קצב: המלכודת והתרגילים

אישה אחת, שמדינה שלמה מרחמת עליה כבר זמן רב, לא נראתה במשך כשנה באולם שבו נשמע משפט בעלה, הנשיא השמיני של מדינת ישראל. היא ויתרה על התענוג לראות אותו עומד לדין בעבירות אונס והטרדות מיניות.

למעט בוקר אחד, שבו נכחה גילה קצב בחקירה הנגדית שלו, לא הגיעה רעיית הנאשם לדיונים. 30 דקות היא החזיקה מעמד באולם באותו הבוקר, אולי אפילו פחות, עד לרגע שבו התקשתה לשאת את הדברים. פניה הסגירו את מצוקתה הגדולה והיא מיהרה לעזוב את המקום. רכב שהמתין לה בסמוך לבניין אסף אותה בדרכה לביתה.

אבל גילה קצב לא הפקירה את בעלה. היא השאירה אותו בידיהם האמונות של בני משפחה אחרים, חלקם עורכי דין במקצועם, שהפכו גם הם לפרקליטיו ומכוח זה קיבלו היתר להיות נוכחים בדיונים הסגורים. בנסיבות האלה היה לנשיא לשעבר קהל אוהד באולם, היה לו על מי להישען, היו לו מעודדים. הוא לא נשאר לבד, למעט בקטע דרמטי אחד שנמשך מספר שעות.

זה קרה באמצע חקירתו הנגדית, כשנציגי התביעה, עוה"ד רונית עמיאל וניסים מרום, ביקשו לפתע מהשופטים להורות על הוצאת בני המשפחה מהאולם.

למה, תהו נציגי ההגנה, ועמיאל רמזה שהחקירה עומדת להפליג למקומות אינטימיים שאולי לנאשם לא יהיה נוח לדבר עליהם בנוכחות יקיריו. כלומר, אולי הוא יבקש להודות לפחות בקשרים רומנטיים עם המתלוננות ובקיום יחסי מין עם מי מהן, תוך ניצול מרות, ויתבייש לעשות זאת בנוכחות ילדיו.

קצב לא הבין מה מסתתר מאחורי הבקשה התמימה הזאת, האנושית כל כך, ומיהר להתנגד לה. הוא לא הבין שנציגי התביעה מבקשים בעצם בהפוך על הפוך לנעול אותו סופית בגירסת "לא היה כלום עם אף אחת מהמתלוננות" - "לא נישקתי", "לא הטרדתי", "לא שכבתי", "לא נפגשתי במלון", "לא שלחתי ידיים" - "הכל עלילה".

הוא לא הבין שהם מנסים לחסום בפניו דרך מילוט אפשרית, מרוככת, שתאפשר לו לנטוע אצל השופטים לפחות את הספק בעניין האונס. הוא לא הבין כי הם חוששים שבשלב הסיכומים יישתנה פתאום קו ההגנה שלו, באמצעות סנגוריו, עוה"ד אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואברהם לביא, והוא יטען כי לא היה לו נעים לספר מה באמת קרה. איזו מערכת יחסים נרקמה בינו לבין המתלוננות השונות.

קצב לא קרא אפוא נכון את המפה. לכן התנגד בתוקף לבקשת התביעה. רוח דבריו היתה: אין צורך בכך. אני לא הולך לומר דברים אחרים מאלה שאמרתי. בני המשפחה שלי יודעים את כל האמת.

השופטים ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח נעתרו בכל זאת לבקשת התובעת, ובהנחייתם יצאו בני המשפחה את האולם. לנשיא לשעבר ניתנה עכשיו האפשרות לדבר באופן חופשי יותר, לשנות כיוון, למתן את הנזק העצום שכבר גרם לעצמו בגרסאות הכזב הסדרתיות. ניתנה לו האפשרות להודות בעבירות הקלות יותר.

אלא שהנאשם התעקש להיצמד לגירסתו המקורית: לא היו דברים מעולם. הוא התבצר שוב ושוב בשקריו. נציגי המדינה, שעשו שיעורי בית, נשמו לרווחה.

