כעסנו. רתחנו מזעם ומעלבון.
זה היה מתישהו בשבוע השני למלחמת יום הכיפורים, היכנשהו ליד כפר ג'בע, אחרי שיירת תותחי הנ"מ הסוריים השרופים בעיקול ציר "אמריקה", אחרי חאן-ארנבה ימינה, בשטח סוריה, מתחת לאיזושהי רשת הסוואה. כמעט 40 שנה חלפו, והזיכרון התעמעם, והפרטים היטשטשו, אבל התחושה נותרה צרובה, מתחת לשכבות של השנים שחלפו. העלבון.
"האוגדונר יבוא לדבר איתכם", אמרו לנו וכינסו אותנו, החיילים והקצינים המילואימניקים של גדוד המרגמות הכבדות המתנייעות 160 מ"מ, מתחת לרשת הסוואה. היה חם, ומאובק. בג'יפים ובקומנדקרים מסמורטטים, עם כיסויי ברזנט מתנופפים, הגיעו החבר'ה מהסוללות המרוחקות יותר. במדי ב' מלוכלכים, ספוגים כתמי שמן וגריז ואבק. עם זיפי זקן ועיניים אדומות, מאומצות, עיניים של אנשים שלא ישנו יממות רצופות.
אנשים שכמותנו היו עוד רבים, ברמת הגולן ובסיני: האזרחים שאותה צפירה ביום הכיפורים קרעה אותם מבתיהם ומבתי הכנסת, והניפה אותם, כמו יד ענק, אל המציאות של מלחמה שאיש לא האמין שתפרוץ. אל הטנקים הסוריים שהגיעו לבית המכס, טווח יריקה מגשר בנות יעקב, אל הטנקים הישראליים השרופים ליד חוות קאצ'ה, על ציר יהודייה, טווח של דקות מגשר אריק ומצפון הכנרת. אל מראה מוצב החרמון הגאה, העיניים של המדינה, שעדיין ישבו בו חיילי הקומנדו הסורים.
ועכשיו, כשהסורים נהדפו, ואנחנו כבר בתוך שטח סוריה, במה שנודע כ"מובלעת", בא האוגדונר לדבר איתנו.
והוא בכלל לא היה האוגדונר שלנו. גדוד המרגמות הכבדות שאליו הצטרפתי עם פרוץ המלחמה השתייך לאגד ארטילרי שהשתייך לאוגדה המשוריינת של מחנה פילון, תחת פיקודו של האלוף דן לנר, "לנטש". האוגדונר שבא לדבר איתנו היה האלוף משה "מוסה" פלד - מפקדה של אוגדה אחרת, שבאה מדרום, מפיקוד מרכז. הגדוד שלנו הוכפף אליה זמנית, לסיוע בקרב על חושנייה.
הג'יפ של האוגדונר הגיע, מעוטר, כמקובל, באנטנות של רכבי הקודקודים. הדלת נפתחה, והוא יצא, עם מקל הליכה, ולאחר צ'פחות פה וצ'פחות שם, התייצב הקודקוד בפני חבורת המילואימניקים, ודיבר. הופתענו, אמר, אבל יכולנו להם. סילקנו את הסורים אל מעבר לקו הגבול, ואז עברנו להתקפת נגד, והנה אנחנו כאן, בתוך השטח שלהם, ועכשיו הם בלחץ.
ואז, הדם קפא בעורקינו: תוך כדי הדברים, שלח האוגדונר את קצין המטה שבא איתו חזרה אל הג'יפ. והקצין חזר, ומסר דבר מה לאלוף: סיגר עבה. ובעודו מדבר, הצית האלוף את הסיגר, עישן אותו, וחייך מולנו.
ואנחנו כעסנו. כל כך מעט זמן חלף מאז המחדל, מאז הופתעה כל צמרת המדינה וצה"ל מהמתקפה הסורית והמצרית - והנה הוא כאן, מעשן סיגר, כאילו כלום לא קרה. מאותם סיגרים שבתודעה שלנו, האזרחים, אפיינו את צמרת הצבא של ימי הזוהר והתהילה שאחרי מלחמת ששת הימים: הסיגרים שהרמטכ"ל הקודם, חיים בר-לב, נהג לעשן, וכמוביל אופנתי - הלכו בעקבותיו גנרלים עטורי תהילה אחרים. סיגרים, ז'קט רוח של טייסים, עם פרווה בצווארון וביטנה כתומה, משקפי שמש סטייל טייסים שהחבר'ה קראו להם בטעות "רייבאנד" - סממנים של צבא מנצח.
