא שאף אריה לא קם בבוקר ומחליט לברר מה קורה בעולם של ההולכים על שניים אי שם מעבר לשטח המגודר ושאף הולך על שניים לא מחליט לראות איך זה יהיה לצאת מהאוטו שלו ונגיד לנסות ללטף אריה מקרוב.
לפעמים יש מצבים של חדירת גורמים חיצוניים למתחם למשל בנות יענה שהחליטו לשים את נפשן ברגלן ולהתאבד בריצה אל תוך שטח האויב. במקרה כזה מודיע יוסי בקשר ומתריע על המצב ואז מתחיל מרדף שמטרתו להוציא את הבנות לפני שאיזה אריה יחליט לפנק את עצמו בארוחת צהריים של ביג בירד. זו עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה.
האמת זו ממש לא עבודה מלוכלכת. ביום שבו יוסי ואני החלפנו תפקידים - אני תיצפתי פתחתי וסגרתי שערים חשמליים דיווחתי בקשר על חיות תועות והוא ישב ולא עשה שום דבר נהניתי מכל רגע. מולי השתרעו אריות צהבהבים בשמש לשמאלי הייתי עדה למהלכי חיזור שלא ממש צלחו של שני יחמורים בעל ואישה שגרים תחת סככה צנועה בנוף ירקרק של שיחים ובוץ ונראו די מרוצים.
מצידו הימני של המגדל מסתובבים בגאווה טווסים ובר ווזים עדרי איילים ולפעמים באות ג'ירפות למתוח צוואר ארוך וסקרני אל מה שקורה מעבר לשערים החשמליים. סרט טבע שמתרחש מול העיניים שלי בלב ליבו של גוש דן.
"אבל יוסי הרי אנשים לא באמת יוצאים מהמכוניות שלהם ומנסים להתקרב לאריות נכון"? ניסיתי לדלות קצת אינפורמציה על מה שמתרחש בקיץ או בחופש הג דול כשיוסי עסוק בניטור המוני כלי רכב של מבקרים אל תוך שטח האריות ומחוצה לו. "תגידי את צוחקת"? הוא פוער זוג עיניים כחולות. "מדובר בישראלים שכחת? אנ שים כל הזמן יוצאים ממכוניות שלהם. לא מבינים שמדו בר בטורפים ענקיים שרק נראים כמו גושי פרווה עצלים. הם יוצאים החוצה ומצטלמים מתחת לשלטים שהצבנו בכל מקום שמתריעים בשלוש שפות שהאריות הם חיות מסוכנות ושבשום פנים ואופן אסור לצאת מהאוטו. הם לא מבינים שאמנם הם מגודרים בגדר חשמלית אבל היא מגיעה לגובה הברך שלך ואם לאחד האריות יתחשק הוא בכיף יכול לדלג מעליה ובתוך שניות להתנפל על מישהו. ראית פעם אריה מסתער? זה קצת מלחיץ."
אז לא לא ראיתי אף פעם אריה מסתער ובשביל החוויה ביקשתי לרדת אל תוך השטח שלהם כדי שלירון הצלמת תוכל לתפוס אותם מקרוב. הצטופפנו בתוך רכב השטח של הספארי ונכנסנו ובכן ממש אל תוך גוב האריות. אם מרחוק הם נראו לי כמו כדורי פרווה חמודים מקרוב הבנתי סופית שמדובר בחיות פרא ענקיות מפלצות צהובות עם שיניים וציפורניים מאיימות שרבצו כביכול בניחותא לא רחוק מאיתנו אבל הביטו בנו בעין רעה.
מהר מאוד הבנתי שמדובר בחיות עצבניות ביותר ועצם זה שנכנסנו להם לטריטוריה לא בא להם טוב. ניסינו לייצר כמה תמונות מהשטח אבל אני הייתי עצבנית כי אריה לא רגוע עמד לא רחוק ממני והסתכל עלי כמו שאריה מסתכל על ארוחת הצהריים שלו וכשכמה מהם התחילו לשעוט לכיוון האוטו בכוונה ברורה לאכול אותנו ביקשתי מהנהג שיוציא אותנו משם ומהר. בבקשה.
