ברוב הסצנות של "Songs of America", הסרט שיצרו סיימון וגרפונקל ב-1969, רואים את אמריקה של שולי הדרך: ההרים הכהים של קליפורניה, שיכוני הפחונים של השחורים בוושינגטון, משחטות הרכב הענקיות שפזורות בפרברי דטרויט. בתוך כל האמריקנה הזו, ובין שוטים ארוכים של הלוויותיהם של ג'ון ובובי קנדי ומרטין לותר קינג, נאמרים דברים נוספים: סיימון וגרפונקל מדברים ביניהם על וייטנאם, על המשמעות של הרג אדם בארץ זרה. הכל מסתיים בצילום מופלא: מטוס סילון חג מעל ניו יורק ומשרטט סמל Peace על רקע שמיים תכולים. הסרט הזה נחשב לרגע שבו הפכו סיימון וגרפונקל מצמד פופולרי לאמנים פוליטיים שהרגיזו רבים באמריקה. צ'ארלס גרודין, באותם ימים במאי חסר ניסיון שנבחר לביים את הסרט, מספר בסרט התיעודי "משחק של הרמוניות" (שישודר ביום חמישי בערוץ 8) כי זכה לצעקות מנציג המפרסמים על כך ש"השתמש בכספם כדי למכור אידיאולוגיה". חברת התקשורת AT&T, שמימנה את הסרט, הסירה את חסותה כי פחדה שלקוחותיה מהדרום הלבן יתרעמו על סצנות שבהן נראים ילדים לבנים ושחורים לומדים באותו בית ספר. רק אחרי כמה חודשים נמצא ספונסר אחר, והסרט שודר בטלוויזיה. אלא שבסופה של הפרסומת הראשונה, מספר גרודין, "מיליון איש כיבו את מכשיר הטלוויזיה". קשה לחשוב על סיימון וגרפונקל, שמכרו מיליוני תקליטים בכל העולם, כעל אמנים חתרנים. שני היהודים הניו-יורקים הכירו בקווינס כשהיו בני 13, וחוו רגעי שפל לפני שהפכו לצמד פופולרי כל-אמריקני. הם נפרדו והתאחדו חדשים לבקרים ומשכו כל אחד לכיוון אמנותי אחר. סיימון גילם את תפקיד המוסיקאי המוכשר, האוטודידקט, סינגר-סונגרייטר שיצר להיטי פופ שייזכרו גם בעוד 100 שנים. לעומתו, גרפונקל בעל הקול המלאכי והמראה הגמלוני התעניין במשחק לא פחות מאשר במוסיקה. הוא חיפש ללא הרף אחר אתגר אינטלקטואלי: בלימודי האדריכלות באוניברסיטת קולומביה או בקריאה אובססיבית של ספרים. בבלוג שלו, כיום, מקוטלגים כל הספרים שקרא בחייו בסדר כרונולוגי. מדובר באלפים. אבל השוני בין השניים דווקא תרם לביצועים המופלאים שלהם באולפן. האינטליגנציה הגבוהה שלהם, וגם היכרותם רבת השנים, יצרו הרמוניה נדירה. רוי האלי, טכנאי הסאונד שעבד עם סיימון וגרפונקל באולפני קולומביה, אמר ש"זיהה בסיימון וגרפונקל משהו מאוד קלאסי, ועם זאת מאוד פופי". האלי נחשב למי ש"המציא" את הצליל המוכר כל כך של הצמד. "היינו שרים פעם אחת יחד במיקרופון אחד", סיפר סיימון, "וכשהיינו מרוצים מההקלטה, הקלטנו את השיר כל אחד בנפרד". לאחר מכן סונכרנו כל ההקלטות באופן מושלם - וכך נוצר הצליל המיתולוגי. אבל ההרמוניה לא היתה כל החזות. סיימון וגרפונקל חונכו בסביבה של מסר תמידי. "הם פעלו בתוך סצנת הפולק-רוק בגריניץ' וילג' של ניו יורק, ושם פגשו את נושאי המסר המחאתי של התקופה: בוב דילן, פיט סיגר (הטרובדור הקומוניסט שנרדף בידי הסנאטור מקארתי) וג'ון באאז, ששיריה הפכו להמנון הדור שביקש זכויות אזרח", מסביר ד"ר שי הרשקוביץ, חוקר שעוסק בתרבות הצריכה ובביטוייה בתרבות הפופולרית. "במילים אחרות, כבר בראשית הדרך סיימון וגרפונקל היו נטועים בעולם המוסיקלי