בפרומו ל"אני קורא לך", תוכנית הריאליטי של אייל גולן בערוץ 24, הסביר גולן שבעוד תחום הזמר הים-תיכוני מוצף בהמון זמרים חדשים - בולט חסרונן של הזמרות, ולכן מטרת התוכנית היא למצוא את "הזמרת המזרחית הבאה". במוסיקה הישראלית שאינה מזרחית, ובמיוחד ברוק הישראלי, המצב דווקא הפוך. אולי אין זמרות כוכבות ענק חדשות, אבל היצירה הנשית עולה ופורחת בצורה חסרת תקדים. לצד הוותיקות שממשיכות לפעול ולהתחדש, ובהן יהודית רביץ, חוה אלברשטיין ואחינועם ניני, חזרו לפעילות זמרות שנעלמו ונאלמו לשנים אחדות - ובהן אסתר שמיר ויעל לוי. מה שמפתיע במיוחד הוא הכמות הגדולה של יוצרות שאפשר להכלילן תחת הכותרת "הדור החדש של הזמרות היוצרות" (מה שקוראים באינגליזית סינגר-סונגרייטרס): איה כורם, דנה עדיני, מארינה מקסימיליאן בלומין, יעל דקלבאום, יעל קראוס, קרולינה, רוני אלטר, קרן מלכה, תמר אייזנמן, מיכל גבע וגם ממש חדשות כמו עינב ג'קסון כהן, נעם נבו, מאיה איצקוביץ, נגה שלו, שני פלג, הילה רוח ורבות נוספות שנמצאות בפעילות שוטפת בהופעות ובהקלטות, עם שירים חדשים ברדיו ותיכף עם אלבומים. השאלה המתבקשת היא איך התקשורת תיתן ביטוי לכל השפע הזה. אז הנה אנחנו מטפטפים את המעט שלנו. עוצמת המילים והיופי שילה פרבר, 36, מלחינה וזמרת מאוד עצמאית וייחודית, משלבת קול ילדותי-תמים עם תדמית אפלה ומסתורית. בשלושת אלבומיה היא שרה טקסטים של בדידות ואאוטסיידריות שכתבה והלחינה בעצמה (האחרון שבהם, לפני שנתיים, כלל את "לונדון" עם המשפט: "שומעת אריק איינשטיין בטירוף, אני רוצה הביתה... אולי תבואו לקחת, אותי"), אבל לעיתים היא התמודדה גם עם שירים של אחרים. ב-2006 הופיעה פרבר עם השחקנית לאורה ריבלין במופע משירי תרצה אתר ז"ל, "בגלל הלילה", ועכשיו היא הולכת אל אביה של אתר, נתן אלתרמן. זה התחיל כשפרופ' ניסים קלדרון הזמין את פרבר להשתתף בפרויקט של שיתוף פעולה בין יוצרים צעירים למשוררים ותיקים. פרבר בחרה בשירי אהבה של אלתרמן, צירפה אליה את הצ'לנית והזמרת מאיה בלזיצמן, ומה שהחל כמופע חד-פעמי הפך לסידרת הופעות שמתקיימות מדי חודש בקפה תיאטרון הקאמרי. עכשיו יוצא גם אלבום המופע, "שילה פרבר שרה אלתרמן", ובו תריסר משיריו המולחנים המוכרים ביותר של המשורר, בין השאר "זמר מפוחית", "זמר שלוש התשובות", "לילה לילה", "ניגון עתיק", "שיר משמר", "עוד חוזר הניגון", "דצמבר" ו"צריך לצלצל פעמיים". פרבר שרה את הלחנים המוכרים של סשה ארגוב, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, נפתלי אלטר, אריה לבנון ונעמי שמר ומחדשת בהגשה מינימליסטית ואינטימית הרחוקה מאוד מהגישה הגדולה ורבת הדרמה שאפיינה את רוב הגרסאות המו-כרות. פרבר לא מנסה להתחרות בגרסאות אלה אלא להביא את עצמה, חשופה וישירה. עוצמת המילים, היופי, העצב והכאב שיש בהם (כמעט כל "שירי האהבה" האלה, למעט שלושה, מאוד קשים), עם הלחנים המופלאים, עושים את העבודה גם בגרסאות הכמעט פרטיות האלה, שבהן פרבר מנגנת בגיטרה אקוסטית ונתמכת בצ'לו ובקולות של בלזיצמן. בשיר אחד, "בכל זאת יש בה משהו", מפתיעה בהשתתפותה חוה אלברשטיין, שמחברת בין הגישה החדשה לזו המסורתית ונותנת לפרבר חותמת של הכרה. וכך, האלבום הזה אמנם לא יחליף את הגרסאות הקלאסיות לשירים, אבל יש ב"שילה פרבר שרה אלתרמן" משהו ממש חינוכי. "כמו "מסע אספלט", מלחני סשה ארגוב, הפרויקט שנסקר כאן לאחרונה, גם האלבום הזה עשוי להביא את השירים הנפלאים לקהל צעיר שספק אם היה נחשף אליהם בהאזנה למוסיקה הישראלית של ימינו. בסגנון של המכשפות הדבר הראשון שבולט בהאזנה לאלבום הבכורה של הגר רוה, "חפצים אחדים והלכתי", הוא הדמיון בשירה לענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית להקת המכשפות שנהרגה בתאונת דרכים באוקטובר 1997. משהו בטון הכאילו ילדותי, בחיתוך הדיבור, בחיוך המסוים גם כשהשירים קשים, מזכיר מאוד את פרלמוטר, שהשפעתה על הזמרות של ימינו רק הולכת וגדלה עם השנים. תוסיפו לכך את נגינת הבס החזקה ואת הקולות שמביאה יפעת נץ, חברת המכשפות שמשתתפת באלבום, ואת הגיטרות והתופים המהודקים ורבי העוצמה של עובד אפרת ויובל קיינר - ואולי יישמע לכם כאילו מדובר בשחזור הצליל של הלהקה ההיא. אבל לא. היצירה של הגר רוה היא לא חיקוי ולא שחזור. רוה היא כותבת ומלחינה מקורית שיש לה בהחלט מה לומר על החיים, על יחסים ועל אהבה. על גבי הפלטפורמה שבנו לה העיבודים וההפקה המוסיקלית של עובד אפרת והנגינה המצוינת של השלישייה - היא עושה זאת במלוא הכוח וההתכוונות, עדינה וחזקה גם יחד. המוסיקה יפה, אך נדמה שרוה, שהיא כותבת ועורכת ספרים לפני שהיא מוסיקאית, באה לאלבום הזה לא כ"זמרת" אלא כאישה שמתעסקת במילים, שיש לה מה לומר, ושמצאה דרך מוסיקלית לבטא את עצמה. דווקא חוסר היומרנות, והפער בין ההגשה הצנועה והליווי המאוד מיומן, הם מה שהופכים את האלבום הזה למקסים ונוגע ללב.
