"האיטי תחדור לך לנשמה ולא תצא מהראש", הזהיר אותי ד"ר יצחק זיו-נר, מנהל מחלקת השיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. מי כמוהו יודע. מאז רעידת האדמה שטילטלה את המדינה לפני כשנה, ד"ר זיו-נר חי על קו תל אביב-פורט או פרנס. גם זיו קורן ידע לקראת מה הוא הולך. התמונות שצילם מיד אחרי האסון הן במידה רבה הזיכרון הקולקטיבי שלנו מאותו יום בינואר שהותיר את האיטי שבורה ומפורקת, בלי יכולת להתאושש. ובכל זאת, שום דבר לא באמת יכול להכין אותנו למה שנפגוש בשטח. ושום דבר לא יכול לגרום למראות האלה להישאר מאחור כאשר ננחת שוב בציביליזציה בניו יורק בדרך חזרה לתל אביב.
יצאנו לשם, מוניס זחאלקה הצלם ואני, בעקבות סיפורה של סאן לב (שישודר הערב ב"אולפן שישי", בערוץ 2). נערה האיטיאנית בת 19 שאיבדה את שתי רגליה ברעידת האדמה. כמוה יש עוד אלפים, אבל למזלה התמונה שלה התפרסמה ב"לוס אנג'לס טיימס", לכדה את תשומת ליבם של האנשים הנכונים, וכעבור כמה חודשים היא קיבלה מאגודת ידידי שיבא בלוס אנג'לס כרטיס טיסה לחיים חדשים. באוגוסט הגיעה למחלקה של ד"ר זיו-נר, שם התאהבו בה כולם, ובשבוע שעבר יצאנו להחזיר אותה על הרגליים הביתה להאיטי.
חיים בתוך הביוב
כבר מהרגע הראשון שבו ירדנו מהמטוס הבנו למה סאן לב כל כך רצתה להישאר בארץ ולמה הצוות בתל השומר, עם כל אהבתו לסאן לב, חשב שהסיפור הוא לא הטיפול שהיא קיבלה בארץ אלא מרפאת השיקום שהקימו בהאיטי. האיטי התנפלה עלינו מיד, במלוא עוצמתה. חצינו חצי עולם ומצאנו את עצמנו ביקום מקביל; אם אפריקה נחשבת לעולם שלישי, האיטי היא קטגוריה בזכות עצמה - אולם קבלת הנוסעים בשדה התעופה בפורט או פרנס, שהוא לא יותר ממחסן רעוע עם תקרה שבורה; מחנות האוהלים שנושקים למסלול ההמראה, הררי האשפה; הביוב שזורם בין האנשים והמכוניות; הבתים המפורקים; ערימות ההריסות; החום הכבד. כל זה נדחס בפריים אחד. קליק אחד של המצלמה שלא מותיר מקום לספק באשר למצוקה שבה נמצאת המדינה הזו שעוד לפני רעש האדמה כיכבה שלא בטובתה בראש רשימת המדינות העניות בחצי הכדור המערבי. תוסיפו לזה מסורת ארוכת שנים של שלטון מושחת שדאג לעצמו ולמקורבים על חשבון יתר התושבים, היעדר תשתיות, בנייה בלי פיקוח ומסורת האיטיאנית שמשלימה עם הגורל, ואפשר להתחיל להבין שרעש האדמה הזה מחק לחלוטין את סיכוייה של האיטי להשתקם.
נכון להיום, כמעט שנה אחרי הרעש, רק קצת יותר משני אחוזים מההריסות פונו, וברחובות מתגלגלים יותר ממיליארד מטרים מעוקבים של פסולת שצריך לסלק אבל אין מי שיממן את המבצע האדיר. הבטחות הסיוע של העולם אחרי הרעש התגלו רובן ככולן כצ'קים ללא כיסוי, וכמו שזיו מראה לנו במצלמה שלו, גם עשרה חודשים אחרי שתיעד את ההרס, ההערכה מדברת על יותר מ-200 אלף בתים שקרסו ביום אחד. התמונות של אז ועכשיו נראות אותו הדבר. גם ערי האוהלים נשארו במקומן, ואפילו התרחבו. לפי הערכות של ארגוני הסיוע, קרוב למיליון וחצי איש נותרו חסרי בית והתרכזו במחנות הפליטים שאליהם נוהרים עכשיו גם דיירים משכונות המצוקה כדי ליהנות מהסיוע הבינלאומי. ערי האוהלים האלה הן כאן כדי להישאר והן הקרקע הפורייה שעליה צומחת הבעיה הבאה של האיטי. הכולרה.