שראה בשילוב של מוסיקה ופוליטיקה את מוקד העשייה". לדברי הרשקוביץ, הפוליטיות של סיימון וגרפונקל סומנה כבר ב-1968, שנת מהפכת הסטודנטים בפאריס. "הם ומה לגבי הסרט "Songs of America"- "הוא היה בוטה הרבה יותר. העריכה שלו, הטקסטים שבו, תמונות המנהיגים שנרצחו באותו עשור - הפכו את הסרט למשהו שאמריקה התאגידית לא היתה מסוגלת לבלוע. גם באותם רגעים סוערים, הסרט הזה היה קצת יותר מדי בשביל אמריקה". הביעו אי נחת, אבל ממה- אבל סיימון וגרפונקל ידעו לחוש את הציבור האמריקני ולא העמיסו עליו ביקורת פוליטית. בכל אלבומיהם אפשר למצוא בעיקר שירי אהבה נוגים. ה"מעידה" של "Songs of America" לא השפיעה על הפופולריות שלהם. ממילא הם נפרדו זמן קצר אחר כך, אחרי ש"גשר על מים סוערים" - האלבום שחוגג בימים אלו 40 שנה (ראו בתחתית העמוד) - יצא לחנויות. "סיימון וגרפונקל לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות, אבל הדעות האלה לא ממש נכחו ברוב השירים", אומר נדב אפל, שכותב עבודת דוקטורט על המתח שבין מרד נעורים לתמימות ילדותית במוסיקת פופ ורוק משנות ה-50 ועד ימינו, בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. "השניים אמנם באו מז'אנר הפולק, ששם דגש על מילים פוליטיות, אבל מה שהם הביאו למיינסטרים זה פחות הפוליטיקה הרדיקלית הנחרצת ויותר האווירה הרצינית והמהורהרת. 'The Sound of Silence', למשל, מביע אי נחת מהחברה המודרנית, אבל אי אפשר להבין בדיוק איזה סוג של אי נחת. אם אתה סוציאליסט או קפיטליסט, אתה יכול למצוא משהו בשיר שידבר אליך. זו תופעה רווחת במוסיקת פופ ורוק, ואפשר לראות אותה גם במוסיקה ישראלית, בשורות כמו 'כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק'. נראה שיש פה אמירה פוליטית רצינית, אבל לא בדיוק ברור מהי. השיר היחיד שסיימון כתב שבאמת הביע עמדה פוליטית נחרצת ורדיקלית הוא 'קובה סי ניקסון נו'. הוא היה אמור להופיע ב'גשר על מים סוערים' אבל נגנז, כי גרפונקל לא הסכים להכניס אותו". גם יהדותם של סיימון וגרפונקל לא נצבעה בגוון פוליטי של הגירה. השניים הגיעו מרקע אורבני-ליברלי וייצגו אמריקה של כור היתוך, שבה לא משנה אם הלכת לכנסייה ביום ראשון או חגגת בר מצווה במרכז קהילתי מלוקק - העיקר שראית את "מאנדיי נייט פוטבול" בטלוויזיה. "הם היו ניו-יורקים ואמריקנים לפני הכל. יהדותם היתה עמוק מאחור", מסכים הרשקוביץ, "עולם המושגים והדימויים שלהם היה כולו אמריקנה. הם שרו על שחקן הבייסבול ג'ו דימאג'יו - סמל אמריקני לכל דבר. ליהדות שלהם לא היתה שום רלוונטיות". לצד היותם אמנים מוכשרים ידעו סיימון וגרפונקל לנווט מקצועית בעשורים שבהם אמריקה התחבטה בשאלות זהות וחוותה טרגדיות פוליטיות. גם הבחירה האמנותית של הצמד בשירה הרמונית שירתה את יכולת הניווט. "אף אחד לא נגרר בכוח לראש רשימת המצעדים, ואנחנו שיחקנו באותו זמן את המשחק", מודה גרפונקל בסרט "משחק של הרמוניות". נדב אפל: "הם לקחו מהפולק את הגישה הרצינית ואת העיסוק בשאלות חברתיות, ומהרוק את האינדיבידואליזם וההימנעות מנקיטת עמדה נחרצת בשאלות פוליטיות. עבור המאזין הממוצע, שלא