אבל מה לעזאזל עושה סיגר בפיו של מפקד אוגדה כאן ועכשיו, אחרי שנתפסנו כשמכנסינו מופשלים-
כעסנו, וקיטרנו, ולא שכחנו. גם בימים ובשבועות הבאים, כשהתקדמנו עמוק לתוך "המובלעת". גם בחודשים הארוכים שלאחר מכן, כשחורף קשה הלם ברמת הגולן, ושלג כבד ירד וכיסה את הרכב המשוריין, ולאחר מכן באה הפשרת השלגים ואיתה הבוץ עד הברכיים, ומלחמת התשה חדשה פרצה מול הסורים, ואנחנו שירתנו ארבעה חודשים רצופים והלכנו הביתה לחודש וחזרנו לעוד חודשיים.
זה היה החורף של שנת 1973, והוא היה חורף קשה, ומר כלענה. והיתה ועדת אגרנט, והגנרלים נלחמו איש ברעהו, וברחוב דיזנגוף בתל אביב החשיכו את חלונות הראווה, כדי לחסוך בחשמל, כי היה חרם נפט בעולם, ולנו היה קר, וכולם התגעגעו הביתה, אבל כשהשתחררו הגדודים עלו כולם קודם כל לירושלים, להפגין מול משכן הכנסת, לתבוע את עלבונם של האזרחים ושל החיילים על עיוורונם של המנהיגים וכישלונם של הגנרלים.
ואנחנו זכרנו את הסיגר ההוא, סמל לכל מה שהרגיז אותנו.
* * *
הרבה שנים חלפו. הגדודים התפזרו. המילואימניקים ההם הלכו לדרכם. המדינה השתנתה, הצבא השתנה.
ואז, לפני כמה שנים, צילצל הטלפון במשרדי. על הקו היה המג"ד שלי לשעבר, שכבר שנים לא שמעתי ממנו. "אני חייב לספר לך משהו", אמר. "אתה זוכר את הקטע עם הסיגר של מוסה פלד-".
וזה מה שהוא סיפר לי: בחייו האזרחיים המג"ד מילא תפקיד בכיר ברפאל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. האלוף פלד כיהן כמנכ"ל רפאל. כאשר חש המג"ד כי התפתחו בינו לבין פלד יחסי קירבה, הוא אמר לו באחד הימים: "יש משהו שרציתי לשאול אותך כל הזמן. איך יכול להיות שאדם כמוך, רגיש ובעל יכולת מנהיגות, עישן סיגר בזמן שיחה עם הגדוד באמצע מלחמת יום הכיפורים-".
האלוף פלד חייך, וסיפר את הצד שלו. הוא נפטר בינתיים, ואיני יכול להצליב את פרטי הפרטים שאמר, וממילא יש גרסאות כאלו ואחרות לדברים שקרו לפני כ-40 שנה. אבל זה בערך מה שהוא סיפר:
כשפרצה המלחמה, ואוגדות המילואים גויסו, היו אוגדות שהשתייכו לפיקוד צפון, והיו אוגדות של פיקוד הדרום. האוגדה של מוסה פלד היתה עתודה מטכ"לית והימ"חים שלה היו בפיקוד המרכז. מאחר שירדן לא הצטרפה למצרים ולסוריה, היה ברור שניתן להשתמש באוגדת פלד כתגבור ולשלוח אותה לאחת משתי החזיתות האחרות. אבל לאן-
השאלה הזו היתה אחת המרכזיות שבהן התחבט המטכ"ל המופתע. בספרו על דדו, מייחס חנוך ברטוב את ההחלטה לרמטכ"ל דאז, דדו אלעזר ז"ל: לדבריו הוא החליט, ומהר, להורות לאוגדת פלד לצאת מהימ"חים בפיקוד מרכז ולנסוע "על שרשראות" - כלומר, לא על מובילי טנקים - היישר צפונה, לרמת הגולן. אבל מה לעשות בצפון? מה התוכנית? - כך סיפר האלוף פלד למג"ד - כל זה לא היה ברור.
לפלד זה דווקא היה ברור: הוא רצה לתקוף. זו היתה קריאת הקרב שלו: לעבור להתקפת נגד, ומיד.
הוא נסע לחפ"ק פיקוד צפון. שם נדהם מאווירת הדכדוך והייאוש. קח את האוגדה שלך ותיערך להגנה בקו שני, לאורך הירדן, הורה לו אלוף הפיקוד, אלוף יצחק חופי ("חקה"). פלד עירער: צריך לתקוף, אמר. אתה לא מבין מה קורה כאן, אמר אלוף הפיקוד. זו הפקודה.