בחזרה במגדל התצפית שמחתי להמשיך להסתכל על חבורת השמנמנים העצלה מהמרחק הבטוח של גדר חשמלית שערי ברזל קו אווירי ומשקפת ומשם היה לי קל להמשיך לצפצף ולצייץ אליהם ולהביע את רצוני להתחבק עם אחד. כן בטח.
עד ראש הגג
נצחיה יעקב הצטרפה לפועלי בניין ונתלתה על בניין בן 10 קומות. בזמן שהם ניסו לשלוח אותה למטבח, היא העדיפה להסתכל לכחול של השמיים בעיניים
חמש בבוקר יום ראשון. חשוך. נוסעת בכביש החוף צפונה. לקריות. לתחילת יום עבודה בלתי שיגרתי - ניקוי חלונות וליטוש חיפויים בבניין בן עשר קומות בגובה של כ40- מטרים. היה ברור לי שכפייטרית שכבר עברה את טראק האוורסט בייס קמפ בנפאל המשימה קטנה עלי ושאני הולכת ליהנות כל הדרך למעלה.
"מה בתכלס אתה רוצה שאני אעשה"? אני שואלת נלהבת להיכנס כבר לתפקיד. "קודם כל שתדעי שזה בסדר לפחד. למרות שמי שפוחד - אין לו מקום בעבודה הזו" הוא אומר בחיוך מאתגר "פעם קרה מקרה עם שני עובדים שהגיעו אלי שבשנייה הראשונה שיכלו אמרו לי שהם הולכים רגע להביא את האוכל מהרכב שלהם ולא חזרו יותר
"זה עלול להיות מסוכן בייחוד כשיש רוחות עזות" הוא ממשיך ואומר בזמן שהוא רותם אותי לרצועות כתומות וממהר לנדב דוגמאות מפחידות: "הפעם הראשונה והיחידה בחיי שנפל לי הלב בבת אחת היתה כשעשיתי עבודה בבניין המשטרה בחיפה בגובה של 100 מטר שכחתי איכשהו לחבר איזשהו אביזר בטיחות ירדתי לסנפלינג ולפתע התהפכתי שלוש פעמים על החבל."
מישהו מת אצלך פעם?
"לא אצלי אבל זה קרה" הוא ממשיך באכזריות מאצ'ואיסטית. "במלחמת לבנון השנייה ניקינו חלונות בקניון סיטי סנטר שמענו את האזעקה אבל צחקנו שזה כמו כל אותן הפעמים שהיו אזעקות נפלו טילים אבל אף פעם לא לידינו. האמנו שאנחנו מחוסנים. על המזל שלנו הפעם הטיל נפל בול לידינו. כל השמשות נשברו. התרסקו. עפנו מצד אל צד מההדף. אם היינו בצד השני של הבניין לא היינו שורדים. פה ממש הרגשתי את המוות הכי קרוב והכי חזק שיש וזה מטלטל אותך בעוצמה."
בזמן שסטניסלב גינאייב (24) קושר חבל מהריתמה הזוהרת אל אחד מתומכי הפיגום גם הוא ממהר להרביץ בי את השקפתו בנוגע למעמד האישה בהקשר של עבודות הבניין: "אני לא מבין מה את עושה פה. זו לא עבודה של אישה. לא יכולת להשתעשע לך במשימה אחרת."? "אישה צריכה לעשות את העבודה כשהיא רואה את הנוף מהמטבח" מתערב אהרון.
סוף סוף אנחנו עולים למעלה על משטח ההרמה החשמלי. אני צמודה לבניין. השמיים מתחילים להתקדר מסביב רוח חזקה והגשם מאיים לפרוץ. "רק זה חסר לי" אני חושבת לעצמי "שיתחיל לרדת גשם ואני אחליק ואעוף מהמשטח." דמיינתי את עצמי נופלת מטה מתפללת שחבל הביטחון יחזיק אותי תוך כדי שהג'ינג'י מלווה אותי בצחוקו ומטיח בי: "מותק אמרתי לך שאישה ועבודות בניין לא הולכים יחד."
מאובטחת ומאובזרת כמו שצריך אני עוברת קומה ועוד קומה. הלחץ גובר ומפלס הפחד עולה. אני נרגעת קצת ומסתכלת לצדדים. הנוף מדהים. פשוט מרתק. מסתובבת. מסתכלת לכחול של הים היישר אל תוך העיניים.
אני מפנה גב לנוף ומתבייתת על הקיר שמולי. מחזיקה משחזת דיסק יהלום ומסתערת על החריצים עוברת לפלטת סקוץ' לשיוף. שבבי אבק וטיח עפים לכל עבר צבע המילוי נדבק לי למעיל הקסטרו השחור העבודה קשה מלוכלכת ומאומצת. האדרנלין מתערבב מהר מאוד עם הזיעה ומה שנשאר זה עבודה.
הזרועות כואבות אבל מהמקום הגבוה הזה אני מבינה על קצה המזלג איך זה מרגיש להיות פועל בניין. בשלב מסוים באופן מפתיע מעלים את האקשן בכמה דרגות. סטניסלב זרק לעברי: "בואי נעשה סנפלינג מהגג." אהבתי. עלינו על נדנדה בגובה של 40 מטר נדנדת ילדים זה לא. רוח עזה הרעידה את כל המשטח. אחזנו במעקי הבטיחות כדי לא לאבד יציבות. בפעם הראשונה התחלתי באמת להריח את הסכנה. אהרון מסמן מלמטה שזה לא נראה טוב. "משוגע משוגע אבל גם לו מסתבר יש גבולות" אמרתי לעצמי.
"שאלת אותי אם אני פוחד ממשהו"? זורק לי פתאום סטניסלב "רוחות לפעמים הן סכנה גם עבור מומחים כמוני. בואי נוותר הפעם." למרות הרצינות סטניסלב שוב מתפתה לבדוק גבולות ובדיוק כשאני מדמה איך אני עולה השמיימה אני שומעת אותו צוחק. "זה בסדר אם את מתחרטת" הוא אומר בעוד הוא מנתר ומניע את החבלים. אני צורחת ומבקשת שיפסיק לנסות לעשות רושם ותוהה ביני לבין עצמי מה צריך להיות יותר כדי לעשות את העבודה הזאת - אמיץ או מטורף. אז בכל זאת למה לעבוד בטיפוס על בניין רב קומות? בשביל הכיף בשביל האדרנלין בשביל טיפות הגשם שניחתו עלי וכמובן בשביל הנוקאאוט שנתתי לפועלים שמסביב. ואם זו האחרונה לא סיבה מספיק טובה. אז מה כן?
nitziy@israelhayom.co.il
נמס בפה
נעמה לנסקי ליוותה טועמי קפה שמגרגרים קפה מבוקר ועד ליל, כבר עשור ויותר היה מעורר
קפה טועמים תוך כדי דחיסת כמות גדולה של אוויר אל תוך חלל הפה עד שהענבל מתכווץ בבהלה. כף מצופה כסף טהור נטבלת בתוך שלולית הקפאין החמימה ומוגשת אל הפה ללגימה. הנחיריים מתעגלים שואפים את האדים הארומטיים והעיניים בוחנות את מרקם נחשול הקפה הנשאב במלוא העוצמה ונעלם מתחת לשפה העליונה.
150 עד 200 לגימות ויריקות קפה בכל יום כבר עשר שנים לפחות במקרים מסוימים אפילו .20 פאנל הטועמים של שטראוס קפה (עלית) נפגש בכל יום לשלושה סבבי טעימות. לפעמים יותר
בשמונה וחצי בבוקר הם מתכסים בחלוקים לבנים ומתכנסים סביב שולחן עגול שעל היקפו מונחים עשרות ספלים לבנים זהים. בתוכם כמות זהה של קפה טחון שעליה נמזגת כמות קבועה של מים בטמפרטורה קבועה. קודם לכן בבית בשעה שש או שבע בבוקר כבר שתו הטועמים את כוס הקפה הראשונה שלהם. את הלשון החך והלוע מוכרחים לכייל מראש לפני הטעימה הראשונה של הבוקר אחרת יפגשו את טיפות הקפה הראשונות במצב צימאון; בכמיהה לקפה שתשבש את מהימנות הבדיקה.
טעימת הבוקר בכל יום מיועדת לבחינת הפולים של תחילת תהליך ייצור הקפה במפעל אבקות הקפה ומוצרי האספרסו שבאזור התעשייה בלוד.
משם הם ממשיכים לתעסוקתם השוטפת: ציון כהן הטכנולוג הראשי של המפעל וסמיר קרקר שלפני 30 שנה התחיל לעבוד במפעל כפועל בקו הייצור והיום הוא טכנולוג הקפה של המפעל. כהן וקרקר הם היחידים מבין עובדי המפעל שיודעים מהי התרכובת הסודית של כל אחד מסוגי הקפה של שטראוס המיוצרים בו. יאיר בזמן ימשיך וינהל מייד יספחו את הריחות של הסחורה הקודמת.
הפגיעה בארומה תהיה קריטית. מספיק שהמכולה לא היתה אטומה מספיק ונכנסו מעט מים הפולים יספחו לחות וייפגמו. משמעות מכולת קפה אחת היא עשרות אלפי דולרים. אם פוסלים מכולה מדובר בנזק כלכלי אדיר." טעימה שלישית מתבצעת לפני שהפולים מוכנסים לייצור במפעל מתוך המשאיות שנושאות אותם מהנמל. הטעימות הבאות יהיו תוך כדי תהליך הייצור עצמו: בזמן הקלייה הטחינה ולפני האריזה הסופית. "ואחרי כל הטעימות אני חוזר הביתה ומכין לעצמי כוס קפה להירגע אחרי יום העבודה" מספר כהן.
ואיך אתה ישן בלילה?
"כמו תינוק" .
naamal@israelhayom.co.il
ניר וולף הצטרף לטכנולוג חזיות, תיכנן, גזר, מדד ובחן, אבל עם כל הגירויים שמסביב, הוא בעיקר התקשה להתרכז בעבודה
עניין החזייה הרבה יותר מורכב משחשבתי. מתברר שהעסק לא מסתכם רק ביכולת לזהות מתי מדובר בפוש-אפ או במיומנות לפתוח אותה ביד אחת בלי להסתכל. ועכשיו דילמה: המחשבה הראשונה שעולה בראשו של כל גבר סטרייט שרואה חזייה היא "מעניין מתי היא תיפתח" כך שייתכן שזה יהיה מעט מוזר לעבוד בג'וב שכל מהותו היא סגירת החזה הנשי מאחורי פיסת בד.
החזייה נכנסה לשימוש בסוף המאה ה19- והחליפה את המחוכים הלא נוחים שתפקידם היה לייצב את החזה. עם הזמן היא הפכה לפריט הלבשה תחתונה שנמצא בשימוש של כמעט כל בחורה בעולם ולפריט דליק עבור מפגינות למיניהן. מתברר שהחזייה מתחילה את דרכה על נייר כשרטוט שעובר לידי טכנולוג החזיות והוא אמור להפוך את הסקיצה שקיבל לחזייה של ממש ותשמעו זאת אחלה עבודה.
