העשור האחרון בקולנוע מסתיים בקול תרועה רמה. סרטו החדש של ג'יימס קמרון, "אווטאר", מכניס את הקולנוע סופית אל המאה ה-21 ומספק לנו דוגמית מרתקת איך ייראה הקולנוע העתידי - קולנוע שמבוסס כולו על טכנולוגיות חדשניות. סיפור הפקת הסרט מסכם למעשה את העשור כולו. ב-1995, כשקמרון תיכנן את הסרט, עדיין לא היתה קיימת הטכנולוגיה שעליה חלם. בשנת 2005, כשפתח בהפקת הסרט, היא כבר היתה בנמצא. בתוך עשר שנים צמחה טכנולוגיה חדשה, וזה בעצם סיפורו של העשור כולו - טכנולוגיות חדשות. בדרך כלל צמיחתן של טכנולוגיות חדשות מסמנת משבר עמוק מאוד בקולנוע, מצב שבו הצופים מואסים בהיצע הקולנועי המוצג להם. כזה היה המצב באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, כשצופים נטשו בהמוניהם את הקולנוע לטובת מדיום חדש, הרדיו. כתגובה לכך הציעה אז חברת "האחים וורנר" טכנולוגיה חדשה - הסרט המדבר - וקהל הצופים חזר מיידית לקולנוע. המשבר הגדול השני בקולנוע חל בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, עם כניסתה המאסיבית של הטלוויזיה אל בתינו. הצופים קיבלו מבחינתם בידור ראוי בבית, ובתי הקולנוע נסגרו אחד-אחד. תשובתה של הוליווד - שוב טכנולוגיה חדשה: מעבר סופי לסרטים בצבע ולמסכים רחבים. המשבר של שנות האלפיים נובע מריבוי של טכנולוגיות בידור מתחרות - הטלוויזיה הרב-ערוצית, הדי.וי.די, המסכים הגדולים בבית וכמובן האינטרנט על כל הפיתויים שבו. מי בכלל רוצה לצאת מהבית כדי לראות סרטים? אז איפה הם- ניסיונותיה של הוליווד להביא למרות הכל צופים לבתי הקולנוע הובילו אותה בעשור האחרון לסמטאות ללא מוצא ולהחלטות קולנועיות שגויות. אם הצופים המבוגרים נשארים בבית, נוריד את גיל הצופים ונפנה אל בני נוער בגילי 14-11. נעשה סרטי ילדים ונוער ברמת תחכום אפסית - סרטי אימה ילדותיים, קומדיות חצ'קונים לנערים שוצפי הורמונים וסרטי בית ספר תיכון וקולג'ים. ואם הצופים אוהבים טלוויזיה, ניקח כל סדרת טלוויזיה שחוקה מן העבר ונעשה לה מתיחת פנים בגרסה קולנועית. אם סרט מסוים כבר מצליח, בואו נעשה לו 15 המשכים, שכל אחד מהם גרוע מקודמו. אם הצופים אוהבים קיצוניות, הבה נגדיל את מינון האלימות והסקס. ואם הטעם השולט הוא ילדותי, בואו נחזור אל הקומיקס הישן והטוב - "באטמן", "ספיידרמן", "האביר האפל". גם הסרטים שמנסים להתייחס למציאות ולעולם שמסביבנו מצויים במשבר. מאז המלחמה הקרה הפך האויב בסרטים אלה מהקומוניסט הרוסי לסרבי הבלקני, ובעיקר למחבל הערבי מבית מדרשה של אל-קאעידה. גם הקולנוע העצמאי האמריקני, זה שנוסד כדי להוות משקל נגד לשטחיות ההוליוודית, נמצא בפשיטת רגל. גם הוא החליף את המגמה לומר משהו משמעותי על החיים בניסיון עלוב לבדר את הצופה. איפה ג'ים ג'רמוש, ג'ון סיילס והאל הרטלי כשצריך אותם? למה הם התחלפו ב"ג'ונו" או ב"500 ימים עם סאמר"- הבמאים האמריקנים הגדולים, שעשו את הקולנוע הנהדר של שנות ה-70 וה-80, מדשדשים במקום, או שנעשו מסחריים להחריד ונטמעו בתוך הוליווד. איפה היום וודי אלן (ברחמים עצמיים), מרטין סקורסזה (בשיא הבנאליות), פרנסיס פורד קופולה (בהפקת יין), דיוויד לינץ' (במדיטציה למען שלום עולמי), ג'ונתן דמי ורבים אחרים? אפילו קוונטין טרנטינו והאחים כהן תקועים. למה רק קלינט איסטווד הבלתי נלאה נשאר במקום טוב באמצע- ממזרח תיפתח הטובה אז אם הוליווד במצב רע כל כך, מה עם שאר העולם? האמת היא שגם הקולנוע האירופי גוסס כבר שנים רבות. עם יד על הלב, מתי ראיתם סרט צרפתי טוב באמת? איטלקי? שבדי? רוסי? בריטי? משהו? נשארו רק מיכאל הנקה האוסטרי, האחים דארדן הבלגים, ואולי, בקושי, קן לואץ' הבריטי, נקודה. אין תחושה של גילוי, חידוש, חוץ מפה ושם קולנוע רומני ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), טורקי (סרטיו של נורי בילג' סיילאן כמו "שלושה קופים"), איראני או ישראלי. אז מה נותר לנו? אולי התקווה הצהובה הגדולה, הסרטים הנפלאים שאומרים לנו שנעשים במדינות המתעוררות של אסיה? אנחנו יודעים בצורה מעומעמת שיש קולנוע קוריאני נהדר (זוכרים את סרטיו של קים קי-דוק כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף... אביב"-), אולי אפילו קולנוע תאילנדי, פיליפיני, אינדונזי, לך תדע. כי אנחנו ממש לא יודעים, הקולנוע הזה מתקשה לחצות את קו הגבול הישראלי וכמעט לא מוצג אצלנו. אז האם יש עתיד לקולנוע? כן ולא. אם זה תלוי בהוליווד, נראה אך ורק שכלולים נוספים של טכנולוגיות לשירותם של סרטים לא מעניינים במיוחד. אם זה תלוי בקולנוע של מדינות אחרות, וישראל כאן היא באמת שחקן מפתח, ייתכן שמהמזרח התיכון תגיע הבשורה הבאה.
