חלון חדרו הצנוע בדירה מחולקת בדרום חולון משקיף הזמר גבי שושן על הנוף העירוני האפרורי, ומפליג בחלומות על מגדל היוקרה שיכול היה להתגורר בו כיום, אילו מתחת לרעמת התלתלים שלו בשנות ה־70 היה מסתתר גם איש עסקים ממולח.
"יכולתי להיות במצב כלכלי הרבה יותר טוב. היו יכולים להיות לי מיליונים בבנק. לצערי, אני לא רואה הרבה כסף מהלהיטים הגדולים שלי. אני שומע את 'להשתטות לפעמים' ברדיו, ומשהו בבטן שלי מתכווץ. אני יודע שהכסף לא הולך אלי. כשחתמתי על חוזים הייתי צעיר ומתלהב. לא ידעתי מה זאת התנהלות כלכלית".
אתה רוצה להגיד לי שלאורך השנים לא עשית קופה מ"16 מלאו לנער"?
"איפה? מכל הלהיטים בשני האלבומים הראשונים שלי לא ראיתי כמעט כסף, הרוב הלך לחברות התקליטים".
לא ייאמן, בהתחשב בעובדה שאתה אחד האמנים הכי מושמעים בתחנות העבריות.
"אמרו לי פעם שאני בעשירייה הראשונה של ההשמעות בכל הזמנים. בסך הכל היום, כל מה שאני עושה זה לשקם את עצמי. אני קורא להצלחות הגדולות שלי 'מכות', כי מבחינה כספית הן לא הועילו לי. אני לא רוצה לחשוב כמה יכולתי להרוויח. זה רק יכניס אותי לתסכול.
"ניסיתי לדבר על זה פה ושם עם גורמים בתעשייה, בחברות התקליטים, אבל רבאק, עברו 40 שנה כבר. אנשים אומרים לי 'מה נזכרת פתאום עכשיו?' ויש את העניין של התיישנות. בסופו של דבר אף אחד לא עשה לי רע במתכוון. הכל היה חוקי ולגיטימי, אבל אני אומר, לפחות שחררו לי קצת עכשיו. עשיתי לכם כל כך הרבה כסף לאורך השנים, לא מגיע לי ליהנות היום יותר?"
65 מלאו לנער, וליבו עדיין הומה. בקלחת הנוכחית של שושן יש הרבה עצב לא מתוק, והבדידות - גם אם הוא לא יודה בכך במפורש, חונקת מדי פעם את הצחוק. אחד מהקולות הכי יפים שפעלו כאן עדיין מחפש את דרכו בעולם שמשתנה.
על אמת ידו חקוקה כתובת קעקע מתריסה באותיות שחורות: "Live The Moment". את הציווי האופנתי צרב באחרונה בפקודת בתו בת ה־21, הדר.
"היא שלחה אותי במיוחד לאיזה גורו קעקועים בדיזנגוף סנטר. היה שם תור גדול, ואני לא רציתי לחכות. אבל היא כל הזמן התעקשה: 'אל תלך, תחכה'. לא הייתי שלם עם זה, אבל היא אמרה לי, 'אבא, אתה לא תתחרט'".
ואתה מתחרט? לא נראה שאתה חי ממש את הרגע.
"בוא נגיד שהיום, יותר מתמיד, אני מתחיל לרצות לחיות את הרגע. אחרי יותר מדי שנים של ניתוק מהסביבה ושל חרדות מהעולם, אני סוף סוף חוזר ומתחבר. זה תהליך לא קל, אבל אני עובר אותו. פעם עשיתי הכל כדי להיעלם מהתודעה. היית מחפש אותי ולא מוצא. אנשים חשבו שאני כבר מת. היום אני עושה הפוך. מודיע לכולם: 'אני שוב כאן, תשמעו אותי'".
• •
כבר ארבע שנים הוא מתגורר בשכירות בחדרון הנטוע בתוך דירה מחולקת ("כל השכנים כאן חברים"). מחיצה קטנה מפרידה בין אזור ה"סלון" למתחם השינה. גיטרה נושנה שעוּנה על קיר וסמוך לטלוויזיה מונחות עטיפות אלבומיו הראשונים, מאמצע שנות השבעים. רעמת תלתלי הפחם המפורסמת ניבטת מהן, בליווי החיוך הממזרי של כוכב העבר עם שרשרת קלסיקות נצחיות: "להשתטות לפעמים", "בראשית", "ילדה קטנה", "שיר לאוהבים הצעירים", "יש לי יום הולדת", וכמובן - "16 מלאו לנער".