יואל אייל הוא טכנולוג החזיות של דלתא כבר כמה שנים. בכל יום יוצא הבחור המשופם במכוניתו בשש בבוקר מתל אביב לכרמיאל וחוזר בערב הביתה עם חיוך על פניו. אנחנו נפגשים בהדר יוסף בבוקר גשום. את הדרך צפונה הוא מעביר בשיחות טלפון על הבדים שחייבים להיות מוכנים בזמן על קצב ההתקדמות של המעצבת או בקביעת פגישות עבודה. אני מעביר את הדרך בלישון עם הראש על החלון.
בפינת הגודל לא קובע - בנות אתן מוזמנות להשוות (בנים תעשו כאילו אתם מבינים:( החזייה הממוצעת של בחורות ישראליות היא .80C בקרב האנגליות למשל הממוצע הוא .80D יש סטרפלס שזה נטול כתפיות עם פסי סיליקון מלמעלה שמונעים החלקה; יש פלאנג' המאפשרת ללכת עם מחשוף עמוק בלי שיבחינו שאת עם חזייה; וזו שונה לחלוטין מחזיית בלקוני שכשמה אמורה להרים את מה שצריך. יש שקופה וספורטיבית אחת שמיוחדת לנערות (ומונעת בליטות מהחולצה כשקר) כזו עם ברזלים או בלי עם פתיחה מקדימה ונראה לי שיש עוד אבל בשלב הזה כבר הלכתי לאיבוד.
לא פשוט להתרכז בעבודה הזאת. על הקירות מתנוססות כרזות ענק של דוגמניות בבגדים תחתונים ויש גם פוסטרים שבהם פשוט מוותרים על הפרצוף ומתמקדים בחלק החשוב ביותר - החזייה. וזה כל היופי זאת עבודה שנותנת לגיטימציה לכל מיני סיטואציות ושיחות שבחיים לא היו עוברות בעולם האמיתי. לדוגמה המשפט הבא: "היום אנחנו תופרים חזיית 75Bשזה גודל בסיס. הגודל של דנה."
כשמקבלים את העיצוב מתחיל שלב הבנייה. המטרה: לעשות אותה נוחה ככל האפשר רכה לא לוחצת וכמה שפחות מורגשת. "לחפש את הדברים החדשניים שייתנו הרגשה לא מציקה וגם לעצב חזייה שתארוז יפה את החזה" מסביר הטכנולוג ומוסיף ששני הדברים האלה סותרים זה את זה אבל היי... הידעתם שהחזייה והתחתונים מגיעים מאותה משפחה? בתחתונים הבד קל יותר אבל הצבעים דומים וגם האלמנטים המקשטים זהים. נכון שזה לא קשור אבל כבר סיפרתי כמה קשה להתרכז בעבודה הזאת.
עם עיפרון ובלי יותר מדי כישרון ציירנו שבלונה על קרטון ובחרנו את הברזלים הנכונים. יואל מספר שחזיות במידה הגדולה מדאבל Dמצריכות התייחסות אחרת למשל ברזלים חזקים ועבים במיוחד כתפיות רחבות קרסים גדולים ובד עבה יותר שאמור לסחוב משקל כבד למזלנו היום אנחנו עובדים בקטן.
אנחנו מתייצבים מול מכונת המולדינג המותחת את הבד שבחרנו ומקבעת אותו בצורה הרצויה. כן הצורה שאתם חושבים עליה. חימום של כ40- שניות בטמפרטורת 190 מעלות יוצר בד בתלת-מימד שתי בליטות שגוזרים על פי השבלונה. אליהן מחברים בצדדים את הכנפיים מלבישים טרפז מלפנים ומתחתיו נכנס הברזל לתעלה מבד שתבודד אותו מהגוף. כשהיצירה מוכנה מלבישים אותה על הבובה מוציאים את סרט המדידה ומתחילים למדוד מרחקים. אחרי שכל התיקונים הושלמו והחזייה מושלמת לפחות בתנאי מעבדה מרימים טלפון לדנה. דוגמנית הבית של חזיות דלתא.
