כמו בכל המשפחות, גם אצלנו יש מנהגים מיוחדים לליל הסדר. בלי המנהגים, בעיקר אלה המוזרים באמת, כל זה היה הרבה פחות מעניין. יש כאלה שמתחפשים ועושים הצגה שלמה. אני מכיר פרסים ואפגנים שמרביצים זה לזה עם בצל ירוק, זכר לחיים הקשים במצרים. בעדה הפולנית נוהגים מאותו טעם עצמו להזמין המון קרובי משפחה שאף אחד לא אוהב. אצל חלק מהאלג'יראים נהוג שכל דבר שעורך הסדר מניף לראווה - מצה, מרור, זרוע - הוא מייד זורק אחורה דרך החלון הפתוח, סתם כדי שהילדים יצחקו וישאלו שאלות. ואצלנו יש "ב?-יב?-ילו-". הביבילו קורה ממש בתחילת הערב. דודה סודית במיוחד אחראית לעטוף את קערת הסדר במטפחת משי מהוהה ועתיקה, שנושאת עימה ריחות של מסתורין וארצות רחוקות, ובעיקר אינספור כתמי חרוסת. מטפחת הביבילו נודדת עם המשפחה כבר דורי דורות והיא עלתה איתה ממרוקו לירושלים, יצאה מהחומות אל שכונת המוגרבים, ושוב הפליגה למרוקו בגלל העות'מאנים המטורללים, וחזרה לירושלים, כדי להוכיח שאנחנו מטורללים לא פחות. יש דודים שמוכנים להישבע שהמטפחת ליוותה אותנו עוד לפני מרוקו וזכתה למחות את דמעותיהם של מגורשי ספרד. ויש גם דעות מופלגות עוד יותר, ובהן אחת שקושרת אותה בלי למצמץ ובלי בושה לגירוש אחר, וטוענת שזו המטפחת היא היא הכותונת שתפר הקב"ה לאדם וחוה בגן העדן. עורך הסדר מניף את הקערה העטופה, ולקול שירת ה"ביבילו" הרועשת, מסובב אותה מעל ראשו של כל אחד מהמסובים. לחלק מהם הוא גם חולק חבטה קטנה על הפדחת, סתם בשביל הקטע. כל "מסוב" ו"מסובית" זוכים לטיפול האישי - מזקנים ועד עוללים, כולל הפיליפינית שמטפלת בסבתא וכולל עוברים ברחם אמם. אין דרך להתחמק מה"ביבילו". מהקערה המסתובבת על הראש ומגדילי המשי של המטפחת שנכנסים לך ליין ומדגדגים בנחיריים. הביישנים מחייכים במבוכה, חלק מתרגשים, ותמיד יש ילד מבאס שבוכה קצת. שירת הביבילו היא תקציר מתומצת ומבולבל במקצת לרעיון המרכזי של פסח. אצלנו שרים אותו ככה: "האדיכ בבהילו, יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא, בני חורין". לא ברור אם אפשר לתרגם משפטים חסרי תחביר כמו זה, אבל מתוך בליל הביבילו במרוקאית, בארמית ובעברית צץ משהו כמו: "ככה, בבהילות, יצאנו ממצרים, זה לחם עוני, בני חורין". המילה היא בבהילו, אבל כולם שרים ביבילו, כמו ששרו הזקנים. ביבילו מצלצל כמו כינוי של שד-מחמד. אם אכן מדובר בשד, הרי שהביבילו הוא שד החיפזון. מפלצת הבהילות. הפעולה תחת לחץ. בקיצור, שד ההיסטריה היהודית, שהיא המאפיין המרכזי של כל "לקראת". לקראת בחינה, לקראת דייט, לקראת שבת. שירת הביבילו היא המנון להיסטריה של עם שחש את תקתוקה של שעת השי"ן, מתוך הכרה בכך שהוא אף פעם לא מוכן. אם תחת אילוצים, קטסטרופה או כוח עליון הייתי חייב לסיים את ליל הסדר שלי בשתי דקות, נראה לי שהייתי מסתפק ב"ביבילו". מבחינתי הוא עושה את העבודה. * * * זה די לא ייאמן, אבל המסורת העתיקה הזאת שמה את האצבע על כך שהאירוע המכונן בתולדות היהדות קרה בבהילות. בחיפזון. מתוך התפרקות היסטרית לנוכח לוח זמנים בלתי אפשרי, שהיא היא, כנראה, החוויה היהודית הבסיסית. וככה, אומר הסיפור העתיק, ככה תמיד היה אצלנו. אבל ההיסטריה היא לא רק עניין של עמידה בזמנים. מה עם הלכות הפסח-! וכאן יש לקבוע ביושר שאין עוד פאניקה יהודית כפאניקת החמץ. את השיש במטבח, למשל, נוהגים להכשיר ממש בסוף. אחרי שכל המטבח כבר חיוור ומבוהל מרוב כשרות. יש כאלה שיוצקים עליו מים רותחים, יש כאלה שעוטפים בנייר אלומיניום. יש כמובן גם צדיקים גמורים, ואפילו גמורים לחלוטין, שזה לא מספיק להם. אותם צדיקים מזמינים לוחות פח מיוחדים עם פתחים לכיור, והנה לכם גם הקפדה במצוות וגם רעיון עיצובי מתקדם. אמי נהגה לשפוך ספירט על השיש ולהדליק. להבה כחולה היתה מתלקחת ועוטפת את המטבח. ואמא היתה נותנת בי מבט עייף ומחייך, ואומרת לי: "אל תפחד, זו אש קרה! אח, הכל כשר". אין לך ילד שהוא לא פירומן קטן, וכל השנה הייתי ממתין למראה עוצר הנשימה של המטבח העולה באש הקרה, ולא ממש הבנתי אם האש כל כך קרה, איך זה שהיא שורפת את החמץ. אז זהו, שפעם אחת הגענו לבוקר ביעור חמץ, ולא נשאר ספירט. ערב חג הוא לא זמן להתרוצץ בין חנויות, אך אמי לא אמרה נואש והפכה כל מדף בבית עד שמצאה ג'ריקן קטן של בנזין. זה היה נס חנוכה קטן של ערב פסח, והיה ברור לגמרי שמה שהספירט יודע גם הבנזין יודע, ויותר מכך. כי הספירט, למשל, אף פעם לא שרף גם את הארונות! מה אומר לכם, מעולם לא היינו כל כך כשרים! יצא לי לכבות כמה דליקות בחיי אבל אף פעם לא צחקתי כמו בפעם ההיא. זמן מה לאחר מכן עדיין נשארו סימנים מפוחמים על ארונות המטבח, שנצרבו למזכרת כמו אנדרטה לזכר השפיות שנפלה חלל. כל מי שראה את המטבח המפויח ההוא נשבע שזהו זה, לעולם זה לא יקרה שנית. אצלנו לא תהיה היסטריה - שבועה שהפרנו, כמובן, אינספור פעמים, אבל זה כבר סיפור אחר.
