"הרוע האנושי לא השתנה"

הרומן "צללים צרובים" של הסופרת הפקיסטנית קמילה שאמזי (שראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת כתר בתרגומה של עידית שורר) נפתח בפרולוג קצרצר בן עשר שורות: אסיר בחלל לא ברור מצווה להתפשט מבגדיו. היכן הוא נמצא? רק כששוביו מניחים מולו סרבל כתום, המצב הופך בהיר יותר - זהו כלא גואנטנמו.

מיד לאחר מכן נפתחת עלילת הרומן, הפעם ב-9 באוגוסט, בנגסקי - ביום של הפצצה. כך, בין הסודות הנוראיים של כלא גואנטנמו לבין אחד הימים המקוללים בתולדות האנושות, מתחילה שאמזי לגולל סיפור משפחתי מסועף וטרגי, שליבו באהבה בין קונרד, שעקר ליפן מגרמניה הנאצית, להירוקו - מחנכת ומתרגמת שמתנגדת לשלטון הכוחני והלאומני ביפן. בהמשך עוברת המחברת בתחנות נוספות - אם בניו יורק של 11 בספטמבר ואם באפגניסטן המופצצת - ותמיד גיבוריה מנסים, בחריקת שיניים, ללכת אחר צו מצפונם. ובכל זאת, אין המדובר ברומן פציפיסטי, אלא ביצירה שכוחה בשרטוט נפש האדם ברגעי המצוקה של ההיסטוריה.

שאמזי, בת 37, נולדה בקראצ'י - העיר הגדולה ביותר בפקיסטן, ואף למדה בבית הספר הפרטי היוקרתי "קראצ'י גראמר סקול", שבו למדו, בין השאר, נשיאת פקיסטן לשעבר בנזיר בהוטו ונשיא אינדונזיה לשעבר, עבדול רחמן ואהיד. היא בתה של מוניזה שאמזי - סופרת, עיתונאית ועורכת פקיסטנית ידועה. בראיון ל"ישראל היום" אומרת שאמזי הבת שגם כיום, שנים לאחר שהעתיקה את מגוריה ללונדון, היא "מבקרת מדי חורף בפקיסטן. העיר קראצ'י עדיין מגלמת תפקיד קריטי באופי שלי, כי גדלתי וחונכתי בה".

הרומן של שאמזי מציע נחמת רבים של מהגרים. היא מגלה כי את האחווה הזו חשה על בשרה לראשונה כשהיתה בת 18, כשנסעה ללימודי כתיבה יוצרת בקולג' המילטון שבארה"ב. "תקפו אותי געגועים עזים כבר בתחילת השהות שלי באמריקה, והייתי אסירת תודה כשגיליתי שיש עוד שני סטודנטים - פקיסטני והודי - שאיתם יכולתי לדבר על דברים שחסרו לי. עם זאת, ידעתי שאשוב לפקיסטן בחגים, ולא היתה לי בעיה עם השפה - עניינים שמערימים קשיים על מהגרים אחרים. הדמויות ברומן שלי חוות בעיות דרמטיות בהרבה מאלו שהיו לי כמהגרת. למען האמת, מה שסייע לי להכיר את הבעיות האלו היה ספר בשם 'טקסי', שמספר על נהגי מוניות מהגרים בניו יורק, ועל הקהילה שבה הם מתקיימים".

"קלות גוררת עצלות"

שאמזי מספרת כי הקיום הפרטי של אזרחים - מהגרים או ילידים - בתוך המדינה הלאומית הוא מה שריתק אותה בכניסה לכתיבת "צללים צרובים". "חשבתי באופן ייחודי על מדינות לאומניות ועל ההחלטות שמדינות כאלו מקבלות בשם 'ההגנה העצמית'. ראיתי לנגד עיניי אזרחים שחייהם מוטרדים ללא הרף בגלל אותן החלטות כוחניות. בגלל זה הרומן מתרחש בחמש מדינות. זו לא היתה החלטה מודעת, אלא צורך של העלילה", היא אומרת.

זה היה קשה לביצוע בכתיבה?
"כן, אבל החלקים הכי מתגמלים בכתיבה, לפחות עבורי, מגיעים מהקטעים הקשים והמאתגרים ביותר לביצוע. אני הרבה יותר מודאגת כשהכתיבה קלה מדי, כי אצלי היא גוררת באופן מיידי גם סוג של עצלות, שלא קיימת כשהכתיבה קשה".

הרומן מתחיל בנגסקי ונגמר בגואנטנמו. האם לדעתך 65 השנים האחרונות גרמו לרוע האנושי לקבל צורה שונה-
"הרוע לא השתנה. אנחנו ממשיכים להטיל עונשים על מי ששונה מאיתנו - במראהו, בדתו או במוצאו. אבל אני חושבת שמה שהרומן מתעניין בו הוא האופן שבו אנשים אחרים מוחלים לשיטה הזו, לא בגלל רוע לב אלא בגלל פחדנות או חוסר תשומת לב".

נוסף על כתיבתה הספרותית הנמרצת ("צללים צרובים" הוא הרומן החמישי שלה ב-11 שנים), שאמזי מספיקה גם לכתוב מדי פעם טורים לעיתונות (בעיקר ל"גארדיאן"), ואף להשתתף בפאנלים קבועים ברדיו הבריטי. אבל על הוראת הכתיבה היא ויתרה מאז שנת 2006.

כיום, שאמזי מגדירה את עצמה סופרת במשרה מלאה. "שגרת היום שלי היא כזו: אני קמה, שותה קפה וקוראת עיתון, מנתקת את האינטרנט כדי שלא אתפתה וכותבת שלוש שעות, עד ארוחת הצהריים", היא אומרת. לשאלה אם קל יותר למי שהגיעה ממשפחה של כותבים להתמסר לכתיבה, היא עונה: "כן, בהחלט. זה קל יותר כי גדלתי במשפחה שבה הספרים היו חשובים, והכתיבה היתה חשובה. עבור כותב, זה עניין יקר ערך".