הדוגמה של אל"מ עטאף

מאין נשאב הרעיון להוציא החוצה את בני המשפחה מהחקירה הנגדית של הנשיא לשעבר ולחסום אפשרות לשינוי גירסתו בשלב הגמר-

מאותם שיעורי בית של נציגי הפרקליטות, שסימנו את עו"ד אביגדור פלדמן כפרקליט יצירתי, מנוסה מאוד, מקצוען שהגן בעבר גם על עברייני מין. היה צריך למשל ללמוד את הראש שלו בתיק אל"מ זאהר עטאף, שאותו הוא ייצג בבית הדין הצבאי, ושאותו הוביל לזיכוי מאונס בערכאה הראשונה. פלדמן קצר אז ניצחון גדול.

הקצין הדרוזי הכחיש מכל וכל את האונס והגיע אל רגע הזיכוי בעזרת תרגיל מבריק של פלדמן: האחרון בנה תשתית ראייתית לכאורה, מעל ראשו של הנאשם המכחיש, שתאפשר לו לטעון בסיכומים כי היו יחסים מיניים, אבל לא היה אונס. הוא בנה לנאשם קו הגנה חלופי.

לצורך זה הוא חקר כמה עדים על הנוהגים בעדה הדרוזית, על יחסי מין מחוץ לנישואים, על ההשלכות של הודאה כזאת במשפחה המצומצמת והרחבה שלו. הם דיברו בעצם במקום הנאשם וסייעו בכך לעו"ד פלדמן לשכנע את הרכב השופטים, שבראשו עמד אמנון סטרשנוב, כי שקריו והכחשתו של אל"מ עטאף נבעו מהבושה. היה קשה לו לומר את האמת.

בית הדין זיכה אפוא את הנאשם מאונס, הרשיע אותו בעבירה של בעילה אסורה וגזר עליו שמונה חודשי מאסר. אבל הפרקליטות הצבאית לא השלימה עם פסק הדין. היא הגישה עליו ערעור וזכתה: הקצין הבכיר הורשע באונס, נדון לשש שנים, עירער לעליון בבקשה לקיצור תקופת המאסר ונדחה.

עכשיו הבינו עוה"ד עמיאל ומרום כי הם יימצאו על מגרש דומה, בסרט דומה, ונערכו בהתאם. זה הראש של פלדמן, ידעו, ואיתו עליהם להתמודד.

רק שכאן, בגלל אופיו של הנאשם, היה להם קל יותר: לא רק את מעשי האונס הכחיש הנשיא לשעבר, אלא גם את העובדה ששהה במלון פלאז'ה בירושלים יחד עם המתלוננת; שהיה איתה לבד בלשכתו במשרד התיירות בעת האונס שעליו התלוננה; שהיה לו איתה מגע מיני. כלום, כלום, כלום.

במו ידיו סיכל קצב את האפשרות לטעון בסיכומים שמדובר היה בקיום יחסי מין בהסכמה. במו ידיו הרג את טענת "לא נעים לי", "התביישתי", "שיקרתי כדי להציל את כבוד אשתי וילדי".

פרקליטיו אמנם ניסו בסיכומים לעשות שימוש בטענה הזאת, מפיהם ולא מפיו כאמור, אבל לא היה להם על מה להסתמך. הם נכשלו. בית המשפט לא אהב את כפל קווי ההגנה ואת שני הכובעים שחבש הנאשם.

מי זו הספינה הרעועה?

הרבה לפני שמשפט קצב יצא לדרך; הרבה לפני שהחלה מלחמת מוחות מרתקת בין ההגנה לתביעה - הזמין אליו היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, את עו"ד רונית עמיאל מפרקליטות מחוז המרכז, והטיל עליה לבחון את תיק קצב. זה קרה בעיצומה של ההיסטריה של אין די ראיות בתיק וקיים חשש שעבריין המין הזה יצליח בסוף להתחמק. מזוז התחיל לאבד את ביטחונו בתיק.

עמיאל היא פרקליטה ותיקה, שייצגה את המדינה בתיקים רגישים, בהם זה של הח"כ לשעבר סאלח טריף. טריף הורשע בתיווך לשוחד, אבל הלחצים שאיתם התמודדה הפרקליטה במשפט הזה, יחד עם פרקליטת המחוז דאז, עו"ד נוריט שניט, היו בלתי נסבלים.

סיוט, היה מי שכינה אותם, פחד אלוהים ממש. גדוד של אנשי דת הוסע מדי בוקר לבית המשפט בראשון לציון ונעץ מבטי שנאה בעדי התביעה. מי שלא היה שם לא הבין על מה מדובר.

עכשיו ביקש ממנה מזוז ללמוד את התיק והראיות, הזמין ממנה מעין חוות דעת חיצונית, ושאל מה היא אומרת. תגובתה, עם סיום הבדיקה: עם א' מבית הנשיא יהיה קשה להשיג הרשעה. אני לא ממליצה. עם א' ממשרד התיירות, לעומת זאת, זה אפשרי. יש על מה לדבר, אבל דרושות השלמות חקירה.

מזוז אימץ את דבריה, המשיך ללמוד את התיק, הסתבך בעיסקת הטיעון המיותרת עם קצב והתחיל לאבד גובה. כאשר העיסקה הזאת בוטלה ביוזמת הנשיא לשעבר - הוא הטיל על עמיאל, יחד עם פרקליט מנוסה נוסף, עו"ד מרום, לגבש את כתב האישום נגד נשיא המדינה. הוא הפקיד בידם את התיק הרגיש במדינה.

עמיאל אמרה אני מוכנה, אבל הציגה ליועץ המשפטי, בנוכחות צמרת אגף החקירות, תנאי ברור: ביצוע השלמות חקירה. היא מנתה אותן אחת לאחת, ביקשה לפזר את הערפל בנקודות מסוימות ונתקלה בהתנגדות המשטרה. אין צורך, טענו ניצב דנינו ופקודיו, בתיק הזה יש ראיות מוצקות.

עמיאל התעקשה ובשלב מסוים, כשאנשי דנינו לא הפנימו עדיין שבלי אותן השלמות אין בעצם כתב אישום - אמרה להם את המשפט הבא: רבותי, התיק הזה הוא ספינה מחוררת, רעועה, והים סוער (בערוץ 2 שידרו משום מה כאילו היא אמרה זאת על א' ממשרד התיירות - ולא היא). אבקש שתיתנו לי לתקן את החורים ולמלא אותם. תנו לנו להשלים את החקירה כפי שאנחנו מבינים זאת. לכו לבצע את ההשלמות.

השיחה הגורלית במלון

השלמות? מותר לקבוע עכשיו בוודאות שאלמלא אותן השלמות גורליות, משה קצב היה עוטה היום את גלימת דרייפוס ומתנפל שוב ושוב על כל העולם ואשתו. המרחק בין נרדף לעבריין מין סדרתי היה כאן, באותו השלב, קטן מאוד.

בקלסרי הראיות שקיבלו עמיאל ומרום חסרה למשל ההוכחה לכך שא' ממשרד התיירות הגיעה בכלל למלון פלאז'ה, שם נאנסה, ושקצב טילפן אליה.

היתה אמנם הוכחה שא' הזמינה לקצב לבקשתו, סמוך לשעה 5 בערב, "חדר למנוחה בת כמה שעות"; היתה ראיה שהוא "נח" בחדר מספר 1817 וטילפן מהחדר הזה ללשכתו במשרד התיירות - אבל חסרה הראיה התומכת בגרסת א' כי אחרי שהיא הגיעה ללובי של המלון והמתינה לקצב - הוא טילפן אליה ואמר לה: "תעלי אלי, אני בחדר זה וזה".

חיפשו חיפשו ולא מצאו. השיחה הזאת לא נמצאה בפלט בשיחות של הטלפונים הניידים - הן של קצב והן של א', או מחדרו של האנס. או אז ביקשו התובעים לעבור על כל שיחות הטלפון של המלון, דרך המרכזייה, בתקווה למצוא את האוצר. חרשו, חרשו עד שפתאום, אופס, התגלתה השיחה שנמשכה כשש שניות. הנה הראיה הניצחת שכל כך חיפשו.

בשלב הזה של ביצוע ההשלמות התגלתה ראיה חשובה נוספת: הודעה של א' במרכז לנפגעות תקיפה מינית בשנת 2000 שבה סיפרה כי הותקפה מינית בידי "בכיר מאוד בכנסת". ההודעה הזאת נמצאה ביומן המשרד אחרי שזה נסרק שוב ושוב. העקשנות של התובעים שוב השתלמה.

כך נמשך מסע ההשלמות הזה ממש עד ליום פתיחת המשפט ואף לאחריו. הוא הוביל את המשטרה גם לעו"ד אלי בן טובים, מומחה ליחסי עבודה, שאליו פנתה המתלוננת בשעתו ודיווחה לו כי הוטרדה מינית.

הפרקליט הוותיק אישר זאת בחקירתו, אבל לא הביא איתו את התרשומת שהכין לעצמו. יומיים לפני שעלה להעיד במשפט קצב הוא התבקש לחפש אותה, שב למשרדו ומצא אותה בכספת משרדו. בתרשומת לא היתה רק המילה "הטרדה מינית" כי אם גם "נגיעה" ועל המילה הזאת פרצה בין התביעה להגנה מלחמת עולם. הוכח במשפט שלא א' ולא עו"ד בן טובים, כשהעיד ועמד בחקירה צולבת, חלמו חלומות.

גם חזי צאיג מסתבך

שלב ההשלמות לא הסתיים כאמור גם במהלך המשפט. תוך כדי תנועה, כלשון גורם משפטי, היה צורך להוכיח כי היומן האישי של קצב, שעליו הוא ניסה להסתמך, אינו אמין ושהוא בנה עליו מגדלים.

איך ריסקו אותם, למשל? הזמינו את רשימת היציאות של הנאשם לחו"ל ואת ימי שהותו מעבר לים וגילו שעל פי אותו יומן קדוש, שאותו לקח קצב הביתה מדי ערב (יומן הלשכה נעלם באופן מסתורי) הוא קיים באותם ימים ממש פגישות בלשכתו. כשהוא שם הוא גם פה, מנהל ישיבות, דן בנושאים חשובים, מקבל החלטות כאלה ואחרות. אפס אמינות.

אבן לא נשארה מהיומן הזה, שבעזרתו ניסה הנשיא לשעבר להוכיח כי בעת האונס במלון הוא נפגש עם אחד ששמו רגב, שיצא בינתיים לחו"ל ולא הגיע להעיד, עם חבר אחד שלו, היושב עכשיו בכלא בגין מעשי מרמה, ועם אחרים. לשווא: העדויות של האנשים האלה גרמו לו רק נזק.

בצר לו גייס לעזרתו הנאשם יצירת מופת אחרת, יו"ר מרכז ההשקעות חזי צאיג, וזה נופף ביומן הפרטי של עצמו. מה רצה להוכיח? שהוא נכח בפגישה של קצב עם אדם אחר בעת האונס. כלומר, קצב לא אנס. רקמו נגדו עלילה.

העדות הזאת היתה מביכה לא פחות מקודמותיה והשופטים נאלצו לכנות אותה "משענת רעועה". מצב ראש החמ"ל של קצב, המסעדן אורי יואלי, נראה גרוע עוד יותר: הוא לקה פתאום בבעיות זיכרון קשות והתנהל כמי שבורח מהאמת. הוא לא זכר את האירועים הדרמטיים שהיה מעורב בהם אישית ושאותם בישל.

בישל, צריך לחזור ולומר, כי יואלי בישל במסעדה שלו גם קלטות, שיחות שונות ותרגילים מסריחים שבמסגרתם ניסה לבנות לחברו משה קצב מחסן תחמושת ליום סגריר. חומרים מיוחדים, שבאורח פלא הגיעו למגירות בית הנשיא, נשמרו שם שמונה שנים, ושבהם נשמע קולה של א' מבקשת עבודה.

גם המנכ"ל הסתבך

מה היה דפוס הפעולה של יואלי? פשוט מאוד: הוא שיכנע למשל את א' הנאנסת, כשזו חיפשה עבודה, לכתוב לנשיא מכתב ("תכתבי לו, תכתבי לו") בתקווה שזה יסייע לה להשיג עבודה במקום אחר. הוא זרה חול בעיניה, הטעה אותה, מכר לה סיפורים. על השקרים האלה במצח נחושה, שכולם נועדו להוביל אותה לאותן שיחות חיפוש עבודה כאילו לא קרה דבר בינה לבין הנשיא, הוא חזר כמה פעמים.

א', בחורה טובה, נאיבית, לא מתוחכמת, צילצלה אליו למסעדה. היא לא הבינה שיואלי הוא בסך הכל שכיר חרב של עבריין המין קצב. הבשלן ניצל זאת, טילפן אליה, הקליט אותה, בישל שיחות וערך את הקלטות. כשאלה הגיעו לידי התביעה כשהן חתוכות על דיסק, אחרי עיסקת הטיעון שלא יצאה אל הפועל, נחשף לראשונה קצה קרחון סיפור הקלטות. אותן קלטות שהלכו לטענת קצב ואחיו לאיבוד, שלא ברור מה באמת היה בהן בחלקים שנמחקו, שלא ידוע מה נערך בהן ואיך. שקר ועוד שקר גם בבית המשפט.

מי עוד נחשף בהזדמנות החגיגית הזאת בקלונו? מי תרם לחרפה הזאת כאילו אינו מבין מה מצפים מאדם במעמדו?

מי שהיה מנכ"ל בית הנשיא, משה מזרחי. גם הוא ביקש מאחת הקורבנות של קצב, ל' - עובדת מסורה שהוטרדה מינית על ידי הנשיא - לכתוב לקצב מכתב תודה. זה קרה כשהעובדת הגישה את מכתב ההתפטרות שלה. הוא הציע לה לגמור איתו יפה.

גם הוא שירת בנאמנות את הנשיא קצב. גם הוא יוצא רע מהפרשה הזאת.

* * *
גירסת העגילים "הגנובים", פיטורי א' והשקר הגס

למשה קצב לא היה קושי לשקר במשטרה ובבית המשפט בנושאים מהותיים ושוליים. צל השקרים הקטנים והגדולים ריחף כל הזמן מעל לראשו.

כך למשל הכחיש בעדותו ביאח"ה שקנה לא' עגילים במתנה. לא היו דברים מעולם, טען, אבל כעבור זמן, כאשר אלה הוצגו לו, בחר בשקר חדש: הוא קנה עגילים לבני המשפחה שלו, אבל א' גנבה אותם מהם. היא בכלל העבריינית, לא הוא חלילה.

לאחד משיאי השפל שלו הגיע קצב בסיפור פיטוריה של א' ובגירסה שעליה חזר במשטרה ובתקשורת: הוא פיטר אותה לפני הפריימריז בליכוד אף שהיתה מחוברת עם הליכוד.

רוצה לומר: אילו אני, משה קצב, הייתי עושה לה את הדברים הנוראיים שהיא מייחסת לי, הייתי מפטר אותה לפני הבחירות הפנימיות? הייתי מסתכן בצורה כזאת? הייתי פוגע בעצמי-

על המנטרה הזאת חזר הנשיא שוב ושוב, כאילו יש לו ביד קלף מנצח. עד שהגיע רגע האמת בבית המשפט, והוכח שהוא פיטר אותה רק אחרי אותן בחירות פנימיות. בפירוש לא לפני.

או אז, כשקצב נדחק לפינה, הוא ניפק הסבר חדש לשקר הזה: הבחירות הפנימיות מבחינתו הן בחירת השרים בידי ראש הממשלה לתפקידים השונים. רוצה לומר ברצינות: התכוונתי לזמן חלוקת התיקים. מבחינתי, זה היה הפריימריז.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו