"אל תדאגו, הצבא ישמור עליכם, כאן אתם מוגנים", אמר לנו בצרפתית מושלמת סגן צעיר שפיקד על כוח קטן של חיילים עצבניים ושוטרים מתוחים. הם איישו ביום שישי בערב מחסום במרכז העיירה סידי חליפה, כ-30 ק"מ מג'רבה. היינו 21 ישראלים בתוניסיה, מהם שלוש נשים, בשישה ג'יפים של "החברה הגיאוגרפית". "תרכזו את המכוניות בצד ותישארו ברכב, המצב מאוד מתוח", הוא הדגיש, "יש עוצר מלא בגלל המהומות. אסור לכם להמשיך לג'רבה, תצאו רק בבוקר". לתוניסיה הגענו ביום שני שעבר במסגרת מה שהוגדר כ"טיול פורץ ציר" בדיונות ובין הדקלים של מדבר סהרה. הרצון האדיר לטייל במחוזות הקסומים גבר על בת הקול הפנימית שאמרה לי להישאר בבית. שמעתי על מהומות בתוניסיה, אבל הדחף לגלות את נופיה הקסומים, לסייר במדבר שבו לחם אבי ז"ל במסגרת הארמיה השמינית של מונטגומרי במערכה נגד רומל ולחזות בטעמים ובמראות חדשים - חסם את כל הבינה. "יש מהומות, אבל בצפון, לא בדרום ששם נבקר", הדגשי מנחם עבאדי, ראש הקבוצה, מדריך עתיר ניסיון, "מקסימום נזכה לחוויה קצת אחרת". בדיעבד התברר שנפלנו על שבוע היסטורי ומהפכני בתולדות תוניסיה. כבר בערב השלישי לשהותנו, אחרי שהמוחבראת קטע את הסיור באגמי המלח של טוזר, שם צולמו מלחמות הכוכבים ו"הפצוע האנגלי", והחזירו אותנו בבהילות למלון - קראו כמה ממשתתפי הטיול לעצור הכל ולחזור הביתה. אני מודה שהייתי בין הדורשים לחזור מיד לישראל. ב-1985 חוויתי בסודאן כיצד מתעצם הזעם העממי לנקודת רתיחה ולהפלת משטרו של גנרל נומיירי. ענני עשן הצמיגים השרופים, התגודדות ההמונים והדיווחים המסיתים של "אל-ג'זירה" הבהירו לי שאני חי בשידור חוזר. אבל המארגנים החליטו שאפשר להמשיך עם שינויים קלים במסלול. ביום שישי בערב, בדרך לעיר מטמטה, כבר היה ברור שהמצב יצא משליטה. "הנשיא ברח, אין ממשלה, אנרכיה", הודיע בהתרגשות מהולה באובדן שליטה המדריך המקומי. נכנסנו לרכבים ודהרנו לג'רבה, עוקפים מרכזי ערים. בעיירה מארט בער סניף בנק ושרידי מתרסים נראו על הכביש. צריך להדגיש שמעבר לזריקת אדרנלין לא הרגשנו מאוימים. הזעם העממי כוון לדיקטטור בן עלי, לא לתיירים שעליהם פרנסת המדינה. אבל לפעמים נדרש רק זיק כדי להבעיר אש גדולה. כמה דקות אחרי שנעצרנו במחסום בסידי חליפה, עצרו החיילים ברובים שלופים ארבע מכוניות עם לוחיות זיהוי לוביות, שמשותיה של אחת מהן מנופצות. בינתיים דיווחנו לישראל על מצבנו. כשעתיים אחר כך, בליווי ניידת משטרה, הועברנו, הישראלים והלובים, למלון פשפשים בעיר סמוכה. הכבישים והרחובות היו ריקים מחמת העוצר הכללי וחיילים איישו את הצמתים. למחרת נסענו לג'רבה. תורים ארוכים במאפיות ונוכחות צבא בחלק מהצמתים היו העדויות היחידות למצב המתוח. בשעות הערב המוקדמות עלינו על טיסה סדירה של "תוניס אייר" לפרנקפורט כמו אלפי תיירים אחרים שחזרו הביתה. העדות היחידה ללחץ היתה חיסול מלאי הבירה במזנון שדה התעופה. חילוץ הרואי לא היה כאן. לתוניסיה בוודאי עוד אחזור, אבל את הלקח למדתי: לא לסמוך על דברי מדריכים ולבדוק היטב לפני כן לבד מה קורה בשטח.