לבחורים משופמים יש תדמית פרובלמטית אבל הבנות דווקא מסתדרות מצוין עם יואל. לידו איכשהו הן נפתחות בקלות. "הרבה מאוד נשים לא יודעות להתאים חזייה לגוף" הוא קובע "לעיתים אני מעיר 'היא לא מתאימה היא דוחפת לך את החזה' או 'הפד בולט מדי.' הן באות ומספרות שהברזל הורג אותן מכאבים ולפעמים מתעניינות מה חדש בשוק." זאת כנראה הפריבילגיה של הג'וב. זה בסדר לבדוק חזייה חדשה על הקולגות מהמשרד להתעניין עד כמה היא לוחצת או סתם להעניק חוות דעת מקצועית על הצורה. שם התואר "טכנולוג חזיות" על כרטיס הביקור אפילו עזר לו בעבר למנוע אי נעימות כששוטר עצר אותו לבדיקה שיגרתית ונחרד לגלות אוסף חזיות במושב האחורי של מכוניתו.
על הגוף של דנה מבצעים מדידות נוספות. היא נותנת חוות דעת ועל פי ההערות שלה יוצאים למקצה שיפורים. אחרי שתופרים חזייה משודרגת שולחים גירסה זהה שלה לכביסה ומזמינים את דנה למדידה של שתיהן. משם ממשיכה החזייה לעוד כמה ניסויים ובדיקות וחוזרת לתיקונים ולהתאמות עד שבסופו של דבר היא תלויה בחנויות כשעל תווית המוצר מופיע החזה של דנה ועליו החזייה הנמכרת. כבוד. בסידרה "סיינפלד" ניסה קוזמו קרמר להמציא חזייה לגבר אולם הניסיון כשל ותחום החזיות נותר שייך כולו לעולם הנשים. ואולי עדיף שכך. חזייה? איך אפשר ללכת עם זה בכלל? הזיה. nirw@israelhayom.co.il
וריח הגילוח על המים
רן רזניק נטש את המנתחים, מושאי הסיקור הרגילים שלו, והתלווה לגלב. הוא התרשם אמנם מהגילוח המקצועי, אך לא העז לגלח בעצמו את הלקוחות - כי מי כבר יסכים שאדם לא מיומן יניח תער על צווארו-
עוד מגיל 13 עוסק רפאל דוידוב בגילוח ובתספורות גברים. את המלאכה הזו למד מבני משפחתו בבוכרה שבה נולד ולאחר מכן בבית ספר לספרים בבוכרה. אבל הלימוד העיקרי נעשה כמובן תוך כדי עבודה מתמשכת איטית וסבלנית כשוליה לצידו של ספר מנוסה ומבוגר יותר ככה הרי למדו מקצועות כאלה במשך דורות.
את הניסיון עתיר השנים של דוידוב במלאכת גילוח הגברים אפשר לאבחן בקלות. כשדוידוב מגלח ניתן לראות את המיומנות שלו בכל תנועה שהוא עושה בידיו - כשהוא מעביר את הסכין על עור הפנים ולאחר מכן מוריד את התער ומסיר ממנו את השערות וקצף הגילוח. וכך חוזר חלילה שוב ושוב בעת הגילוח.
דוידוב כמובן אינו מגדיר את עצמו כמעצב שיער למעשה מקצועו נקרא גלב ואפשר לומר שהוא נושא בגאון את המקצוע הזה. המספרה הראשונה שבה עבד היתה לדבריו ממוקמת בשוק המרכזי של בוכרה סמוך לחמאם. הוא מספר שרבים מלקוחות המספרה היו מגיעים לסיבוב קבוע בעיקר בימי חמישי: קודם תספורת במספרה שבה עבד רחצה בחמאם הסמוך ולאחר מכן חזרה למספרה לגילוח המסורתי. להערכתו הוא הספיק לגלח עד היום כבר עשרות אלפי גברים.
כשעלה לישראל ב1992- עבר לגור בכפר שלם והמשיך לעסוק במלאכתו במספרה בדרום תל אביב עד שעבר לפני כשבע שנים למספרה הנוכחית ששייכת לבני משפחתו וממוקמת ברחוב השומר בתל אביב בקרבת שוק הכרמל. דוידוב שייך לזן הולך ונעלם של גלבים. בתל אביב נותרו גלבים בודדים - אפשר לספור אותם בקושי על כף יד אחת.
הגילוח של דוידוב (במחיר 25 שקלים) כולל את כל כללי הטקס המסורתי מהסוג שאפשר לקבל גם במספרות יוקרה בניו יורק ובעיקר בלונדון - מקומות שעדיין מקובל בהם שגברים מגיעים לגלב לצורך גילוח. בערים אלה יש חנויות שמתמחות רק במוצרי גילוח לגברים וחלקן עוסקות בתחום יותר מ150- שנה.
לא העזתי לבקש מדוידוב לגלח בעצמי את הלקוחות - מי מהם יסכים שאדם לא מיומן ולא מנוסה יחזיק על צווארם את סכין הגילוח? ולכן ביקשתי ממנו לגלח גם אותי כדי לנסות ללמוד את המלאכה: הלקוח כלומר אני מוזמן תחילה לשבת על כיסא הספרים ודוידוב מניח מתחת לסנטרו מגבת לבנה. לאחר מכן הקציף דוידוב סבון גילוח בתוך קערית נירוסטה שבה נמצאת גם מברשת הגילוח. לאחר שעירבב היטב את הסבון הוא הבריש את פניי עם קצף הגילוח ולאחר מכן החל בגילוח שערות הפנים באמצעות תער לא מדובר בתער המסורתי ההיסטורי והנוסטלגי אלא בסוג מודרני של תער שכולל סכין גילוח ממתכת המוחלפת בכל פעם שמגיע לקוח חדש.
דוידוב חזר על הטקס שלוש פעמים. כל פעם כללה הקצפה חוזרת ונשנית של סבון הגילוח. כל פעם לוותה באותן תנועות קצובות מיומנות ונמרצות שמאפיינות אותו. החלק הרגיש והמלחיץ מעט יותר של הגילוח הוא גילוח אזור הצוואר הלחץ נובע גם מעצם הסיטואציה שבה מונף סכין מעל הצוואר וגם מהרגישות שיש באזור שגורמת לגילוח להיות קשה יותר ולעיתים כואב מעט. אבל התהליך עבר כמובן בשלום בידיו המיומנות של דוידוב.
אחרי הצוואר הגיע תורם של הפנים העורף והשלב האחרון שדוידוב מכנה "פינוקים." במהלך שלב הפינוקים הניח דוידוב מגבת סחוטה ספוגת מים חמים על הפנים ועשה מסאז' קצר ומרגיע בכתפיים ובידיים. לאחר מכן הוא פידר טלק על הפנים והצוואר ואז בישם אותם באו דה קולון.
ומה היתה ההרגשה אחרי הגילוח? במילה אחת: מצוינת. הגילוח אצל גלב מנוסה כמו דוידוב נותן את התחושה שמעולם לא התגלחתי בעצם ושהגילוח היומיומי שאני מקפיד עליו רחוק מאוד מגילוח באמצעות הסכין דמויות התער זה הזכיר לי את הגילוח הראשון שעשה לי גלב באמצעות תער זה היה לפני חמש שנים בניו יורק במרכז הקניות קולומבוס סירקל המשקיף אל הסנטרל פארק. באותו היום אירחה חנות ידועה למוצרי גילוח לגברים בלבד גלב. גם לאחר שגולחתי על ידי הגלב הניו-יורקי הפנים היו כה חלקות ונעימות שהרגשתי שהתוודעתי לעולם הגילוח האמיתי לראשונה בחיי.
