1. אלכסנדרה זרצקי לצלילי "רשימת שינדלר"
מדי כמה שבועות אלכסנדרה זרצקי (22) צופה ב"רשימת שינדלר". כי ריקוד קרח אולימפי מתחיל במוסיקה, וריקוד הגמר שלה במשחקים האולימפיים יהיה לצלילי מוסיקת הנושא שהלחין לסרט ג'ון וויליאמס - קטע מוסיקלי פופולרי למדי בתחרויות ריקוד קרח. המאמנת אומרת שהחיבור הרגשי אל המוסיקה הוא חשוב מאוד בריקוד כזה. בחירת המוסיקה היא הצעד הראשון בבניית הריקוד. אחר כך מוסיפים כוריאוגרפיה, ואחר את כך את התלבושות. ורק אז ניגשים לחודשי עבודה מפרכים של ליטוש כל תנועה, כל סיבוב, כל הנפה באוויר. "כשהם לוקחים את כולם למחנות ומראים את הילדים שהתחבאו, זה הרגע שהכי נגע בי", אומרת אלכסנדרה.
בשבת לפנות בוקר יחלו בוונקובר שבקנדה תחרויות ריקודי הקרח במשחקי החורף האולימפיים. את ישראל תייצג במשחקים אלכסנדרה, שתרקוד לצידו של אחיה רומן. מדובר למעשה בריקודים סאלוניים על קרח. המאמנת של השניים היא גלית חייט. לטענתה מבחינה טכנית סשה - כפי שהיא מכנה את אלכסנדרה - טובה ממנה, בימיה כספורטאית אולימפית. רק שהיא צריכה להוסיף רגש. צריכה להקרין יותר תשוקה. לשחק את תפקיד הרקדנית קצת יותר טוב.
אבל דווקא המחמאה הנוגעת ליכולותיה הטכניות מגלמת מצוינות נדירה. ולא בגלל שגלית חייט בשיאה היתה שלישית בעולם. ראשית, בגלל משמעות הביטוי "טכניקה". בספורט המילה הזו משמשת לעיתים לתיאור היכולת לבעוט כדור קרן מכוון היטב או לדייק בחבטת גב היד בטניס. כמה שעות צפייה באימוני ריקודי קרח חושפות את הצופה לטכניקה מורכבת הרבה יותר: קפיצות, נחיתות וסיבובים מהירים, תוך שיווי משקל מושלם על להבי ההחלקה. תיאום תנועות מדויק בין רקדנים, במהירויות שעולות בהרבה על ענפי ספורט יבשים. זו לא סתם "טכניקה". זו הכלאה בין אקרובטיקה ומדע.
אבל המחמאה נדירה בעיקר בגלל משהו אחר. זוהי השתתפותם השנייה של אלכסנדרה ורומן במשחקים האולימפיים. צמד האחים מדורגים בין 10 ל-12 הזוגות הטובים בעולם בענף. ריקודי קרח הם אולי ספורט החורף היוקרתי ביותר, הפופולרי במעצמות הספורט הגדולות והעשירות ביותר - רוסיה, ארה"ב, יפן, איטליה וצרפת. 500 אלף מתאמנים בהחלקה אמנותית ברוסיה, מספר דומה בצפון אמריקה. המדינות הללו מייצרות את האלופים שלהן מממאגר כישרון אינסופי.
אלכסנדרה זרצקי היא כמעט צברית. היא לא זוכרת דבר מהשנתיים הראשונות בחייה, שבהן חיה בבלארוס. היא למדה להחליק במדינה שפחות מ-100 אנשים מתאמנים בה ברצינות. עם משטח קרח תקני אחד במטולה. התפתחותו של ספורטאי עילית עולמי בתרבות חסרת כל מסורת היא דבר נדיר שבנדירים.
והיא בכלל לא ידעה שהיא רוצה להיות כזו. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי על הקרח", היא משחזרת, "יש לי תמונה נורא מצחיקה. 20 ילדים עומדים בשורה על המשטח בבת ים ואני בצד. רחוק מהם, עם הבעה עצובה על הפרצוף שלי, שאומרת שאני לא רוצה להיות פה. לקח לי זמן להבין כמה זה יפה".
"She is hot!", אמרה לפני שבוע עיתונאית אנגלייה, כשאלכסנדרה נשאה את דגל ישראל אל תוך האיצטדיון האולימפי של ונקובר. אלכסנדרה צוחקת באושר אל מול המצלמה. כיף להיות בת 22 ויפה, שבעוד כמה ימים תרקוד מול מאות מיליונים בכל העולם.
"אני נכנסת לאולם ופתאום מבינה שכל האלפים הללו מסתכלים רק בי. ואז רומן מניף אותי ואני שומעת את מחיאות הכפיים. הביטחון ממלא אותי. בגלל זה אני כל כך יותר טובה בתחרויות מאשר באימונים", היא אומרת.
את בכלל חושבת בזמן הריקוד או שאת על טייס אוטומטי-
"אני על אוטומטי. רומן הוא זה שחושב".
2. רומן זרצקי כתמי דם על הקרח
ברומן זרצקי (26) באמת יש משהו חושב יותר מאחותו. קצת פחות חצוף וספונטני. כי הבדלים קטנים מעצבים לעיתים אישיות קצת אחרת. רומן גדול מאחותו רק בארבע שנים, אבל זה מספיק כדי שהוא כן
יזכור את בלארוס. כן, יזכור איך פעם ריססו צלב קרס על דלת הבית או איך אמרו לו להיזהר כי הוא יהודי.
הוא היה בן 11 כשאמו, ילנה, לימדה אותו בפעם הראשונה להניף באוויר את אחותו. הוא איבד מעט את שיווי משקלו, הניף רגל ולהב ההחלקה שלו פצע את אלכסנדרה ביד. מרוב פחד היא נאחזה בו חזק יותר. על הקרח ראה כתמי דם ונבהל. הם נסעו למגן דוד אדום לעשות תפרים ולמחרת היו בחזרה על המשטח. "ככה אמא לימדה אותנו. אם לא מתים, ממשיכים", הוא אומר.
רומן זוכר גם עוני. הוא תמיד ידע ש"יש דברים שרוצים" והם לא מושגים, ויש "דברים שצריך", שההורים יעשו הכל - גם יעבדו שעות בניקיון, כדי שיהיה לו אותם. פעם, הוא נזכר, היה עם אמא במחנה אימונים בבולגריה והכסף שהביאו לאוכל כמעט אזל. הוא גם זוכר איך כשהיה בן 13 הגיעו לתחרות בצ'כיה והם היו טובים הרבה יותר מזוגות אחרים מכל העולם. אז הבין שיש היגיון בעבודה האינסופית - כשהוא ואלכסנדרה מגיעים למשטח בשש בבוקר או נוסעים בטרמפים מקריית שמונה למטולה - ושהיא מביאה לתוצאות.
הוא זוכר גם הערות מעליבות, אבל לאו דווקא בכעס. "כן. קראו לי 'רוסי מסריח' בבית ספר. וכמובן שקראו לי 'הומו' כי אני רקדן. אבל אחרי תקופה הם ראו אותי נוסע לחו"ל לתחרויות וזה עשה עליהם רושם גדול. אבל זה היה לפני 15 שנה, היום המתח בין מרוקאים לרוסים בקריית שמונה קטן בהרבה. אנשים למדו לחיות ביחד".
אבל הוא כועס כשפונים אליו באנגלית ולא בעברית. כמי שגדל בארץ. כמי ששירת שירות צבאי כספורטאי מצטיין בתותחנים. "הדירה שלנו כל כך מלאה בישראל. טלוויזיה מישראל. אוכל מישראל", הוא אומר.
יש יותר זוגות שהם אחים ואחיות בתחרות הזו. למתבונן מבחוץ זה קצת מוזר.
"זו היכולת שלך לבטוח בבן הזוג, לדעת שאני אתפוס אותה באוויר, גם אם זה מסוכן לי וגם לדעת שאנחנו ביחד, שאי אפשר לריב ולזרוק הכל. זוג יכול להיפרד. אח ואחות זה לתמיד".
אז אתה עוד שומר עליה-
"בטח. אני אפילו יכול להגיד לה להתרחק מאיזה בחור לא מתאים שמתחיל איתה. אבל לא יותר מדי. היא כבר ילדה גדולה עכשיו".