אתה כבר 42 שנים תחת צילו הענק של "הנער", בטח פיתחת יחסים מורכבים איתו.
"אני חי עם הדילמה כלפיו בכל רגע ורגע. השיר הזה הרבה יותר גדול ממני, נהיה כבר מפלצת. לפעמים הוא מציל אותי בהופעות, כי אני משתמש בו לדרבן את הקהל לקרוא לי להדרנים. אני אשקר אם לא אגיד שאני בר מזל. כל אמן היה מייחל להיות במקומי, לקבל להיט נצחי כזה לרזומה".
אבל עם יד על הלב, לא נמאס לך לבצע אותו בפעם המיליארד?
"את האמת? כשאני שר אותו אני בכלל לא חושב על המילים שלו. הן יוצאות לי מהפה לגמרי באוטומט. אני יכול לשיר את '16 מלאו לנער' ולחשוב על הסידורים והקניות שיש לי למחר. לפעמים אני משנן תוך כדי השיר מילים של שיר אחר שאני מפחד לשכוח".
שושן. "דווקא מתאים לי ריאליטי" // צילום: קובי קלמנוביץ'
בערימת הזיכרונות והשדים שמלווים את שושן, בולט העלבון שהוא סוחב איתו מימים רחוקים שבהם, למרות ההצלחה, הרגיש כי סבל מיחס מזלזל ומתנשא עקב מוצאו, כבן למשפחה מרוקאית מהדרום ("אני הסלב הכי גדול שיצא מאופקים עד היום").
בייחוד הוא לא שוכח את סיפור הטלנובלה העגום עם בת השגריר. "זה עניין שעדיין כואב לי. בסבנטיז הגיע לארץ שגריר חדש מאירופה, והיתה לו בת צעירה ויפה בשם דיאנה. הכרנו בהקרנת הבכורה של הסרט 'קזבלן', שבו שיחקתי. השגריר נכח שם, והיא התלוותה אליו. הייתי אז בן 22, והתפתח בינינו סיפור מאוד יפה. ממש התאהבנו.
"פעם אחת ביקרתי אותה בבית השגריר. היא הזמינה אותי לארוחת ערב אירופית, פאנסי כזאת, עם כל הגינונים. היא הציגה אותי שם: 'תכירו, זה הבויפרנד שלי'. אני זוכר את עצמי עומד ומחייך שם, עם השיזוף, נראיתי ממש כמו הדמות ב'קזבלן'.
"אבל אז זה נקטע. אחרי הארוחה אבא שלה העמיד לה אולטימטום: 'אם תביאי את הבחור הזה עוד פעם לפה, חפשי לך מקום אחר'. וככה, למרות האהבה שלנו, נאלצנו להיפרד. זה הכאיב לי מאוד".
ניסית לדבר עם האבא?
"איך אפשר היה בכלל להגיע אליו? שגריר אני אומר לך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, יום אחד עוד אתנקם בו. לא פיזית, חלילה, אבל היה לי רצון 'להראות' לו. חלמתי שאני מגיע להופעות באירופה רק בשביל להגיד לו, 'זוכר אותי? אני הבחור שלא רצית לבת שלך'".
אילו היית אשכנזי הוא היה מרשה לכם לצאת?
"אני בטוח בזה, בטוח".
לא רק שגרירים היפנו כתף מתנשאת אל שושן באותן שנים. לדבריו, גם בתעשיית המוסיקה היו מי שהעניקו לו לא אחת תחושות של אפליה וקיפוח. "אולי בגלל זה לא הפכתי לסטאר מהשורה הראשונה, כפי שהרבה אנשים אומרים היום שהגיע לי להיות".
בגלל שאתה "שושן"?
