אתונה של המאה החמישית היתה יורה רותחת של פעילות חברתית, תרבותית וכלכלית. שרידי האקרופוליס, העיר העילית שבה היו אתרי הפולחן ומרכזי שלטון - מדהימים עד היום. חכמים התווכחו באגורה - הרחבה הפתוחה של העיר - או הלכו לאיטם במסלול סביב גבעת האקרופוליס, חושבים, משוחחים כמעט על כל דבר, ותוך כדי כך מכוננים את יסודות החשיבה המערבית. מתוכם זכה סוקרטס בתהילת עולם.
בשנת 399, בהיותו בן 70, נאסר סוקרטס ונשפט באשמת "השחתת בני נוער". נגזר עליו לשתות כוס תמצית צמח רעלי, שיטת ההוצאה להורג שהיתה נהוגה אז באתונה. את נאום ההגנה שלו, האפולוגיה, אנו קוראים אצל שניים מתלמידיו - אפלטון וקסנופון, כיוון שסוקרטס עצמו לא העלה דבר על הכתב. תיאורו של אפלטון, שכנראה התחיל את דרכו כמחזאי לפני שהתעמק בפילוסופיה, הוא ציורי ודרמטי. של קסנופון יבש, עובדתי וכנראה אמין יותר. המשמעות המקורית של המילה אפולוגיה היא לדבר לצורך הגנה עצמית, מלשון "אפו" (להדוף ולהרחיק ממך) ו"לוגוס" (דיבור). עם הדורות שינתה המילה את משמעותה, וכיום היא מציינת חרטה והתנצלות.
בשני המשפטים רב הנסתר על הנגלה. אין בידינו פרוטקול דיונים, והמידע שברשותנו בא מכתיבתם של תלמידים מעריצים. את "משפטו של ישו" ניתח בהעמקה השופט חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" (דביר 1968). את "משפטו של סוקרטס" ניתח א. פ. סטון
(1907-1989), עיתונאי יהודי־אמריקני שנודע בתחקיריו, בדרך שחוקרים שערורייה פוליטית בת זמננו. בכך זיכה אותנו סטון בתובנות חדשות.
סטון טוען שלא ייתכן שאתונה, האמונה על חופש החשיבה והדיבור, תוציא להורג פילוסוף כה דגול וצנוע. מבעד לטקסט הוא מנסח שתי שאלות - מיהו סוקרטס האמיתי, ועל מה באמת נסב משפטו. לדעת סטון, הטיפו סוקרטס ותלמידיו לאוליגרכיה - שלטון מיעוט מורם מעם - וקראו תיגר על הדמוקרטיה האתונאית. הם לא קראו להפיכה בכוח הזרוע. מה שהכשיל את סוקרטס, אומר סטון, היה דעותיו הפוליטיות ולא הפילוסופיות.
סוקרטס קבע כי ה"ידען והבקי" הוא הראוי לשלטון, וכפי שכתב קסנופון תלמידו: "על הבקי לצוות, ועל השאר לציית". אבל האתונאים האמינו שהאדם הוא "חיה פוליטית" וכי כל אדם יכול להבחין בין טוב ורע, ולכן ראוי לשלטון עצמי. הם אהבו להחליט באסיפה של שווים; והנה בא אנטיסתנס,
תלמידו של סוקרטס, ושואל בלעג: "אם כך, מדוע לא יצביעו האתונאים שחמורים הם סוסים?!"
סוקרטס התרחק מכל פעילות בחיי העיר, וכך השניא את עצמו על האתונאים שראו את הפעילות הזו כזכות וכחובה. הוא אף יצק דלק על הלהבות כאשר הסביר כי הוא נמנע מעבודה ציבורית כדי לשמור על נפשו ולהרחיקה מזוהמה.
במשפטו הפגין סוקרטס ביטחון וזילזל בשופטיו. לאחר שפסקו את אשמתו, שאלו אותו מה גזר הדין המגיע לו. הוא ענה: ארוחות חינם למשך כל חייו בבניין הממשל המרכזי, שבו בערה אש קודש נצחית. על השולחן הזה סעדו חברי הממשלה, שגרירים, נדבנים גדולים וספורטאים מצטיינים.
סטון קובע שסוקרטס היה אמן הדיאלקטיקה השלילית - הוא היה יכול להרוס כל טיעון, אך לא לבנותו מחדש. בשיח עימו היה קורטוב של אכזריות; את בורות בני שיחו של סוקרטס מציג סטון כאמיתית, אולם את מגבלות הידע שלו כהעמדת פנים אירונית. ניטשה הגדיר את הלוגיקה של סוקרטס "קרה מקרח".
סוקרטס התעמר באשתו קסנתיפה, שתדמיתה הפופולרית - של אישה נרגנת וקנטרנית - הפכה את שמה למושג. לאמיתו של דבר, היא דאגה לכלכלת הבית וגידלה את ילדיו של סוקרטס בתקציב צנוע מאוד, בשעה שהוא נהנה מוויכוחים פילוסופיים והתפאר שבניגוד לחכמים האחרים, אינו גובה תשלום מתלמידיו.
אוצר המילים היווני העשיר והרבגוני הוא המפתח לדרך החשיבה של יוון העתיקה. סטון עושה עבודה טובה בפענוחו ומציג בחוכמה מושגי יסוד שאנו מתייחסים אליהם כמובנים מאליהם - היגיון, סדר, מתכונת אחידה וסימטריה.
תרגומו של שמעון בוזגלו לספר הייחודי הזה הוא הרבה יותר מהמרה של לשון אל לשון. במקור תירגם סטון את המונחים היווניים לאנגלית אמריקנית. בוזגלו עמל על התרגום מאנגלית לעברית, ולעיתים עשה קפנדריה - ותירגם ישר מיוונית לעברית.
ייחודו של הספר טמון בדו־שיח הסמוי, בסינרגיזם בין סטון, שניחן בכושר חקירה וכתיבה, ובין בוזגלו, מומחה קלאסי מהמדרגה הראשונה. בזכות שיתוף הפעולה הזה קורמים המושגים ודרכי החשיבה של אתונה העתיקה עור וגידים, ונעשים נגישים לקורא הישראלי.
סטון רוחש אהבה אמיתית לתרבות יוון ואינו מסתפק בתרגום מילונאי יבש. המושג "לוגוס", שהתחיל אצל הומרוס כ"דיבור", הפך אצל הסופיסטים, בני דורו של סוקרטס, ל"שכל ישר", וב"הבשורה על פי יוחנן", שנכתבה במאה הראשונה לספירה, ל"דבר אלוהים" ולכינוי ישו עצמו. אנו מתוודעים גם לאיסוגריה, זכות הדיבור השווה שהיתה יקרה לאתונאים. לאחר שהכרוז שאל את הציבור שהתקהל ברחבת האגורה "מי חפץ לדבר?" היתה לכל אדם זכות לעלות על בימת אבן גבוהה ולשאת את דברו.
"משפטו של סוקרטס" מדגים כיצד גזרה החברה האנושית גזר דין מוות על אחד מהמבריקים בבניה, רק משום שעירער על הדמוקרטיה ועל עקרון השוויון המוחלט, התנשא וזילזל באדם הפשוט. בימינו "זגזוג" שכזה אולי מובן; אך עיר כאתונה, שהתפרסמה בזכות חופש הדיבור והעמידה לדין פילוסוף שכל חטאו היה שימוש בזכות זו - בגדה בגידה חריפה בעקרונותיה, והציגה לעולם את אכזריותה של התועלת הפוליטית.
משפטו של סוקרטס / א. פ. סטון
מאנגלית: שמעון בוזגלו; ספרי עליית הגג, 359 עמ'
• • •
שירה בחסות ניקי מינאז' // נטע הלפרין
מאיה אנג'לו, משוררת וסופרת אפרו־אמריקנית, זכתה לגל התעניינות עצום הודות למחווה של הכוכבת הססגונית
כשחושבים על ניקי מינאז' חושבים על "אנקונדה", הקליפ שלא ברור מה יש בו יותר - נענועי ישבן אימתניים או תוכן שיווקי; חושבים על השופטת הצבעונית וחדת הלשון ב"אמריקן איידול", שסדקה את הבעת פניה האחידה של מריה קארי; חושבים על אינספור הפאות, התלבושות האקסטרווגנטיות, המבטאים והאלטר־אגו המופרכים שצצים כשהכי פחות מצפים להם. שום דבר שמתקשר ישירות לחובבי שירה מעונבים.
אך ניקי מינאז', היא ולא אחרת, היא הסיבה שמספר ההקלקות על הערך "מאיה אנג'לו" בגוגל זינק פלאים בימים האחרונים. אנג'לו (2014-1928), משוררת וסופרת אפרו־אמריקנית הנחשבת לאחת מעמודי התווך בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב, לא חסרה אותות וכיבודים במהלך חייה. ב־1993 קראה אנג'לו שיר פרי עטה בטקס ההשבעה של ביל קלינטון לנשיא; שיריה וכתביה נכללים בתוכנית הלימודים הארצית, נחשבים מושא למחקר באקדמיה ומצוטטים מעל שלל במות בינלאומיות.
אך להיות משוררת לאומית זה עניין אחד ואייקון פופ זה עניין אחר לגמרי, כפי שהוכיחה מינאז'
ב־ 18 בנובמבר באירוע "Shining a Light", שנערך במטרה להעלות את המודעות לגזענות ולנזקיה.
בקונצרט הצדקה, שהתקיים באודיטוריום "שריין" הנודע שבלוס אנג'לס, לקחו חלק אמנים מוכרים כגון אלישה קיז וסיה, אבל כתמיד היתה זו מינאז' שהתבלטה מעל כולם. בשמלה שחורה־מוזהבת, נוצצת כהרגלה, דיקלמה מינאז' את "Still I Rise", שירה הפרובוקטיבי והעשוי ללא חת שכתבה אנג'לו ב־1978. הקהל, שהאזין בדריכות, הריע למינאז' בספונטניות כשהגיע שיאו של השיר, שבו שאלה בהתרסה:
?Does my sexiness upset you"
Does it come as a surprise
That I dance as if I've got diamonds
"?At the meeting of my thighs
נראה שתשואות הקהל לא נבעו רק מהשורות הפרובוקטיביות, אלא גם מן ההכרה הקולקטיבית שלרגע, אירעה התלכדות פתע בין שני קצוות לכאורה. המשוררת הכבודה, שנלסון מנדלה הקריא שיר פרי עטה במעמד כניסתו לנשיאות, התגלמה פתאום בדמות נסיכת ההיפ־הופ והטראש. הכל הודות לכוח הנשי.
• • •
בדידות לא מפחידה אותה // נטע הלפרין על "גוזל"
כיצד התמלא מדף הספרים ברומנים בלשיים כחול־לבן בשלוש השנים האחרונות - בכך דנו לא מעט מעל דפים אלה. מה שבטוח הוא שהסוגה הבלשית, שבמשך שנים נחשבה נחותה לעומת סיפורת "רצינית", הפכה כמעט בן רגע רלוונטית ונחשקת בעיני קוראים וכותבים כאחד. כתוצאה מכך יותר כותבים איכותיים מנסים כוחם בכתיבת הז'אנר, שכתוצאה מכך הולך ומשתפר.
דוגמה מצוינת לכך היא "גוזל", נובלה בלשית מאת ארנה קזין. קזין היא יוצרת רבגונית שתמיד מעניין לעקוב אחריה. כתיבתה צלולה וחפה מקישוטים מיותרים, ותמיד מפגישה בין השכלתני לרגשי. אין זה מפתיע, אפוא, שקזין היא שחתומה על הנובלה הבלשית הלסבית הראשונה.
גוזל / ארנה קזין הקיבוץ המאוחד, 160 עמ'
במרכז העלילה ניצבת חוקרת הציפורים אליענה דוידוב. אישה מצליחה בתחומה ומסורה לו. טיפוס של הרגלים קבועים, מעט כפייתיים, שהפכו נוקשים עם השנים. סוליסטית, קצת אטומה, אך חברה נאמנה שתהפוך את העולם למען הקרובות לה.
עם חזרתה מנסיעה מקצועית מוצאת דוידוב את רות, חברתה הטובה ואהבה לא ממומשת, שבורה וממוטטת כתוצאה מאסון אישי, שנסיבותיו מסתוריות. אין לה ברירה אלא להתיק את מבטה מהמשקפת ולצאת למרדף אחרי חורשי רעתה של חברתה.
סיפורת בלשית לסבית היא תת־ז'אנר מוכר, אך בארץ מדובר, כאמור, בסנונית ראשונה. במרכזו עומדת אישה, שניצבת מול העולם וכוחותיו האפלים; קזין מעבירה את הגיבורה שלה מהמורות לא מעטות; אנחנו מלווים אותה כאשר לא רק בועת חייה המוגנים פוקעת, אלא גם צופים בה הולכת ונחבלת.
את כתיבתה של קזין מלווה, אפוא, הרהור על אבני היסוד של הסוגה, האמביוולנטיות שמושרשת בתוכה: מצד אחד אישה, הנוטלת בטבעיות גמורה את מקומו של הבלש המסורתי, את אטימותו וכמובן את הוויסקי שלו. מצד אחר, היא מתעכבת על המחיר שנשים משלמות בגופן ובנפשן כאשר הן חשופות כך לעולם ונלחמות בו. נראה שלפי קזין, המחיר הוא בדידות, חיץ שאי אפשר לחדור אותו.
מנגד, בולט ב"גוזל" המימד הקהילתי; לא רק הקהילה הלסבית כי אם גם אחוות נשים בכלל. מסייע לכך הרקע לרומן - תל אביב, עיר של קהילות מגוונות החיות ומתנגשות זו לצד זו. זהו רומן עירוני מאוד וקזין עושה כמה שיותר שימוש במרחב הזה, במכשלות שהוא מציב וכך מעשירה אותו בעקיפין במראות, קולות ומקצב הפועמים בו.
אחד היתרונות של רומן בלשי הוא היכולת ליצוק לתבנית המוכרת של תעלומה־בלש־פתרון אינסוף הלכי רוח. קזין, יש לשער, מכירה את המסורת על בורייה ויוצקת לתוכה את טביעת האצבע הייחודית שלה. מאידך, נקודת התורפה נמצאת דווקא באחד מקווי העלילה המרכזיים בדרך לפתרון התעלומה. עושה רושם שקזין הזדרזה לארוז את הרומן לקראת סופו, היכן שדווקא היה ניתן להשתהות. אך אלו חולשות זניחות, שוודאי יחוזקו בפרק הבא בסידרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