הרגיש חלק מהשמאל החדש או מתרבות הנגד אבל גם לא רצה להרגיש לגמרי 'מרובע' ומחוץ לעניינים, זה היה הפתרון האולטימטיבי". עדיין סוערים "גשר על מים סוערים", שיוצא במארז חדש עם הופעה שטרם נראתה, הוא ביטוי עילאי למפגש בין גאונות מוסיקלית להרמוניה מלאכית בסוף, כשכל ענני האופנה, יחסי הציבור והשיווק ישקעו והמוסיקה של המאה ה-20 תהיה זיכרון רחוק ועמום - יבלוט כנראה שמו של פול סיימון כאחד הגדולים ביותר במאה ההיא. גאון מוסיקלי שיצר, מאז אמצע שנות ה-60, עשרות שירים נפלאים שהעשירו את המוסיקה הקלה, גיוונו אותה ופתחו אותה לצבעים שלא היו בה קודם. בשבוע הבא יקבל סיימון שוב תשומת לב גדולה מזו שלה הורגל בשנים האחרונות, עם הוצאה מחודשת לאלבום המופת "גשר על מים סוערים" (Bridge Over Troubled Water) של הצמד סיימון וגרפונקל (עם הזמר ארט גרפונקל). למעשה, אם להיתפס לקטנות, האלבום הוקלט בסוף 1969 ויצא בפברואר 1970. חגיגות 40 השנה היו צריכות להתקיים כבר לפני שנה, אבל למי זה משנה בעצם? מדובר במאסטרפיס שנשאר כזה גם אחרי עוד שנה. אז עכשיו יוצא האלבום בגירסה כפולה, בתוספת הופעה שלא יצאה קודם של הצמד. בגירסה המלאה של המארז מצורפים גם שני תקליטורי די.וי.די ובהם סרטים (שיוקרנו בערוץ 8): "Songs of America" - הסרט התיעודי ששודר בנובמבר 1969 ונגנז בשל המסרים האנטי מלחמתיים שנכללו בו; ו"The Harmony Game" - סרט תיעודי חדש מ-2010 על הקלטת האלבום המופלא ההוא. האלבום "גשר על מים סוערים" מסמל, עם "Let It Be" של הביטלס, לא רק את התפרקות ההרכב שהוציא אותו אלא גם את סופן של שנות ה-60 כמושג וכקונספט. "גשר על מים סוערים" היה הצלחה מטורפת. הוא עמד בראש מצעד המכירות האמריקני במשך עשרה שבועות ונמכר בשנים הבאות בלא פחות מ-25 מיליון עותקים, המספר הגדול ביותר שמכר אלבום אחד עד אז (בארץ נמכר התקליט ב-300 אלף עותקים). ונדגיש: לא מדובר באלבום פופ פשוט או פשטני, אלא ביצירה שאפתנית מבחינה מוסיקלית, עם עיבודים תזמורתיים מדהימים והפקה שהציבה סטנדרטים חדשים. מתוך האלבום הצליחו כסינגלים שיר הנושא, וגם "המתאגרף", "ססיליה" ו"הנשר עובר" (אל קונדור פאסה) - כששני האחרונים מרמזים, בהתפתחות שלהם למקצבים קובניים ודרום-אמריקניים, את הכיוון המוסיקלי העתידי של פול סיימון, שהפסיק לעבוד עם גרפונקל מייד אחרי יציאת האלבום. בשיר הנושא של האלבום ניטע הפירוד. סיימון, שכתב אותו ב-1969, ראה בו את שירו החשוב ביותר, ובכל זאת התעקש שגרפונקל ישיר אותו לבדו - החלטה עליה התחרט בהמשך. השיר יצא כסינגל בראשית 1970, ואלביס פרסלי היה הראשון מעשרות זמרים שהקליטו לו גרסאות. כעבור חודשיים יצא האלבום המלא וסיים את הקריירה המופלאה של הצמד המצליח ביותר במוסיקה האמריקנית. לא נחותים מבוב דילן סיימון וגרפונקל היו חברים מילדות, ומאז 1957, כשהיו בני 16, הופיעו והקליטו תחת השם טום וג'רי. האלבום הראשון שלהם כסיימון וגרפונקל, "Wednesday Morning 3am", יצא באוקטובר 1964 ונכשל לחלוטין. בעקבות זאת התפרק הצמד וסיימון עבר לעבוד בבריטניה, שם הוציא ב-1965 אלבום סולו ראשון, "The Paul Simon Song Book", וכתב שירים ללהקות בריטיות. בארה"ב, בינתיים, לקח המפיק טום וילסון את הקלטת "צלילי השקט" מאלבום הבכורה הזה, הוסיף לגירסה האקוסטית המקורית גיטרה, בס ותופים, והוציא את השיר בתקליטון שהפך בן לילה ללהיט ענק. סיימון חזר לארה"ב, הקים מחדש את סיימון וגרפונקל והקליט אלבום ברוח הפולק-רוק של התקליטון, "The Sound of Silence", ובו שירים מהסולו שלו בבריטניה ושירים חדשים (ובהם "אני סלע" ו"אפריל, היא תבוא"). האלבום זכה להצלחה עצומה ב-1966, והצמד מיהר להקליט אלבום נוסף באותה שנה, "Parsley Sage Rosemary And Thyme" שגם הוא הצליח מאוד (עם הלהיטים "יריד סקרבורו" ו"הדרך הביתה"). עם הופעות בפסטיבלי המוסיקה הבולטים של התקופה ושילוב המוסיקה שלהם בסרט "הבוגר" מ-1967 (עם דסטין הופמן ואן בנקרופט) הפכו סיימון וגרפונקל לצמד המצליח ביותר בארה"ב. ב-1968 הם הוציאו את אלבום פסקול "הבוגר" (עם "גב' רובינסון" ובעיקר עם שירים שיצאו קודם לכן) ואלבום חדש לגמרי, "Bookends", שכלל את אחד מהמנוני התקופה: "אמריקה". הצמד השתתף במופעי מחאה רבים נגד מלחמת וייטנאם ומצב זכויות האזרח בארה"ב, ובעיני רבים שימש דוברים של הדור לא פחות מבוב דילן. האלבום "גשר על מים סוערים" יצא מושלם למרות הסערה הפרטית בין שני השותפים ולמרות חילוקי הדעות ביניהם. גרפונקל רצה לעשות משהו שיהיה בעיקר יפה, כולל לשיר כוראל של באך. סיימון רצה לומר דברים חשובים, כולל שיר פוליטי בשם "קובה סי, ניקסון נו". שניהם ויתרו על הקצוות האלה ויצרו אלבום מופת גם בכתיבה ובהלחנה של פול וגם בביצועים הקוליים המלאכיים של ארט. כשהאלבום יצא, סיימון וגרפונקל לא הודיעו על פירוק פעילותם כצמד, וספק אם בזמן אמת הם עצמם ידעו שהגיע הזמן להיפרד. אך סיימון, שהחל להקליט כסולן, זכה בהצלחה לא פחותה מזו שהיתה לו בצמד, ולראשונה גם במלוא הקרדיט שהגיע לו כיוצר השירים, המעבד והמבצע שלהם. גרפונקל שילב בין קריירה קולנועית לבין הקלטת שירים, שאמנם הצליחו - אך לא ברמת הצמד. מדי פעם הם נפגשו להופעות מיוחדות, אך רק ב-1975 הקליטו שוב יחד, כשגרפונקל התארח בשיר "בעירי הקטנה" שהקליט סיימון לאלבומו "עדיין מטורף אחרי כל השנים האלה". ב-1981 הם עשו את הקאמבק הגדול כצמד בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק שמשכה כמות שיא של חצי מיליון איש (יותר מאשר פסטיבל וודסטוק). האלבום שתיעד את המופע הפך לרב מכר גדול, אך ההופעות המשותפות בשנים הבאות סבלו מדרדור היחסים האישיים ביניהם. כשביקרו בארץ ב-1984 להופעה חד-פעמית באיצטדיון רמת גן, דיווחו מקורבים על כך שהם כלל לא מדברים זה עם זה. לימים, כשחזרו לשתף פעולה בשנות האלפיים, התבדח גרפונקל על הנושא ואמר שהסיבה היחידה לריב ביניהם היתה על ענייני הקרדיט בשם הצמד: הוא רצה שזה יהיה אלפביתי, "גרפונקל וסיימון" ואילו חברו רצה ההפך. סיימון ניצח. יואב קוטנר
פירסמו אז את התקליט 'Bookends', שנחשב עד היום לפיסגת היצירה שלהם. האלבום ייצג את החיפוש אחר נשמתה של אמריקה, של ארה"ב, בעידן שבו חל פיצול באישיותה. למרות המבט המהורהר שבו, זה היה אלבום פוליטי מאוד".
* * *