פלד סבר שזו טעות. הוא הורה למטה האוגדה להכין נוהל קרב לשני תרחישים: להגנה - ולהתקפה. הוא עצמו, עם שלושה מקציניו, יצא לסייר את צירי העלייה לרמת הגולן. כשנודע לו ששר הביטחון משה דיין נמצא בסביבה, איתר אותו יושב על סלע לצד הכביש בירידה מאלמגור ליד גשר אריק, ראשו מורכן. "משה, חופי רוצה שאפרוס את האוגדה שלי לאורך הירדן. זו טעות. תן לי לתקוף את הסורים", ביקש. משה דיין, המנצח הגדול של מלחמת ששת הימים, פרץ בבכי. "אתה לא מבין את חומרת המצב", אמר. "זה חורבן בית שלישי" (באותם ימים חזר דיין בכמה וכמה הזדמנויות על המונח "חורבן הבית השלישי").
נרעש, חזר פלד לפיקוד הצפון. הוא נתקל בחיים בר-לב, רמטכ"ל לשעבר, שהגיע לפיקוד כדי לעזור. "תן לי לתקוף", ביקש. בר-לב שמע, וטילפן לדדו. דדו הבטיח תשובה. הזמן עובר, ואין תשובה. לבסוף ישבו בר-לב, "חקה" ופלד, שלושתם, בחדר. "החלטנו לאשר את הרעיון שלך להתקפת נגד", אמר בר-לב. "קח את האוגדה שלך ותעלה לרמת הגולן מדרום, תתקדם לאורך קו הגבול מדרום לצפון, ותטהר את הכוחות הסוריים שנמצאים שם. אוגדת דן לנר פועלת במרכז הרמה, ואוגדת רפול, הסדירה, פועלת בצפון הרמה. עליך לנקות את השטח הדרומי מכוחות סוריים, ואז - לעבור להתקפת נגד לתוך השטח הסורי. זו המשימה".
פלד יצא ממוצב הפיקוד, בדרכו לג'יפ. ואז רץ אחריו מישהו, ועצר אותו. "בר-לב קורא לך", אמר לו.
מוסה פלד חזר לחפ"ק. בר-לב חייך, ושלף סיגר מכיסו. "קח", אמר לאלוף פלד בקולו האיטי, העמוק. "כשתשלים את המשימה, ותזרוק את הסורים אל מעבר לקו הסגול, ואף חייל סורי לא יישאר בשטח שלנו, ונעבור להתקפת הנגד - אז תעשן אותו".
וזה מה שהיה באותו מפגש, סיפר פלד למג"ד. עמדתי בפני המילואימניקים, בתוך שטח סוריה - ופתאום נזכרתי בדברי בר-לב, ובסיגר שנתן לי. ואז עישנתי אותו.
וזהו סיפורו של הסיגר: לא שחצנות היתה שם, אלא קיום נדר. סגירת מעגל.
לפני מותו, ביקש מוסה פלד כי על מצבתו ייחקקו המילים "היה ממובילי התקפת הנגד בדרום רמת הגולן".
וזהו אולי גם לקח קטן, לחיים: לא תמיד אנחנו באמת מבינים את מה שאנחנו רואים. וזהו אולי גם סיפורה של מלחמת יום הכיפורים: בשורה התחתונה, לא רק כישלון היה שם, אלא גם הצלחה. מדינת ישראל הופתעה. המנהיגות היתה עיוורת. המודיעין כשל. הקונספציה טעתה. 2,650 איש שילמו בחייהם. לרגע אחד, ניצבנו כולנו על סף התהום - וכמעט אבדנו בתוכה. אבל המלחמה הסתיימה כשכוחות צה"ל בטווח תותחים על דמשק, ובקילומטר ה-101 בדרך לקהיר. המלחמה ההיא חשפה את כל חולשותינו, אבל גם את כל עוצמתנו.
אז באיחור של כמעט 40 שנה, ובערב יום כיפורים זה, אני מבקש לתקן עוול קטן. האלוף מוסה פלד ז"ל הרוויח את הסיגר ביושר: תחילה ברמת הגולן ולאחר מכן בסיני, לשם הועברה האוגדה שלו, לאחר שסיימה את מלאכתה מול הסורים. לימים, כשנשאל איך הוא מסביר שהוא, כמפקד אוגדה, קיבל פקודה להיערך להגנה אבל לחץ דווקא לצאת להתקפה, השיב: "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד-פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת".
האלוף מוסה פלד, אני מצדיע לזכרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו