"בבוקר אחד, בתחילת יולי 1941, נאמר לנו שמתקיימת תהלוכה גדולה עבור היינריך הימלר (מנהיג האס.אס והגסטפו בגרמניה הנאצית). בנאומו הוא רמז שמצפים לנו דברים גדולים, אבל אף אחד לא אמר למה הכוונה... התאמנו באכזריות וללא רחמים". כך, בלקוניות מצמררת, מתאר היינריך וולפס, שהיה חייל בבריגדת חיל הפרשים, את מעורבותו בפעילות האיינזצגרופן, יחידות שנעו בצמוד לוורמאכט עם כיבושה של מזרח אירופה, והשמידו בפעילותם כמיליון וחצי יהודים. תיאורו של וולפס, כיום פנסיונר המתגורר בגרמניה, הוא חלק מהסרט התיעודי "איינזצגרופן - פלוגות המוות". הסרט (צרפת, 2009) כולל ראיונות נדירים עם מקצת מהאנשים ששירתו ביחידות החיסול של האיינזצגרופן. במאי הסרט, מיכאל פראזאן, יהודי ממוצא פולני ופרופסור לספרות בסורבון, שמשפחתו נספתה באושוויץ, נוגע בזוועות שחוללו פקודיהם של היידריך והימלר, באופן ייחודי, תוך שהוא מסתייע במצלמה נסתרת. תפקידם של 3,000 אנשי האיינזצגרופן היה לאתר את אויבי הנאציזם - הפרטיזנים היהודים והקומוניסטים - ולהוציאם להורג. כדי לסייע לחוליות המוות, נשלחה לבלארוס חבורה של מרצחים ליטאים, לטבים ואוקראינים. עדות קשה במיוחד נותן בסרט ג'וז'אז אלקסינאס, שכיר חרב ליטאי. הוא מספר ללא היסוס על מעשי הרצח שביצע: "כן, ירינו בילדים שהיו בבור. היה עלינו להורגם, או שהם היו נהרגים בחנק. היות שכך, היה זה יותר רחמני להרוג אותם במהירות". המילים היוצאות מפיו מצמררות: "הילדים הקטנים... זה מפלצתי! הילדים הבוגרים יותר ידעו את גורלם. הם שכבו בבור... אבל הקטנים ניסו לזחול, על גפיהם, לעבר הוריהם המתים...". כשנשאל "מה תאמר לילד שרצחת את הוריו-", הוא משיב: "אינני יודע. הייתי מבקש מחילה". עדות מסמרת שיער נוספת מעניק בסרט קזימיר וישנייבסקי, איכר מאוריניין שבאוקראינה, שגויס ביולי 1942. הוא השתמש במחרשתו, כדי לדחוף לתוך הבור את היהודים שניסו להימלט. "הגרמנים רמזו לי לבוא... הם היו שתויים לגמרי... הם נתנו לי שוט של "שנאפס"... הובאו שתי נערות צעירות, בנות 18-16... הן היו לבנות כסדין... לא היה היכן להתחבא... הן פשוט עמדו שם, וחיכו... בחור שיכור ניגש לאחת מהן, נתן לה נשיקה בישבנה וזו נפלה למים ואז ירה בה. בשל שיכרותו, החטיא אותה מספר פעמים". בעדות מרגשת במיוחד מתאר היהודי אלכס פייטלסון כיצד נאלץ לשתף פעולה עם הגרמנים שהוציאו את הגופות מהקברים, ערמו אותן בצורה מסודרת על קורות עץ ושפכו עליהן חומר דליק. "הייתי בקבוצה שהוציאה את הגוויות ושרפה אותן. עם פתיחת הבורות, היו בין הנרצחים אמהות עם ילדים", הוא מספר. על תחושותיו בזמן המעשים אמר: "תיארתי לעצמי שבין הנרצחים נמצאים בוודאי גם ההורים שלי, ולהכיר אותם - זה היה בלתי אפשרי... חבר שלי שם קרא לי הצידה, ונתן לי תעודת זהות של הדוד שלי. הוא אמר לי שהיום שרפתי את דודי. תיארתי לעצמי ששרפתי את הוריי, מבלי לדעת, מבלי להכיר אותם". לבסוף, פייטלסון הצליח להצטרף לפרטיזנים ולחם לצידם עד סוף המלחמה. מתוך 24 קציני האיינזצגרופן שנשפטו בנירנברג, נידונו שניים למאסר עולם. שישה - לתקופות מאסר קצרות יותר, ו-14 נידונו למוות בתלייה. עם זאת, רק ארבעה מהם הוצאו להורג. שאר גזרי הדין הומרו למאסרי עולם וב-1958 שוחררו כל האסירים. הקהילות היהודיות, שמאות בשנים התקיימו בשפלות אוקראינה, בערים הבלטיות ובכפרי בלארוס נעלמו לעד.
הסרט ישודר היום ומחר ב-21:45 בערוץ 1