"כשאלוהים רוצה להתאכזר הוא יכול", אמר לי אחד התושבים, "קוראים לזה האיטי 2010", הוסיף. "השנה שבה הטבע היכה בנו ללא רחמים". ואכן אין דרך אחרת לתאר את השנה שעברה על המדינה הקאריבית הזו. רעידת אדמה שהרגה בהערכות מתונות יותר מרבע מיליון בני אדם ופצעה מאות אלפים נוספים. אחריה הגיעו השיטפונות, סופת הוריקן שהציפה את נהר ארטיבוני (Artbonit) המזוהם בכולרה והאיצה את התפשטות המגפה, שהגיעה בשבוע שעבר לסמטאות הצפופות של מחנות הפליטים בפורט או פרנס הבירה.
כשהגענו לכאן בראשית השבוע שעבר, הדיווחים הרשמיים דיברו על 917 מקרי מוות ועוד 10,000 חולים נגועים; השבוע המספרים מטפסים בקצב מסחרר ומתקרבים ל-3000 קורבנות. בחדרי חדרים בארגוני הבריאות מדברים על עשרות אם לא מאות אלפים שימותו ברחובות. לכולם ברור שאין באמת דרך לעצור את המגפה. בטח שלא בתנאים הסניטריים של רחובות האיטי, שבהם מנהלים התושבים את חייהם בתוך מי הביוב. מתקלחים, מכבסים, רוחצים כלים ועושים את הצרכים ברחוב. כל הניסיונות של שירותי הבריאות של המדינה, בסיוע ארגוני בריאות בינלאומיים, להילחם בנגיף, אם דרך הגברת המודעות של התושבים או הקמת מרפאות והזרמה של תרופות, כל אלה לא יצליחו לגבור על החיידק, שמנצל את העובדה שההאיטיאנים בורחים מהמקום הנגוע לעיר הבירה ובכך מסייעים למגיפה להתפשט. לא לחינם התחנן נשיא האיטי היוצא רנה פרוואל בפני התושבים להפסיק את המהומות של ערב הבחירות ולפנות את הרחובות כדי לא להקשות על פינוי החולים במהירות לבתי החולים.
כן, גם בחירות יש עכשיו בהאיטי. השבוע נדרשו האזרחים לבחור בין 19 מועמדים, לא פחות, שהתמודדו על הנשיאות. "אין לנו שום כוונה להצביע", אמרה לי דיירת בשכונת אוהלים. היא איבדה את בנה ברעש, ביתה נהרס ומאז היא חיה בכוך קטן בין הסמטאות הצרות של המחנה עם בעלה המובטל ושתי בנותיה. לפרנסתה היא מוכרת סנדוויצ'ים שהיא מכינה בדוכן מאולתר. "הם לא דואגים לנו, אף אחד מהם לא דואג לנו, אין לנו עתיד. לעולם לא נזכה עוד לבית. ועכשיו גם הכולרה משתוללת", היא אומרת בייאוש גדול.
גאווה ישראלית
50 מטר ממנה אנחנו נתקלים במכל מים גדול, שעליו דגל ישראל. לפעמים צריך לחצות חצי עולם רק כדי לזקוף שוב את החזה הלאומי. אחרי שנים שבהן התרגלנו ללחוש את השם של המדינה שממנה באנו, ברחובות פורט או פרנס להיות ישראלי זו גאווה גדולה. הפרויקט של מכלי המים הוא רק דוגמה אחת. במקרה הזה מדובר ביוזמה של דניאל קידר, איש עסקים ישראלי שמתגורר בהאיטי כבר שנים. מיד אחרי הרעש זיהה את המחסור החמור במים, גייס את ארגון הג'וינט העולמי ובשטח פוזרו מאות מכלים, שממש הצילו את התושבים בימים הקשים שאחרי הרעש. "לא שיערתי שכמעט שנה אחר כך רוב המכלים יהיו עדיין בשימוש", אומר לנו קידר, הידוע בכינויו דניקו. "עכשיו גם ארגונים אחרים כמו הצלב האדום, רופאים ללא גבולות ואחרים משתמשים במכלים האלה". קידר, עם אשתו מארי, אשת עסקים מקומית שהיתה בעבר גם שרה בממשלת האיטי, מנהלים את חדר המבצעים של הסיוע הישראלי במדינה. הם עזרו לכוחות החילוץ הישראליים להתמקם מיד אחרי הרעש, סייעו לבית החולים הישראלי המאולתר להתארגן במהירות ולהפוך לכלי ההסברה הטוב ביותר של מדינת ישראל. גם עכשיו, הבית המפואר שלהם במה שהיתה פעם שכונת היוקרה של פורט או פרנס משמש חמ"ל של ארגוני הסיוע הישראליים והיהודיים שפועלים במדינה.
דגל ישראל מתנוסס בגאווה מעל דלת הכניסה. במשרדים בקומה הראשונה מתנהל המפעל, שאמור להבטיח עתיד כלשהו להאיטי. בני הזוג קידר הקימו קרן פילנתרופית, שעם ארגון הג'וינט העולמי בונה בתי ספר במחנות האוהלים ובשכונת המצוקה. "זו הדרך היחידה להציל את האיטי מעצמה", אומרת לנו מארי קידר כשהיא מוקפת בילדים מקסימים בלב המצוקה. את בית הספר מנהלות שתי בחורות ישראליות: ענבל טימור, אמנית, וענת בירנבוים, עובדת בכירה בתעשיית ההיי-טק. לך תבין מה גרם להן לעזוב הכל ולבוא להתנדב במשך שנה במקום הזה. "חיפשנו שינוי", הן אומרות, "רצינו לתרום - ואין כמו הפרויקט הזה כדי להרגיש איך אפשר לחולל שינוי. הבניין שבו לומדים עכשיו 350 ילדים שלהוריהם לא היה סיכוי לשלוח אותם לבית ספר נבנה בתוך חודשיים. כל יום נוסף משהו חדש". "זו הרוח הישראלית", מודה מארי קידר. "יש לכם החוצפה והתעוזה לעשות יש מאין, וזה מה שנחוץ להאיטי גם אם זו טיפה בים", היא מסכמת.
אבל אם יש באמת מלאכים בלבן עם דגל כחול-לבן על החזה, במקרה הזה מגן דוד אדום על גב החלוק, הרי הם אנשי הצוות הרפואי של מחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, ובראשם ד"ר זיו-נר וענת קריסטל, הפיזיותרפיסטית הראשית. הצמד הזה הוא הרוח החיה מאחורי מרכז השיקום שחנכו השבוע בבית החולים האוניברסיטאי בפורט או פרנס. זה היה על גבול מחזה האבסורד. בחצר קטנה, שרק קיר מפריד בינה לבין המחלקה המאולתרת לטיפול בנפגעי הכולרה שהמשיכו לזרום בקצב הולך וגובר, בין מבנים סדוקים לרצפה שבורה ולבורות ביוב פתוחים, סודרו כיסאות פלסטיק, פודיום עם מיקרופון ויריעות בד שעליהן סמלי הג'וינט ומגן דוד אדום. בשעה אחת בצהריים נתקבצו בכירי מערכת הבריאות המקומית ונציגי הארגונים השותפים כדי להכריז על חנוכת המרכז. מבנה קטן, ממוזג, בוהק בניקיונו, ובמרכזו ארגז מלא פרוטזות. רגע לפני הטקס עוד המתינה בחוץ שורה של אנשים קטועי גפיים, על קביים ובכיסאות גלגלים, מחכים לתורם. ממתינים לפרוטזה שתחזיר להם את מה שאיבדו ב-12 בינואר.
פרוטזות בחינם
אחד אחד הם נכנסים. מאדם רמון גארייר, אישה בת 72, עומדת לראשונה על הפרוטזה שהתקינו לה כאן. בנה נהרג ברעש, היא איבדה את רגלה כששכבה במשך שעות מתחת להריסות. עכשיו עברה לגור עם בתה ועד שלא הגיעה למרפאה לא קמה מכיסא הגלגלים. ד"ר זיו-נר מתרגש כשהוא רואה אותה. "היא חדרה לי עמוק ללב", הוא מודה. היא בוכה כשהיא מספרת לנו מה עבר עליה, והיא רק אחת בתור. אחריה נכנס וילה נאסה, בן 32. התקרה בביתו התמוטטה עליו כשניסה לברוח ברגע שהאדמה התחילה לרעוד. הוא איבד את ההכרה ושכב 24 שעות מתחת להריסות עד שמצאו אותו, אבל אז כבר לא היה אפשר להציל את הרגל, שנקטעה ממש מתחת לאגן. מאז הוא גר בגפו בעיר אוהלים, מובטל ומסתדר בקושי עם הקביים. על המרפאה הישראלית שמע באקראי מאישה שסיפרה לו שמחלקים שם פרוטזות בחינם והוא הגיע. בזכות החיבור למפעל התותבות הגרמני שהוקם סמוך הוא זכה לפתרון מתקדם ברמה מערבית.
בחצר המרפאה פגשנו גם את קרלין אלכסנדר, בת 32, משחקת כדורגל עם ענת, כחלק מהטיפול שנועד להרגיל אותה לפרוטזה. גם היא איבדה את הרגל בזמן שהיתה קבורה בהריסות. גם היא מתגוררת עכשיו בעיר אוהלים, וגם היא אומרת שהרופאים הישראלים הצילו לה את החיים. התור עוד ארוך. הצוות של תל השומר מתחלף כל שלושה שבועות ומכשיר תוך כדי עבודה אנשי צוות מקומיים, כדי שיוכלו למלא את מקומו בהמשך. עד עכשיו טופלו כאן 300 תושבים. ההערכה היא שיש לפחות 4,000 קטועים שנפגעו ברעש.
ולא רק הם מגיעים. ד"ר זיו-נר וענת הכינו פליירים מיוחדים. רק תמונות. "בואו לקבל פרוטזות בחינם בבית החולים", מוסבר בפליירים. הם יוצאים מדי יום ביומו לסיור ברחובות. כך הגיעו אל ג'אן לואי לואיסמה, בן 15, בחור קטן מידות שנפגע בתאונת דרכים לפני שלוש שנים ונאלץ עכשיו להסתדר בלי רגל במחנה אוהלים, ועדיין הדרך היחידה להביא אותו לקבל טיפול היתה לשלוח לו רכב ונהג. "ככה זה כאן. החשבון הקטן של היום גובר על השיקול של מחר", מסביר לנו בהשלמה ד"ר זיו-נר. "הוא מקבל פרוטזה ששווה אלפי דולרים, אבל הוא חושב איך יארגן את הכסף הקטן לתחבורה הציבורית".
שאן מס, פעם הכיכר המרכזית של פורט או פרנס, היא היום מחנה אוהלים אחד גדול. בקצה האחד הארמון הנשיאותי ההרוס; בקצה האחר הכנסייה הגדולה, שגם היא לא מצאה מי שיגאל אותה מהריסותיה; ובאמצע הפסל של אלכסנדר פאטיון, אחד מאבות האומה שניצל מרעידת האדמה הגדולה בשנת 1770, משקיף עכשיו על נפגעי הרעידה הגדולה של 2010. בתוך המחנה הזה, בין הסמטאות הצפופות והמחניקות, אנחנו מוצאים את האוהל שהקימו אנשי AFIA, ארגון שבראשו עומדת דניאל בטיון, יהודייה מניו יורק שחברה לג'ודי עמית מארגון הג'וינט, ועם הצוות של ד"ר זיו-נר הם מאתרים את הנפגעים ומנסים להדריך את קטועי הגפיים איך להסתדר בתנאי השטח הקשים. גם כאן התור ארוך. בקצה יושבת אישה מבוגרת. ד"ר זיו-נר מאבחן מיד שידה שבורה ומציע כי תיגש איתו לבית החולים. היא מסרבת. "יש שם כולרה", היא אומרת בקריאולית. אבל בתושייה הישראלית האופיינית, אם תרצו, ענת כבר דוהרת למרכז השיקום, וחוזרת עם כל הציוד הנדרש. באמצע מחנה האוהלים, בשיא החום, ד"ר זיו-נר מגבס את ידה של האישה הזו, שלא מתרגשת במיוחד.
ההשלמה עם הגורל היא משהו שלא מובן מאליו למי שמגיע מבחוץ. כי באותה עוצמה שבה האיטי שוקעת בבוץ - כך היא מתעקשת להמשיך לחיות. ילדים יוצאים מהאוהל נקיים ומצוחצחים בתלבושת אחידה לבית הספר, כל מה שנמצא בסביבה הופך לסחורה, נשים עם סלים על הראש מוכרות ירקות, גברים מסתובבים עם בית מרקחת נייד, בדוכן מאולתר מוכרים חלקי טלפון נייד, אוכל מתבשל בכל פינה. חיים שלמים שמתנהלים לצד חזירי בר שמחפשים מזון באותה ערימה שבה מחפש הילד שנשלח למצוא את ארוחת הערב.
משטרת ישראל, סניף האיטי
במה שהיה פעם מגרש גולף עבור האלפיון העליון של האיטי שוכן עכשיו מחנה האוהלים דאל-מאס. כ-55 אלף פליטים מצטופפים באחד מהאזורים היותר הקשים בעיר. האווירה כאן טעונה, הרבה מקרי אלימות ואונס התרחשו בין האוהלים הצפופים. אין הרבה תקווה. זה מרחב הפעולה שעליו מופקדים בין השאר גם 14 שוטרים ישראלים, שעליהם מפקד סנ"צ מאיר עמית. אנחנו פוגשים אותם עונדים על מדיהם תגיות של כוח האו"ם הבינלאומי, שנקרא למדינה כדי לעזור ולהשליט חוק וסדר אחרי רעש האדמה.
בינתיים הצרות רק הלכו וגברו, והשבוע השוטרים הישראלים מצאו את עצמם מתמודדים עם מראות שהכירו בימי האינתיפאדה. באין כתובת אחרת, התושבים המתוסכלים מפנים את זעמם לעבר נציגי האו"ם, והשוטרים הישראלים הוקפצו לפזר את ההפגנות. הנה עוד יתרון להיות ישראלי בהאיטי. כל השוטרים התנדבו למשימה, עזבו את הבית לשלושה חודשים ועברו לגור באוהל בבסיס האו"ם.
אשתו של גולן בחדר לידה, ינון השאיר חמישה ילדים מאחור ושי בכלל דחה את החתונה רק בשביל להיות חלק מכוח החלוץ של משטרת ישראל ביחידות בינלאומיות של האו"ם. הם ידעו שיהיה קשה אך לא תיארו לעצמם עד כמה. ועכשיו גם להם האיטי חדרה עמוק לנשמה, ליתר דיוק ג'ונתן וצ'ארלס, שני ילדים בגיל בית ספר, שסיפרו לשי ולרון, סגן מפקד המשלחת, שמעולם לא למדו יום אחד. החבר'ה ביררו במה מדובר והחליטו להתגייס. מעכשיו הם יעבירו 200 דולר בשנה ממשכורת השוטר הצנועה שלהם, כדי שלפחות לשני ילדים יהיה עתיד. זו רק טיפה בים. יותר נכון - באוקיינוס גדול של מצוקה וסבל. בזכות ארגוני הסיוע אף אחד אמנם לא מת מרעב, הכסף הזר מחזיק את המדינה הזו בחיים אבל העולם מאבד סבלנות ומחכה לאסון הבא. הכולרה מרתיעה את המערב וספק אם הבחירות יצמיחו את המנהיגות הדרושה כדי לחולל את השינוי.
לעת ערב האווירה בעיר משתנה. לא נעים ברחובות. פה ושם יש הפגנות, צמיגים בוערים וירי חי. צריך לשמור היטב על החפצים, לצאת מהר מערי האוהלים. בהליכה חזרה למלון, מעין שמורת טבע בין איי החורבות, דווקא זיו מודה שהוא מאבד תקווה. התמונות שיחזור איתן הביתה דומות באופן מדאיג למה שצילם לפני כשנה. הוא חשב שיותר נמוך ממה שראה אז לא יכול להיות, אבל למרות הצבעוניות המדהימה של המדינה קשה לזהות שם אופק ורוד. הרי באנו לספר את סיפור השיקום של האיטי מהרעש וחזרנו עם סיפור האסון הבא.
סאן לב ידעה למה לא רצתה לחזור להאיטי. אין לה כאן עתיד. כשאנחנו נפרדים ממנה ועושים את הדרך לשדה התעופה אני כבר יודעת שהאיטי לא תצא לי מהראש. צריך כנראה לחצות אוקיינוס כדי להבין שהנס הזה שנקרא מדינת ישראל הוא ממש לא מובן מאליו. אבל גם במרחק של יותר מ-10,000 קילומטרים ברור שהאיטי תמצא את הדרך שלה לשרוד, כי בסופו של יום, באותה מידה שהיא שוקעת היא ממשיכה לחיות, משלימה עם הגורל. אכזר ככל שיהיה.
