ממעמקים

להדק חגורות

הגורם האנושי הוא שעושה את ההבדל. מי הצעיר בן ה-18 שיתנדב לחיות מתחת למים, בבידוד מוחלט, כל כך הרבה שנים-

"לרוב הלוחמים שלנו אין היכרות מוקדמת עם ים", מסביר ע'. "אלה אנשים עם קב"א ודפ"ר מאוד גבוהים. הם נדרשים ליכולת לימוד טובה, משמעת עצמית גבוהה ועבודת צוות ברמה הגבוהה ביותר. יש חיילים בצה"ל שמתאימים לסיירות וליחידות המובחרות ביותר, אבל לא יתאימו לדרישות שלנו. מגיעים אלינו חיילים מכל סוגי האוכלוסייה, וגם קצינים בוגרי פרויקט 'עתידים', בוגרי קורס חובלים. בקיצור, הכל מכל".

מסלול ההכשרה ארוך ומפרך: טירונות רובאי 3, טירונות ימית, ואז קורס צוללנים שנמשך 14 חודשים, שם מקנים להם את הערכים והמקצוענות לשירות ולתנאי מחיה שאין בהם מקום לטעויות.

על הרציף אני פוגש בסא"ל מוטי, מפקד הצוללת. הוא בן 39, אב לשלוש בנות, מהנדס חשמל בהכשרתו. אחרי שבע שעות איתו אגיע למסקנה שאין הרבה אנשים כמו האיש הזה. הצוללת קשורה לרציף, רק הסיפון וגשר הפיקוד גלויים לעין. מוטי אומר שמתחת למים יש עוד גובה של שבעה מפלסים. בהפלגה הזו, כמו בשנתיים וחצי האחרונות, מוטי חונך את רס"ן שלום לפיקוד על צוללת. עשר שנים אורכת הכשרתו של מפקד בכלי כזה, שלוש מהן חניכה לפיקוד. מעניין אם זה מה שחשב ז'ול ורן כשכתב את הספר על קפטן נמו ונאוטילוס.

אנחנו יושבים בגשר הפיקוד, רס"ן שלום מוריד פקודות והנחיות על ניתוק מהרציף והתחברות לגוררת שתוציא אותנו מהמעגן למים הפתוחים. "הים חלק עכשיו", אומר סא"ל מוטי, "כשנחזור יהיו גלים". זה לא זמן להקיא מפחד, אני מזכיר לעצמי. סא"ל מוטי חותם על כל פקודה והנחיה ביומן המבצעים של הצוללת. הורדת הפקודות וביצוען הם ייחודיים: כל פקודה נשמעת במערכת הכריזה. המקבל חוזר עליה ומדווח בכריזה על ביצועה.

הגוררת מתנתקת ביציאה מהמעגן, והצוות מתחיל להכין את הצוללת לצלילה. כל העזרים שנמצאים על הסיפון מנותקים ומאוחסנים. שתי קצינות, מדובר צה"ל ומדובר חיל הים, מתלוות אלינו לצלילה. מדובר באירוע נדיר כי לא נכנסות לצוללת נשים. החיילים מסבירים לי שהצוללת היא אישה, לכן אסור שיהיו עליה נשים שיעוררו את קנאתה והיא תגיב לא טוב. עם אמונה לא מתווכחים. סא"ל מוטי מסביר שעל אף שיש חובלות בחיל הים ויש פתיחות לשילוב נשים בכל המקצועות בצבא, לא נמצאה הנוסחה שתאפשר את שירותן בצוללת. הוא מדבר בקול שקט ומדוד, שפשוט סוגר את הסוגיה. עם זאת, זה די מובן: השתלבותן של נשים בדרך חיים כל כך סיזיפית היתה עלולה לעורר מהומות לא פשוטות.

ניקוטין של מטה

גשר הפיקוד נסגר. אני גולש למטה בסולם ומתפלל בשקט שלא להחליק. הכל קטן ומתוכנן, ואני גדול ומסורבל. הצוללת מתחילה לצלול, סא"ל מוטי על הפריסקופ - זאת המשקפת החיצונית מהסרטים שניתן לסובב ב-360 מעלות. מן הסתם, הוא מוודא שאין שום כלי שיט בסביבה שלנו.

אני צופה בפריסקופ, מבין שאני כבר בצלילה כי המכשיר מראה שאנחנו רק כמה סנטימטרים מעל פני המים, ומרגיש שאני זקוק לסיגריה. דחוף.

אחד הנגדים לוקח אותי לאגף המנועים שבירכתי הצוללת. אנחנו חולפים על פני דלת אפורה שעליה שלט אדום "אין כניסה לנשים". בפקודה. מכל האנשים בצוללת, רק אני והנגד/מנוען מעשנים. והטבח. יש עוד כמה שמכורים לניקוטין, אבל הם שולטים בעצמם ולא מעשנים בתוך הצוללת. הרעש בחדר המנועים עצום. תוך כדי הפרחת עשן אפשר לראות חיילים עם פנסים בודקים את מאות הצינורות, לוודא שאין נזילות, ומדווחים לצ'יף הטכני שהכל בסדר. רס"ל ניצן אומר שאם הכל לא יהיה בסדר, תהיה בעיה, כי מתחת למים יש מגבלות וכדאי לדעת מה המצב כל עוד לא ירדנו למעמקים.

במקביל לכל פעולות הצלילה מכין רס"ר דביר את ארוחת הצהריים. הוא בן 31, והוא בצוללת כבר שלוש שנים. הוא גם הטבח וגם השק"מיסט. המטבחון שבו הוא עובד מזכיר חדר שירותים בדירה בתל אביב. מהמרחב הזה הוא מנפיק שלוש ארוחות יומיות. לבד. יום העבודה שלו מתחיל ב-04:30 ומסתיים ב-23:00. הוא גם האיש שאחראי על ארוחות ימי הולדת, חגים, ובעצם מה לא. אחרי שסיים לימודים ב"תדמור" והיה טבח בבסיס ההדרכה, חיפש אתגר לשירות הקבע.

"טבח הוא כמו שחקן תיאטרון", הוא מבהיר. "מה שאתה מגיש, כך רואים אותך אנשים. אין לי מרווח לטעויות. אם אני רוצה לאפות עוגה, אני חייב לתכנן את התהליך יומיים מראש כדי שאכין תפריט שלא יפגע לי בתנור. אני מכיר את כולם, יודע מה כל אחד אוהב". אין לו זמן למילים ארוכות. הוא פשוט עסוק.

בכלל, כל החיילים כאן עסוקים. התמונה המאפיינת את כל הצוות היא שקט. אלו שצמודים למכשירי הגילוי והניווט ממוקדים במסכים שלפניהם ומדווחים למפקד על העומק שבו נמצאת הצוללת. באגף המכונות מעביר רס"ן ליאור, הצ'יף הטכני, השתלמות לקצינים טכניים וחונך את מחליפו המיועד. החלוקה לאנשי מכונה ומי"ק (מרכז ידיעות קרב) פשוטה יחסית: חיילים שלמדו חשמל, פיזיקה ומתמטיקה יגיעו לאגף הטכני ולמכונות. משמרות בנות שמונה שעות, מנוחה של שמונה שעות, ושוב משמרת. אם הייתם רואים את גודל המיטות של אנשי הצוות, הייתם שוקלים שוב את המושג מנוחה. אני, למשל, לא יכול להיכנס אליהן.

רס"ן ליאור מסביר לי את האתגר שהביא אותו לכאן אחרי קורס חובלים. "זה הכלי הכי יקר בעולם, הטכנולוגיה הכי יקרה בצבאות העולם, האנשים הכי מיוחדים שיש בעולם". קיבלתי.

הפרחים לאישה

פתאום מודיעים לסא"ל מוטי שאנחנו בעומק 250 מטר. אני מחשב מהר בראש את הלחץ ומגיע ל-26 אטמוספירות, לפי חישוב של אטמוספירה חיצונית לכל עשרה מטרים עומק, ועוד אחת. טוב שבשיעור הזה נכחתי בבית הספר. מה יקרה אם תהיה עכשיו תקלה משמעותית, אני שואל את רס"ן ליאור. "יש לנו כלים לצאת כמעט מכל בעיה, אבל היו תאונות פטאליות. כולם זוכרים את אח"י דקר. צלילה זה עסק מסוכן, כולם כאן יודעים את זה". אני עדיין לא מבין בשביל מה הייתי צריך את זה, מה זה כל הבולשיט הזה של שליחות עיתונאית. אני באמת כבר לא בגיל.

במערכת הכריזה קוראים לי ולשתי הקצינות לטקס "שמפניית המעמקים". כל מי שחווה צלילה ראשונה חייב לשתות כוס של מי ים, שנשאבה בעומק 250 מטר. אני לוגם את הכוס בתנועה אחת, וחושב על הבחילה שבדרך. בשביל מה בדיוק הייתי צריך את זה-

ארוחת צהריים מוגשת במשמרות. לא להאמין מה שף אחד יכול לעשות. סלטים, חזה עוף ואורז לעשרות אנשים, בלי תלונה. עמיתיו לכלי מפרגנים לו ועוזרים. צוללת זה לא בסיס צבאי רגיל, כאן אין בעיה לרס"ן לסייע בהגשה עם נגדים וקצינים אחרים. יש חשיבות לדרגות, אבל קל להבחין שהכבוד ההדדי שולט כאן.

החדר היחיד בצוללת, חדרון (או צינוק, אם תרצו), שייך למפקד. סא"ל מוטי חיפש תפקיד עם אתגר בשירותו הצבאי. התנדב לקורס טיס, נשר והלך לקורס חובלים. הוא לא היה ילד של ים, רק חיפש משמעות. במהלך הקורס הגיע לצוללות, הציץ ונפגע. היום הוא אחד המפקדים הייחודיים בעולם, כי כמה צוללות כבר יש בו-

הוא אדם מדוד ושקול. את הכל הוא עושה בנינוחות, גם כשהוא מדבר על חייליו. "ההכשרה קשה מאוד, הרבה קשיים פיזיים ומנטליים. אחרי החלק הממיין בבסיס ההדרכה עפים רוב המתנדבים. זה נמשך שלושה חודשים. סטטיסטית, רק מחצית מאלה שהתחילו בקורס מסיימים. מדובר בחבר'ה רציניים, שאנחנו מגדירים כמועדון ה-700 בפסיכומטרי".

מוטי מבוגר מחייליו ב-15 שנה בממוצע, אבל זה לא מפריע לו. הם מתמודדים עם תחילת חייהם הבוגרים, הוא צריך לחשוב על שלוש בנותיו (12, 7 וחצי ו-5) ועל אישה שמחכה בבית ומתמודדת לבד עם הכל. בניגוד למג"דים, מוטי לא יכול להגיע הביתה אם יש בעיה, ואפילו לא להתקשר כל יום. "הבחירה הכי טובה שלי היתה אשתי. על התפקיד החלטנו ביחד. היא זו שצריכה לתחזק בית ולהסתדר לבד. גם כשאני מגיע הביתה, אני מביא איתי עבודה. לפעמים אני לא רואה בית משני עד רביעי. אבל גם כשחוזרים מצלילה מחכה לי עבודה ביבשה, לבדוק ולתחקר. מצד שני, אני והיא יודעים שגם אם הייתי עובד בחוף לא הייתי מגיע לכל אירוע. יש שלושה שעושים את התפקיד שלי בצבא. הסיפוק ברור מעצם ההגדרה, וזה חשוב גם למשפחה שלי. אני משתדל לפצות כשאני בבית, בטיולים, בנסיעות לצימרים. טיול משמעותי עם אשתי עשיתי רק ב-96', כשנסענו למזרח. אבל אני לא מודאג, יהיה עוד זמן לבלות".

מה שכן מדאיג את סא"ל מוטי הוא חלוקת הנטל באוכלוסייה. "ככל שחולף הזמן, הנטל מתחלק על פחות ופחות אנשים. אני יכול לחוות דעה כי אני מקבל כאן, בתנאי מעבדה, את מיטב הנוער שמגיע מכל השכבות בארץ. לצערי, פחות ופחות משרתים בצבא, פחות ופחות משלמים מסים, וחבל לי".

איך אתה מסתדר עם העוצמה שיש לך ביד, אני שואל. הרי לעיתים אתה יוצא למשימה שרק אתה יודע מהי, אפילו לא אנשי הצוות.

"אני כבר מספיק מנוסה. נכון, זה לא קל, אבל לא בחרתי בתפקיד קל. יש לי האנשים הטובים ביותר שהחברה יכולה לספק. הם יודעים מה לשאול, הם בכלל יודעים לשאול, והם יודעים מה הגבול".

הוא נקרא על ידי חייליו לבירור כלשהו. החבר'ה צריכים להתמודד עם נוכחותם של שני אזרחים נודניקים, זיו הצלם ואני, אך נראה שהם סובלים אותנו בשקט. זה הזמן להעיק על רס"ן שלום, שעובר חניכה לפיקוד על הצוללת. הוא בן 33, נשוי ואב לשניים, מתגורר באזור חיפה. בניגוד לעמיתיו, שלום גדל על הים. אביו בונה יאכטות. את התיכון העביר בכ"ג יורדי הסירה, בית ספר ימי בעכו. קורס חובלים היה המשך טבעי. בסטי"ל היה קצין משמרת וסגן מפקד הספינה. הוא הצטרף לתוכנית אופק הצה"לית, יצא ללימודים, ובהמשך הוסמך לפיקוד על סטי"ל. לצוללות הגיע כרב-סרן ותיק, ארבע שנים בדרגה, ובכל זאת התחיל הכל מההתחלה.

"בשבוע הראשון רק חיפשתי מה לעשות", הוא מספר. "בהתחלה קשה להבין מה קורה כי כולם כאן סופר מקצוענים וצ'מפיונים. אז שטפתי כלים ועיצבנתי את הטבח כשביקשתי משימות. ואז התחלתי בכל ההסמכות. המסלול שאני עובר מאתגר ברמה הגבוהה ביותר. מה שאנחנו עושים כאן קרוב לשיא המיצוי העצמי, מכל הבחינות".

רס"ן שלום לא מביט קדימה יותר מדי, הוא רק רוצה לפקד על צוללת, וזה אמור לקרות בעוד שמונה חודשים. "עד היום עשיתי רק תפקידי ים. לשמחתי, אשתי היא הגב לכל הקטע הזה. אני כבר בפז"ם שמאפשר לי להעיד שהקושי האמיתי הוא של הנשים. אני לא יכול לטלפן הביתה, הבית לא יכול להודיע לי כלום. מצד שני, אני מעודד שכל עוד לא מודיעים לי משהו מהבית, הכל בסדר. כי אם חס וחלילה יודיעו משהו, זה רק על אסון. יש לנו סביבה מאוד תומכת בחוף. אם משהו מתקלקל בבית כשאני במים, יהיה מי שיבוא ויתקן. הנה, היום היתה תקלה בבית, אז המפקד של הסימולטור הטכני בבסיס ההדרכה נסע אלי הביתה וסידר אותה. יש בשייטת מסורת של דאגה למשפחות. אנשים דואגים, מתקשרים ומסדרים. יש יועצת ארגונית ומטה מיוחד שעוסק בתמיכה למשפחות, אבל הכי חשוב לדעת שהנשים הן נינג'ות אמיתיות".

קיבוצניקים זה טוב, לא-

פתאום נשמעת בצוללת צפירה, והאורות כבים. זה לא זמן להיתפס לפאניקה, אני משנן לעצמי, אבל מוצא את עצמי בפאניקה. הרי כדי לאתר את אח"י דקר נדרשו יותר משלושה עשורים וחצי, וים של כסף. אבל זה בסדר, אני כבר סגרתי חמישה עשורים, הולדתי שתי בנות, אפילו ביליתי לא מעט. וכל זה עובר לי בראש בשניות.

אני נצמד לרס"ן ליאור, הצ'יף הטכני, הבחור נראה כמו אחד שיודע מה עושים. הוא הרי מכיר כל חוט בצוללת, והוא גם קיבוצניק ממעגן מיכאל. קיבוצניקים זה טוב, לא-

מתברר שזה תרגול שבו מדמים עשן בחדר המנועים. אחד מנגדי המכונות לובש מהר, באמת מהר, חליפת כיבוי, מחובר על ידי עמיתו לבלון חמצן ונכנס, מצויד בפנס, לבדוק את פשר העשן. שלושה עשורים עברו מאז הייתי חייל, לכן אני מתייחס לכל התרגול בציניות. אבל החבר'ה שחיים מתחת למים מתייחסים בכל הרצינות, כי אצלם אין מקום לטעויות, הדיווח חייב להיות אמין ורציני. התרגול מסתיים, האורות נדלקים. אני חייב להבין איך שומרים על משמעת ועל חיוניות בכלי צפוף כזה. ביני לביני סיכמתי שלא הייתי מחזיק שם יממה.

סגן מפקד הצוללת אחראי למנהלה, וכמובן גם למשמעת. הוא רק בן 24, סרן יונתן, מקיבוץ רשפים בעמק בית שאן, בערך המקום הרחוק ביותר מהים. הוא לא חלם על התפקיד הזה, זה פשוט קרה לו. "באמת הכל מקרי. אצלנו בקיבוץ חושבים על יחידות מובחרות בחי"ר, סיירות וכאלה. אני ביקשתי גיבוש לקורס חובלים. למה? אני לא יודע, פתאום זה קפץ לי לראש, הרי לא גרתי ליד ים. סתם זה עניין אותי".

יונתן סיים את קורס החובלים, שירת באח"י תקומה כקצין נשק, ואז ביקש לעבור לצוללות. "מה שאני עושה עכשיו זה בגדול כל מה שהמפקד לא רוצה לעשות. מרכז עמדות קרב זה תפקיד של הסגן. הצוות כאן מורכב וייחודי. רבע מהאנשים קצינים, רבע נגדים וחצי חיילים בשירות סדיר. זו אווירה שונה בהיבט הפיקודי, כי כולם אוכלים מאותו מסטינג. אבל פקודה היא פקודה, צריך להתגמש או להיפגע, וזה שומר על המדרג הפיקודי".

הוא עדיין לא חושב על תפקיד מפקד הצוללת, כי הגיל המינימלי למפקד בדרגת סא"ל הוא 32, ועד אז יש לו שמונה שנים. אולי ייצא ללימודים ואז יחליט. סא"ל מוטי מבוגר ממנו ב-15 שנה, גם על זה הוא חושב. "הבדידות היא בעיקר של המפקד. אסור לשכוח שהפער הגילאי מבחינתו הולך וגדל".

אני מעיר שלעומת בחור בן 24 שגמר את הודו ומתלבט בין דרום אמריקה לאוקיאניה, הוא נשמע די בוגר, בניגוד לחזות הצעירה. "אני מודע למה שהפסדתי, אבל אני מודע גם למה שהרווחתי. הטיולים לא יברחו, אבל את החוויות שצברתי כאן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר".

אם הקצינים בוחרים בצבא כדרך חיים, ולחלקם הצוללת היא תחנה בדרך (לא כל אחד יכול להיות מפקד, רק שלושה כאלה בכל מחזור) - החיילים לא מכירים משהו אחר. אחד מהם הוא רס"ל ניצן, תושב חיפה שהתנדב לצוללות.

כבר שלוש שנים וחצי הוא משרת בקבע ראשוני (צוללן מחויב לחתום קבע ל-18 חודשים) בתפקיד ראש צוות גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר). "לא ידעתי למה לצפות. בקורס אתה נחשף ובונה ציפיות בהתאם", הוא מודד מילים, ולא רק בגלל הקב"ט שיושב לידנו. כנראה זה שילוב של אופי וידע נרכש. כחלק מההכשרה הארוכה לצוללן קיים מאפיין שמירת הסודיות, ובמשך שלושה חודשים רצופים החניכים בקורס מדברים רק עם חבריהם לצוות. תוך כדי השנים, וניצן כבר שנתיים בצוללת, הזהירות הופכת לטבע שני. "מתרגלים ומסתגלים להכל. אנחנו מאוד עסוקים כאן. מחזיקים עמדות במשמרת, ישנים, לומדים המון, כי חייבים להשתלם לקראת העמדות הבאות. אני לא זוכר ריב בינינו, אנחנו יודעים להסתדר. כל אחד יודע מה המעמד שלו, אבל דואגים לגבות. המקום של כל אחד חשוב ומשמעותי".

החברים בחוץ שואלים מה הוא עושה בצבא. "למדנו לא לנפנף. לא אומרים איפה היינו, מסתדרים".

ניצן עדיין לא החליט אם להמשיך ולחתום קבע. צה"ל יודע לפנק לוחמים מסוגו, השכר מעל הממוצע, יש גם תוספת צלילה. מאפשרים לנגדים לצאת ללימודים, כי אי אפשר לוותר עליהם בקלות אחרי ההשקעה העצומה בהכשרתם. אחרי כמה שעות איתם, באמת משתכנעים שהם ייחודיים. איפה תמצאו אנשים שמוכנים לחיות בתוך צינור, מתוחכם ככל שניתן, ועוד כדרך חיים-

לשחות אנחנו יודעים

אנחנו עולים בחזרה לגובה פני הים. המכסה נפתח, אפשר לטפס ולראות שמיים ומים, גם לנשום ולהצית עוד סיגריה.

על פני המים הכל נראה יותר קל ופשוט. כבר אין מקום לחששות מה יקרה אם, כי לשחות אנחנו יודעים.

הצוללת חותכת את המים הכחולים, המדהימים. אין זכר לטינופת הסמוכה לחופים, אין גלים. הכרמל נראה באופק, מראה יפה בשעת בין ערביים. אני מפתיע את עצמי ונזכר במשפט שאמר פעם מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר, האלוף (מיל') עמי איילון, "אין לי ארץ אחרת".

לרגע אני כועס על עצמי, מה קורה לי שאני נגרר פתאום לקלישאות חבוטות. אבל תחשבו על זה רגע אחד: אנחנו יכולים לריב, למאוס, להמאיס ולהשחית במדינה הזאת רק בזכות העבודה השקטה של האנשים האלה.

הצוללת מתקרבת למפרץ חיפה, ללא תנועה. בקשר קוראים לסירת גומי שתחזיר את התיירים לחוף. הסירה מגיעה עם שמונה לוחמים, שנותרו על החוף כדי לאפשר לתיירים לצאת להפלגת טיול. הסירה מטפסת עם חרטומה על חרטום הצוללת, ואנחנו עוברים אליה, בדרך למעגן.

סא"ל מוטי והחיילים שלו ממשיכים הלאה אל המעמקים, לעוד מי-יודע-כמה ימים של צלילה. מה המשימה שלהם הפעם? את מי הם מובילים? לאן הם צוללים-

אנחנו לא יודעים. וטוב שכך.