3. בוריס חייט "זו תהיה המורשת שלי"
בוריס חייט (60) השיג לא מעט בחייו. הילד היהודי שחי חיים פשוטים ביותר בבריה"מ הוא היום אדם עשיר מאוד שחי בניו ג'רזי שבארה"ב. אבל ככל שראה ברכה במעשה ידיו הציקה לו שאלה אחת: האם הילדה שגידל תבין את סיפור חייו ואת הקשיים שעבר כדי לאפשר לה חיים נוחים ומלאי אפשרויות.
הוא נולד בבעלז שבמולדובה בתקופה הסובייטית. יהדות, כמו כל דת אחרת, לא היתה קיימת באופן רשמי, אבל היתה קיימת מאוד. היא התבטאה במספר שנחרט על זרועה של אמו, שאיבדה שתיים מאחיותיה בשואה. כשהיה ילד נשלח לבקר את הסב שחי כ-150 קילומטרים מהם באוקראינה. ולסב היה בית כנסת סודי ובלתי חוקי שהיה מתפלל בו. "במרתף של בית. אבל עם ספר תורה והכל", הוא אומר.
הוא עלה לישראל כשהיה בן 24, והוא ואשתו אירנה חיו תקופה מסוימת בערד. אבל מהר מאוד ניצל את מקצועו, הוא היה מהנדס קרמיקה בהכשרתו, שהיה מבוקש בארה"ב, ויצא לחפש שם עבודה. גלית נולדה בינתיים בארץ, אך בגיל שנה כבר היתה עם משפחתה בארה"ב.
הוריה ניקו בתים ועבדו בתחנות דלק בזמן שלמדו והיום יש בבעלותם חברה גדולה לשירותי מחשוב, כשמוסדות כמו דויטשה בנק נמנים עם לקוחותיהם.
ועדיין, חייו של אדם משתנים לעיתים ברגע בודד. יום אחד, כשהיתה בת 8, לקחו את גלית הקטנה לנסות להחליק על הקרח ברוקפלר סנטר. בתוך שניות נדהמו מכישרונה העצום. חייט השקיע המון בכישרון הזה של בתו. וגם בכך ראה ברכה. היא וסרגיי סחנובסקי היו בין הזוגות המובילים בעולם יותר מחצי עשור.
אנחנו בוונקובר 2010. גלית כבר לא מחליקה תחרותית. אבל חייט ממשיך להיות האדם שעומד מאחורי ענף ההחלקה האמנותית בישראל.
הוא נושא אישית בחלק גדול מעלויותיהם של רומן ואלכסנדרה זרצקי, דואג להם לתנאים אופטימליים שמאפשרים להם לחיות ולהתאמן בארה"ב ומפעיל את קשריו בניסיון לגייס משקיעים להקמת מרכז החלקה על הקרח בבת ים, כדי להביא את הענף למאות אלפי יוצאי בריה"מ, שהספורט הזה הוא בדם שלהם. "בלעדיו פשוט לא היינו מחליקים. זה פשוט ככה", אומר רומן זרצקי. המדליות הלא מעטות בתחרויות היוקרתיות, ואף הופעתם של זוג המחליקים הישראלים במשחקים האולימפיים, לא משנות את מיעוט ההכרה של ממסד הספורט בארץ בענף.
מדוע אתה ממשיך לתמוך בענף בישראל, הרי הבת שלך כבר לא מתחרה-
"כל אדם משאיר אחריו מורשת. משהו שנשאר אחרי שהוא הלך, וזה לא הכסף שלו. האחד בונה כיכר או מרכז קניות. זו תהיה המורשת שלי".
4. גלית חייט "זה ענף של רגשות"
החשש של בוריס חייט לגבי הערכים שתפנים ילדתו היחידה התפוגג. הילדה, מבלי שאי פעם אמרו לה דבר בעניין, הפנימה את ערכי העבודה הקשה.
בגיל 15 נסעה בעצמה למוסקבה. שיפרה את הרוסית כדי ללמוד בבית ספר שם והכל כדי לרקוד עם המחליקות הרוסיות הגדולות.
"פתאום ראיתי את כל הגדולות, מרינה קלימובה שהיתה האלופה האולימפית. מאיה אושובה, שזכתה במדליה באולימפיאדה אחר כך. הייתי שמנמונת, אחרי שביליתי עם החברות באמריקה. מיד רציתי להיות כמוהן".
גלית חייט (35) היא החידה הגדולה בסיפור הזה. להבדיל מהוריה ושני חניכיה, הקשר שלה לישראל הוא כמעט ולא פיזי. אפילו העברית שלה, בשונה מהם, מאוד מוגבלת.
היא גדלה כילדה אמריקנית להורים יוצאי בריה"מ, אבל היא עתידה לעשות את ההקרבה הגדולה ביותר עבור ישראל. בצעירותה ייצגה את ארה"ב בתחרויות בינלאומיות, ואז בחרה לייצג את ישראל יחד עם סרגיי סחנובסקי.
היא לא היתה צריכה את הכספים שאין בישראל. היא לא היתה צריכה את המקום של הנבחרת הישראלית - היא היתה מתקבלת בקלות לנבחרת האמריקנית. המשמעות של השתתפות בנבחרת האמריקנית בענף יוקרתי כל כך היא כסף גדול מפרסום. "כן, כנראה יכולתי להשתתף בגיליון בגדי הים של 'ספורטס אילוסטרייטד' אם הייתי מייצגת את ארה"ב", היא אומרת בחיוך כשהיא מכינה את עצמה לצילום עם חניכיה.
עולם הספורט של ישראל, חלול ביהירותו, פיספס אותה לחלוטין. ספורטאית יפהפייה נדירה בפרסומה העולמי.
התקשורת סיקרה אותה בצמצום. הציבור התעניין בה מעט. פער תהומי לעומת היחס שזכתה לו בעולם. בעיקר בקהילות היהודיות, כשזכתה במדליות באליפויות ארה"ב, קנדה, רוסיה וגם באליפות העולם.
בקהילה היהודית היה לה מעמד של גיבורה. אפילו בשבוע החולף, בקבלת פנים של הקהילה היהודית בוונקובר היא מתקבלת בקימה ובתשואות.
"אני ילידת הארץ בכל זאת", היא מנסה לנסח הסבר לא משכנע להחלטתה. ההקרבה הלא מוסברת הזאת בולטת גם היום - כשהיא במשחקים האולימפיים, מתגעגת לתינוקת בת פחות מחודשיים שהשאירה בבית עם בעלה.
היא מתארת ריקודי קרח באופן נפלא, ממחישה איך בונים את התשוקה שצריך לשדר לקהל. "לא. זה לא בא ממשיכה מינית", היא צוחקת, "צריך לשחק ולדעת ליצור רגשות. כשרקדתי למשל את פגניני, למדתי את הסיפור שלו. קראתי שלא קברו אותו כי חשבו שהוא מנגן כל כך יפה כי הוא השטן. ולמדתי לחוש את הגאון הזה שלא הכירו בגדולתו".
אנחנו חוזרים לריקוד האולימפי, "כשהם באו ואמרו לי שהם רוצים את 'רשימת שינדלר' אמרתי לא. במוסיקה כל כך טעונה, אם הלב שלך לא בפנים. זה לא עובד. ההרגשה חלולה והרגשתי שהם לא שם".
אבל היא לא פסלה את הריקוד, "אנחנו עובדים עם אנשים. לא מחשבים. צריך לזרום עם הרצונות שלהם. זה ענף של רגשות", היא אומרת.
הם יצרו את הריקוד עם הכוריאוגרף איגור שפילמן בדטרויט. "אחרי שבועיים של אימונים הריקוד עדיין לא נגע בי", היא מספרת, "את הטכניקה הם ידעו. אבל הוא איכשהו לא התאים לאישיות המוחצנת שלהם. אז הבאתי עוד כוריאוגרפים ללטש. ואז הבאתי את אינסה בוסביץ', שהיתה המאמנת שלי. היא עוסקת בזה 35 שנים. צריך להקשיב לה. ועדיין דאגתי. אבל אז משהו פשוט יצא מסשה. איזה שינוי באמוציות שלה. משהו מהרגשות שלה זורם החוצה עכשיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו