צרות של מלכים

די באזכור הנרי השמיני כדי להעיר מרבצם אנגלופילים מושבעים: המלך שנשא שש נשים, ייסד את הכנסייה האנגליקנית והשלים את האיחוד בין אנגליה לוויילס, נחשב לאחד השליטים המשפיעים בזמנו. "וולף הול" מביאה את סיפורו של המלך המפורסם דרך דמות משנית יחסית - תומאס קרומוול, עורך דין ויועץ בכיר בחצרות המלוכה. חובבי בריטים, חובבי תיאטרון וחובבי תיאטרון בריטי לא יוכלו להתיק את העיניים מהתככים, מהמזימות ומהבחישות שייצרה שושלת טיודור, גם אם סופה של העלילה ידוע מראש. את האחרים שייתקלו בה, "וולף הול" תשלח לחיטוט ארכיוני בין דפי ויקיפדיה. בקיצור, כולם ייצאו נשכרים מהפרשה העסיסית הזו, הרלוונטית גם לימינו.

ששת פרקי המיני סידרה, המבוססת על רומנים מאת הילרי מנטל, מתרחשים בשנים 1536-1529 (מה שמשאיר פתח לעונה שנייה). שיעור ההיסטוריה נפתח בנקודת זמן קריטית, עם ירידת מעמדו של החשמן וולזי, שאותו משרת קרומוול. וולזי, שהיה עד לעת ההיא דמות פוליטית עתירת כוח, מגלה את הצד השני של עינוגי השלטון, וכמו שקורה סביב כל אדם שהיה בעל עוצמה, מתקשים קרוביו להבין מדוע כל הטוב נלקח ממנו. "אתה סבור שיש משהו באנגלים שבגללו אינם מסוגלים לראות אדם גדול מצליח בלי לרצות להפילו?" שואל יועץ קרוב, מופתע מההתרחשויות. "לא באנגלים", מעיר קרומוול, "בבני אדם בכלל" (ח"כ אורן חזן, ג'ודי מוזס ואיציק זוהר יושבים בבית ורושמים לעצמם הערות).

קרומוול אינו גיבור קלאסי לדרמה תקופתית. הוא טיפוס מתעתע, בעל פני פוקר, שאינו מסוגל לחייך. הקשיחות שסיגל לעצמו בן הנפח, מוסברת באמצעות פלאשבקים לילדותו רווית האלימות הקשה. הנער, שסבל מהתעללות מידי אביו השיכור, הפך לגבר מלומד ואיש סודם של בכירי הממלכה, לאיש שאינו מזיל דמעה גם כשאשתו ובנותיו הקטנות מתות לפתע. מארק ריילנס ("נערת בולין האחרת"), המגלם את קרומוול המסתורי, הוא איש חסר חן באופן מיוחד. קשה לחשוב על ליהוק מוזר יותר לתפקיד. מי שאי אפשר שלא להתפעל מכישורי המשחק המצוינים שלו הוא ג'ונתן פרייס (בין השאר, "משחקי הכס"), המגלם את החשמן וולזי באופן מופתי, ומי שיגנוב בהמשך העונה את ההצגה הוא דמיאן לואיס (ניקולאס ברודי מ"הומלנד"), המגלם את הנרי השמיני. הו, שלום.

בפרק הבכורה מפציע לואיס רק בדקה ה־57, אחרי דקות ארוכות של המתנה מתוחה. הציפייה משתלמת. יש ללואיס כל כך הרבה מה להציע, והכישרון הדרמטי הזה עוד יגיע רחוק (כלומר, עוד יותר רחוק). על פניו, נדמה ש"וולף הול" עוסקת בנושאים שגרתיים לדרמה פוליטית. יצרים, תאוות שלטון, צבירת כוח ועוצמה. מתחת לפני השטח מבעבעת לה דרמה נוספת על חברות גברית בעולם היררכי של מעמדות. אמון, יריבות, קנאה ואהבה הם אבני היסוד של הקשרים בין הגברים המובילים את הדרמה, ומעניין לעקוב להיכן הם מגיעים (שוב, אם נתעלם מידיעת הסוף). החומר הזה לא יופיע בשום בחינת בגרות, אבל מי שרוצה להרחיב את האופקים יוכל לשקוע בצרות של מלכים ויועצים רחוקים, לשכוח מהכאן והעכשיו (ע"ע: דוחות מהאו"ם, רכבת קלה, משט לעזה, החופש הגדול) וליהנות מאסקפיזם מצוין. איך אומר החשמן וולזי, המשיג לעצמו עוד כמה שעות של שקט, רגע לפני הסוף? - "בימים אלה, 24 שעות נראות כמו ניצחון".