"כן, בהחלט. הקריירה שלי סבלה מהעניין הזה. אני זוכר שבתחילת שנות השבעים רצו לעשות עלי כתבה גדולה בעיתון, אחרי ההצלחה הגדולה שלי במחזמר 'שיער'. פתאום התחרטו ואמרו לי שלא יעשו עלי כתבה, ובמקומי לקחו זמר אחר, עם שם אשכנזי מאוד. אני זוכר שהתקשרתי לעיתונאי ודיברתי איתו. הוא היה בשוק מהאומץ שלי להעמיד אותו במקום, ממש גימגם בטלפון. הבנתי שאמרו לו שעדיף לקחת 'מרואיין אחר, מכובד יותר'.
"גם חברות התקליטים הגדולות סירבו להחתים אותי. את האלבומים שלי הוצאתי בחברות קטנות יחסית. רק אחרי שראו שצמחתי למשהו שאי אפשר לעצור, הגדולות התחרטו. במשך שנים אהבתי להסתכל בעיניים לאנשים שאמרו לי 'לא'. לראות את המבוכה שלהם. את ההבעה של 'איך פיספסנו אותו'.
"גם בטלוויזיה, שהיתה אז בחיתולים, היו תוכניות שלא רצו לקחת אותי. זכור לי מקרה אחד לפחות, עם מנחה מוכר, אחד המובילים בטלוויזיה. הייתי כאילו 'פרעח' מדי בשבילם".
אולי זה מה שגרם לך לקום ולעזוב את הארץ ב־1975, ל־12 שנות גלות בארה"ב?
"אולי, כן, להתנתק. למרות שהשם שלי כאן היה בנסיקה. באמריקה סיפרו לי איך השירים שלי מפוצצים פה את המצעדים. במחשבה לאחור זאת היתה טעות לעזוב אז. יצאתי מהלופ בתקופה הכי קריטית לבניית הקריירה. גרמתי לאנשים לשכוח ממני. כשחזרתי, ב־1987, הייתי כבר פאסה".
לא ניסית להצליח בארה"ב?
"ניסיתי. שרתי בניו יורק במועדונים של יורדים ישראלים: 'הפינג'אן' המפורסם ו'סירוקו' המיתולוגי של אריס סאן. ברדיו ה'ישראלי' של מיאמי השמיעו אותי בלי הפסקה. חייתי יפה, אבל לא התעשרתי שם".
הוא גרוש פעמיים. ב־1975 נישא לאהבתו הראשונה, מירי, שעימה הביא את בנו הבכור אלון, היום דוקטור לפסיכולוגיה בן 39, המתגורר בארה"ב. מקץ חמש שנים פירקו את החבילה. ב־1991 נישא לאושרית, שממנה נולדה בתו הדר, חיילת משוחררת שממלצרת בתל אביב. נישואים אלה הגיעו לסיומם לפני ארבע שנים.
כשהתגרש לראשונה, בנו היה בן 3 ("השארתי אותו עם אמא שלו ועם בעלה). הקשר הרופף ביניהם התחדש ביוזמת אלון כשמלאו לו 18. את הדר גידל בישראל, אבל לדבריה, הוציא עליה בילדותה "כמויות של טינה וכעסים שלא הגיעו לה".
שושן מדבר בכאב גלוי על מה שהוא מגדיר "הפצע הגדול של חיי": יחסיו המעורערים עם ילדיו. "לצערי, אני מרגיש שהקשר שלי איתם לא טוב עד היום. יש לי רגשות אשם שמחלחלים חזק על הכישלון שלי בגידול שלהם. אלה פצעים שאני לא חושב שאוכל לרפא או שיהיה לי בכלל זמן לרפא. אני מנסה לחיות עם זה כמה שאפשר. לפחות הגעתי למצב שבו אני מאמין שהם יודעים שלא עשיתי דברים מתוך רוע".
מה עשית להם, בעצם?
"אני מרגיש שנטשתי אותם. את אלון - פיזית, ואת הדר יותר מבחינה רגשית. זאת ההגדרה הכי נכונה. לאורך השנים ניסיתי לטייח את זה, הייתי משתמש לגבי אלון במילים 'עברתי מהבית'. אבל היום אני מודה בפה מלא שנטשתי אותו. לא מזמן הבת שלי אמרה לי: 'אמנם איתי היית בבית, אבל כל הזמן פגעת בי. איך יכולת? איזה מין אבא אתה? אתה לא מתבייש?' אלה דברים שקשה מאוד לשמוע מהילד שלך. הדברים הכי כואבים".
למה פעלת כך? פחדת להיות אבא?
"היה לי קשה לגדל אותם בגלל חרדות שהיו לי עם עצמי. הרגשתי שבגללם אני מחוץ לעניינים, לא מחובר, לא עושה מספיק למען הקריירה שלי. כאילו שהילדים עוצרים ומעכבים אותי. היה לי קשה מאוד לחיות עם זה, אז הוצאתי הרבה עליהם, רק בדיעבד אני יודע שהם לא אשמים. הכל היה בי.
"הפצע הנפשי הזה לא נסגר. קצת מרחתי עליו עם השנים משחה, אבל הוא עדיין מדמם. היום אני יודע שאין דבר יותר חשוב מהילדים. והקיום שלהם לא היה צריך לעכב או לעצור אותי".
כיום אתה מנסה לפצות אותם על החסכים והמשקעים?
"הם כבר בוגרים, אז אנחנו יכולים יותר לתקשר. היום אני אמיתי איתם. פתוח. מספר להם איפה טעיתי. לא שזה עוזר הרבה, אבל אני משתדל. אני לא יודע אם נצליח לחזור להיות 'אבא וילדים'. אני מאוד כועס על עצמי על התקופה ההיא. אם יכולתי לחזור במכונת זמן, הייתי מוחק הכל".
שושן נזכר ברגע מכונן בניו יורק, ב־1976, שמסמל, לדבריו, את תמצית תפקודו הלקוי כאבא. "באותו זמן מירי ואני שהינו שם כזוג נשוי, ואלון היה תינוק בן כמה חודשים, שכב בסל־קל. איכשהו הצלחתי להשיג אז פגישה חשובה, בהתראה מאוד קצרה, עם המפיק של בוב מארלי, אחרי שיצרתי איתו קשר דרך אנשים שהכרתי. הוא הזמין אותי להיפגש באיזה משרד, לראות מי אני. מאוד התרגשתי מזה.
"יצא שבדיוק באותו יום שמרתי בייביסיטר על אלון. לא ידעתי איך אני מגיע לפגישה, וזה מאוד תיסכל אותי. אז עשיתי מעשה שאני מתחרט עליו עד היום: לקחתי את הילד בסל־קל עד לברודוויי, והשארתי אותו אצל חבר, שהיתה לו שם פיצרייה. פשוט הנחתי אותו על הדלפק, וביקשתי שישמור לי עליו עד שאחזור.
"החבר היה המום, אבל הוא שמר על התינוק עם כל הקהל שבא לארוחת צהריים. היום אני נזכר בסיפור הזה ומזדעזע בכל הגוף. איך יכולתי להשאיר את הבן שלי על דלפק מול זרים באמצע היום? וכל זה רק בגלל שהיתה לי פגישת עסקים".
מה יצא בסוף מהפגישה?
"סתם, לא יצא כלום. בוב מארלי עצמו, אגב, היה שם. היום אני חושב שדווקא הייתי צריך להביא את אלון איתי, זה היה יוצא הרבה יותר אנושי. היה שובר את הקרח. כולם היו מתאספים סביב התינוק, צוחקים, אולי מארלי היה שר לו קצת רגאיי. מי יודע".
במשך שנים סבל שושן מ"פוביה טכנולוגית", כהגדרתו, שמנעה ממנו להתחבר לעולם הגדול, בייחוד בעידן הרשתות החברתיות. "אף פעם לא ידעתי מה זה אי־מייל, מה זה פייסבוק, פיספסתי את כל היתרונות שיש בזה. לא הייתי מחובר, ולמעשה לא רציתי להתחבר. היה לי טוב לברוח מהעולם. בשלב מסוים קלטתי שהעולם לא רודף אחריי, ושאם אמשיך ככה אשאר נידח בצד".
רק בשנה וחצי האחרונות התוודע לנפלאות הסייבר והשלים את כל החוסרים: הוא הצטייד לראשונה בכתובת מייל, הקים אתר פרטי, השיק דף בפייסבוק ("יש לי עשרות אלפי עוקבים"), וקינח בערוץ ביו־טיוב הכולל את מיטב שיריו.
"לא האמנתי שאבנה את כל זה בעשר אצבעות, כמעט לגמרי לבד. צעד־צעד, קראתי והתעניינתי וניסיתי - עד שהבנתי איך עושים מה. ממישהו שלא ידע איך ניגשים למקלדת הפכתי למומחה. גם הבנתי שהכסף הגדול נמצא היום באינטרנט. ידעת שביו־טיוב משלמים לפי כמות צפיות? אמרתי לעצמי, אתה טמבל, למה אתה לא נהנה מזה? גם לך מגיע לקבל חתיכה מהחגיגה".
במסגרת הרנסנס הממוחשב, התמכר שושן בחודש האחרון לאתר מימון ההמונים "Haedstart", שם השיק את הפרויקט "מקום לשינוי". המטרה: לגייס ממעריציו סכום של 100 אלף שקלים, שישמש להפצת אלבום חדש בשם זה, שאותו הקליט לאחרונה. אם המיזם יצליח, הוא מבטיח לקיים גם מופע השקה חגיגי לפרויקט ב־9 בספטמבר.
השיר הראשון מתוך האלבום, "להיות רומנטי", מנוגן בשבועות האחרונים ברדיו האזורי. את מילותיו כתב נער הזהב של המוסיקה הים־תיכונית, יוסי גיספן, ללחן של שמואל אלבז: "זה לא פוליטיקלי קורקט, אך לא אכפת לי / לשיר לך שיר של אהבה, להיות רומנטי / וגם אם זו טעות, אומר לך בפשטות / אני מבטיח לאהוב אותך עד שאמות"
"אני יודע שרבים מרימים גבה", מספר שושן על החיבור המוזר. "את גיספן הכרתי דרך סי היימן. אני מרגיש ששנינו עשינו צעדי התקרבות הדדיים, אני לא מגיע מהז'אנר שלו, וגם הוא לא רגיל לכתוב לרוקרים, אבל יצא בסוף אחלה".
עד יום שלישי השבוע עמד הסכום שנצבר באתר על כ־39 אלף שקלים, בעוד להשלמת הפרויקט נותרו עוד כשלושה שבועות. כדי לדרבן את מעריציו לשלוף ארנקים מציע שושן "מדרגות אישיות של תמורה", בהתאם לגובה ההשקעה.
• •
מי שיתרום 15 אלף שקלים (גולש אחד כבר עשה זאת; י"ל) יקבל "הופעה פרטית". תרומה של 5,000 שקלים תזַכה ב"פגישה אישית בבית קפה". נדבנים שישאירו 1,200 שקלים ישירו לצד שושן במופע ההשקה המתוכנן, ואם חלמתם לשמוע מפיו בלייב ביצוע לשיר החתונה שלכם - תיפרדו בחן מ־1,500 שקלים.
למה הלכת על הפרויקט הזה דווקא עכשיו?
"כי הרגשתי שאני במצב של להיות או לחדול. לא ראיתי את עצמי ממשיך צעד אחד בחיים אם לא הייתי עושה את זה".
אתה לא חושש שיהיו מי שיגידו "הוא במצב לא טוב וזקוק נואשות לכסף"?
"ברור לי שככה הרוב יפרשו את זה, כי אנשים לא באמת יודעים מה קורה. יחשבו שאני עושה את זה כקיבוץ נדבות, כאילו הגעתי לפת לחם, אבל זה לא נכון. זאת בכלל לא המטרה של האתרים האלה. הרבה אמנים פועלים ככה היום: אחינועם ניני, ירמי קפלן, סי היימן, דויד ברוזה, אילן וירצברג. אלה אנשים שלדעתי לא בדיוק זקוקים לכסף".
ניסית לעשות כמה קאמבקים לאורך השנים, ולא ממש הצלחת.
"אני מקווה שהפעם זה יהיה הניסיון האחרון. מבחינת ההתנהלות זה באמת קאמבק, פתאום דיסק חדש, מופע חדש. הפרויקט שלי מדבר על שינוי שאפשר לחולל בחיים בכל רגע. תמיד יש סיכוי, שום דבר לא אבוד, וכל רגע הוא טוב לשינוי".
מאיפה הגיעו החומרים לאלבום?
"אלה שירים שהצטברו אצלי לאורך השנים וחיכו. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות איתם משהו, לפני שיהיה מאוחר. אז הקלטתי עם נגנים שעבדו בהתנדבות. בגיל שלי אני אתחיל לרוץ אחרי מפיקים וחברות תקליטים? כבר השלמתי עם זה שהשיטה הישנה היא פאסה. היום הכל קורה באינטרנט, ואם לא אצטרף - אלך פייפן".
בינתיים לא גייסת אפילו חצי מהסכום.
"יש לי דד ליין באתר עד 11 באוגוסט. אם לא אשיג עד אז את היעד, כאילו לא עשיתי כלום. זה תסריט אפשרי מאוד, ואני מודע לזה שלא אצליח. אולי הכתבה הזו תקפיץ את הקצב".
חבר נעורים שלך הוא המיליארדר חיים סבן. חשבת לפנות אליו?
"חיים היה המפיק הראשון שלי, ובשנות העשרים שלנו היינו מאוד קרובים. אם הוא יציע לעזור לא אגיד 'לא', אבל אני לא מאמין שזה עומד בכלל על הפרק. אני רק יודע שהוא אדם חם ולא מתנשא, שלא שוכח חברים ישנים".
אם ה"באזר" באתר יצפצף בלי שתגיע ליעד, תראה בזה כישלון?
"זאת השאלה הכי קשה ששאלת אותי עד עכשיו. אם לא אשיג את הסכום לא יהיה אלבום חדש, לא יהיה מופע, לא יהיה השדרוג לקריירה שקיוויתי שיבוא. זה יהיה מצער, אבל יש אסונות יותר גדולים בחיים".
• •
כאמור, בינואר האחרון חגג שושן 65. שיערו חלק ודקיק, והצבע השולט בו הוא לבן. "מה לעשות, התבגרתי. אין לי נשירה, אבל השיער שלי כולו שלג. זה הצבע הטבעי שלי היום, אני לא צובע במיוחד".
איך הבריאות?
"מבחינה גופנית, אין לי מחלות. יש לי חרדות שיש לי מחלות, אבל אין לי באמת. אני כל הזמן מתקשר לרופא שלי ואומר לו שאוטוטו אני גומר את הקריירה. תלונות על לחץ דם, כאבי ראש, הדברים הרגילים. אבל יש דבר אחד שאני באמת מפחד ממנו: לקבל בלאק אאוט על הבמה. שאעלה ואשכח מילים".
זה קרה לך פעם?
"בטח, דווקא בתיאטרון. אני משחק בהצגת פרינג' שנקראת 'מועדון הקופים הירוקים'. אני מגלם שם נהג מונית שחטף איידס. באחת ההצגות שכחתי להגיד טקסט שלם כלשהו, ממש השמטתי אותו לגמרי, וזה קיצר את ההצגה בשליש. למזלי, שאר השחקנים היו מרוצים שסיימנו באותו ערב מוקדם".
ניכר ששמיעתו של שושן לא חדה כמו בימי הדיסטורשן של להקות הקצב, והוא מרבה לבקש שאחזור על שאלות. "אחרי כל השנים של הבום־בום ברוק, אני בסדר באוזניים. היום אני מרכיב בהופעות אוזניות מיוחדות שמסננות רעשים חיצוניים. אני יכול לשלוט עם מגבר על גובה הצלילים שאני שומע בתוך האוזן, ולא נכנס פנימה שום רעש מיותר. גם אם יפעילו לידי פטיש אוויר - לא אשמע כלום".
הקול שלך קצת הצטרד. אתה בטח לא מגיע לגבהים של פעם.
"אני גם לא רוצה להגיע. אני שומר על הגרון, מעשן עלי פפאיה נקיים, ללא ניקוטין. לא נוגע בסיגריות, לא שותה אלכוהול. אני בולע 'גוגל מוגל' בבקרים. מטפל בקול שלי בתרגילים מיוחדים של זמרים".
אתה משתטה לפעמים, כמצוות הלהיט שלך?
"אני בכל יום משתטה, עובד על חברים בטלפון, מתקשר ועושה להם קולות. אין מה לעשות, במדינה שלנו, שבה הכל כל כך כבד ורציני, מותר להשתטות לפעמים. זה בסדר, רק במידה, לא כל הזמן".
אבל לא הכל מצחיק אותו. הוא סוחב איתו, למשל, פחדים בלתי פתורים ממה שהוא מכנה "עוצמת הטבע". בין השאר הוא חרד מהים הפתוח, זכר לימים שבהם שימש זמר בית באוניית נופש, בתחילת שנות ה־80.
"אני לא מתקרב לים. בתקופה ששרתי שם נתנו לי לגור בבטן האונייה. הייתי הולך לישון ומדמיין שלווייתנים וכרישים דופקים לי על החלון. אז אמרתי למנהל הבידור, 'אתה חייב להעלות אותי מעל פני המים'. הוא צחק עלי.
"הטבע בכלל בעייתי לי. אנשים שרואים הרים ובקעות אומרים: 'איזה יופי'. כשאני מסתכל אני אומר 'איי, עוד מעט כל זה יתהפך עלינו'. שמיים קודרים מרעידים אותי. מסרטי אימה אני לא פוחד, אבל מסרטי טבע כן. כל הסופות והצונאמי. אני מסתכל על נופים יפים ויודע שהולך להיות בלאגן. בגלל זה אני לא רואה נשיונל ג'יאוגרפיק.
"גם העליות לירושלים מפחידות אותי פחד מוות. חצבו שם עכשיו את הכביש בתוך הסלעים. לי יש כל הזמן תחושה שהאדמה תתהפך בעוד רגע על המכוניות. או שיבוא גל מהים וישטוף את תל אביב עם כל המדינה, יסחף את כולנו לירדן ולסוריה".
ניסית לטפל בזה?
"היתה לי לא מזמן מערכת יחסים שהיתה יכולה להתפתח לזוגיות טובה, אבל גם אותה הרסתי. אז הלכתי לפסיכיאטר, לברר מה קורה איתי. הוא נתן לי כל מיני פרוזקים.
"לקחתי את הכדורים כמה חודשים והפסקתי. לא הרגשתי שהם נותנים לי פתרון. מצד אחד הם עזרו לי להתגבר על החרדות, אבל מצד שני עשו אותי אדיש, זומבי, עייף כזה. לא היה לי טוב".
להשלמת הכנסה מדריך שושן תלמידים טריים למשחק, מעתיר עליהם מניסיונו כשחקן קולנוע וטלוויזיה ("שיחקתי בארץ בסידרה '101' ובהוליווד ב'מחץ הדלתא 3'"). לאחרונה הצטלם לפיילוט של סידרה קומית חדשה ששמה "מכורים", שמחכה לשיבוץ בערוץ 2. "אני מגלם שם אבא מכור להימורים, שאשתו עזבה אותו עם שלושה ילדים. כשזה ישודר, הדור הצעיר יכיר אותי יותר טוב".
אפרופו הדור הצעיר, הרוק היום נמצא בתרדמת.
"הצעירים של היום יותר מדי מחושבים, מתוכננים, מוּפקים מכל הזוויות, אישית ושיווקית. הכל זה יחצנות. היום לא תמצא להקות קצב מחוספסות כמו אז, כשכולם חיו ונשמו את המוסיקה".
"אבל יש היום גם חבר'ה צעירים מוכשרים מאוד. ליונתן רזאל, למשל, יש רוחניות שאני אוהב, גם הדג נחש מרשימים אותי, עם אמירות שהן חצי פוליטיות חצי מיינסטרים.
"אני אוהב את אליעד נחום, שהיה הילד בסידרה 'שמש'. הוא הפך לראפר מוכשר והוציא עכשיו אלבום עם מקצבי רגאיי. אני רואה בו את גבי שושן של היום. האנרגיות שלו מזכירות אותי כשהייתי צעיר".
למה שלא תוציא שיר מחאה בעצמך?
"אני אגיד לך את האמת, זה מקום שאני מפחד ממנו - שבוקר אחד אקום ואגלה שעשו עלי איקס גדול באדום.
"זה נורא קל להיכנס למקום הזה היום בארץ. אנשים גמרו את הקריירה בגלל מילה שאמרו, משפט או שיר אחד. פשוט שמו עליהם איקס ומחקו אותם".
אז אולי תלך לריאליטי?
"דווקא מתאים לי ריאליטי, אני פוחד רק מדבר אחד: איך יסתדרו עם הנחירות שלי".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו