"אהלן, שמעתי שאת מוכרת כרטיסים לדפש מוד. כן. ב-1,500- לזוג. זה לא מוגזם- זה המחיר, אתה לא חייב לקנות. אנו נואשים, ואתם מנצלים את זה. אני בכלל לא החלטתי אם ללכת... קניתי ונכנסתי להריון ואני עוד שוקלת. במצבך באמת אסור לך ללכת... אז אני מחפשת מחיר שישכנע אותי. תעשי מערוף, תגשימי לבנאדם נחמד את החלום. ביי". הרבה ישראלים הם טמבלים: כאילו 10 במאי בא בהפתעה ולא היתה מכירה מוקדמת לפני שמונה חודשים, עכשיו הם התעוררו, הבינו שההיסטוריה עומדת לחלוף על פניהם והם מחפשים כרטיסים לדפש מוד. אני משתמש במילים חריפות כי, כמאמר השיר של יהודה אטלס, "הטמבל הזה הוא אני". "אין כרטיסים!" צרת רבים היא נחמת טיפשים: חודשים ארוכים הסתכלנו בהתנשאות על ההיסטריה, ופתאום באה המציאות והחטיפה לנו במצח. גם אנחנו רוצים להיות חלק מעשרות האלפים שימלמלו את Enjoy the Silence כמו כת של מסוממים שמכורים לדוחק, לכאבי רגליים ולסאונד באיכות ישראלית. ובדשא, כדי שאם תינתז טיפת זיעה מתוקה של דייב גאהן היא תפגע לנו ישר בעין, ואם ייזרק מפרט אנחנו נהיה אלה שנפסיד אותו לערסים שדורכים עלינו. המשימה: להיכנס להופעה של דפש מוד באיצטדיון רמת גן, בדשא. האמצעים: כריזמה ותושייה, ובלי לשלוף את תעודת העיתונאי (שממילא כבר לא עושה רושם על אף יחצ"ן או מקורב בעל קשרים). המסקנה: קסם אישי זה לא מספיק. אם דייב גאהן הוא אלוהים, אז המבשרים עליו, משרדי הכרטיסים, הם המשיח. תחנה ראשונה ב"ויה דולורוזה", שביל הייסורים אל הכרטיס, היא הקסטל. אפשר רק להניח שאלפי מאמינים התקשרו אליהם בימים האחרונים, ובכל זאת נדרשת מידה לא מבוטלת של נודניקיות כדי להוציא אותם מהכלים. "נשארו כרטיסים לדפש מוד-" והתשובה מעוררת תקווה: "בטח". אבל אני רוצה לדשא, אני מבהיר. "אין", עונה הקול שהפך יבש וקורקטי. "אני חייב!" אני לא מוותר. "חכה להופעה הבאה", עונה הקול בחוסר סבלנות גובר. "לא תהיה עוד הופעה", אני מתבכיין. "שמעתי ששמרתם כרטיסים לאחרונים", אני ממציא שמועת שווא שנהגתה באותו הרגע במוחי הקודח. "אין כרטיסים. אתה רוצה את זה בסינית? אם הייתי יודע סינית, הייתי אומר בסינית: אין!". עצוב, אך לא מיואש, אני פונה לכלי העיתונאי האמין ביותר: פייסבוק. הגלישה באתר הפכה לאצבע משולשת וירטואלית ענקית לחסרי הכרטיס: פתאום כולם מחליפים תמונת פרופיל לעטיפת האלבום החביב עליהם, ומקימים קבוצות עם הכותרת המתגרה "גם לי יש כרטיס לדפש מוד". אור מבליח בקצה: קבוצת מכירת כרטיסים. "הלו, מוכרים- אין כרטיסים בכלל. את התקווה האחרונה שלי! אין. מה עושה מי שחייב להגיע לדשא- אתה יכול בקפיצה, או אצל סוחר. ללכת לספסרות- כן, אצלנו במשרד - אין. איזה משרד זה- אני מהמשרד של שוקי וייס". "אהה, שוקי", אני מאלתר קול שאמור לרמז שאני והמפיק וייס היינו ביחד בגן חווה, "אז גם לדבר איתו לא יעזור-" "אם אתה מכיר אותו באופן אישי..." היא נופלת בפח. "אז יש לו אקסטרות!" אני מסיק, והיא מאשרת: "תמיד יש אקסטרות למקורבים". עכשיו רק נותר להפוך למקורב. אני מקיש את המספר של אחת מעובדותיו של וייס, אבל הבקשה מתרסקת על אוזניה כמו סירת דיג בגיברלטר. "אין כרטיסים, ואין לי זמן", היא אומרת בקול שמשמעותו אחת: בימים האחרונים רוב מה שהיא עושה זה לדחות אידיוטים כמוני, שמפברקים היכרות אישית לוחצת עם "שוקי, אחינו מהמילואים". אין ברירה, צריך לפנות לספסרים. זו לא החלטה קלה. בעלי הכרטיסים ניכסו את הפוזה ששימשה את משכירי הדירות במרכז ת"א עד פרוץ המשבר הכלכלי: הצעות מחיר שהיו מסדרות חופשה במלון משובח עפות מכל כיוון, מכרזים ואנטיפתיות הם מנת חלקם של הקונים. מתברר שאני ממש לא לבד: מאות אנשים מתרוצצים באינטרנט כמו תרנגולות בלי ראש, מנופפים בערימות מזומנים שהיו מספיקות לשישה כרטיסים במכירה המוקדמת. 2,000 שקל??- בפורום "דפש מוד" באתר תפוז נפתח שרשור מיוחד למוכרים וקונים, ואורכו מעמיד בסימן שאלה את אינסופיותה של הרשת. אף אחד לא מתרגש מהאיסור הפלילי למכור במחיר גבוה מהרשום. גם ב"הומלס" וב"יד 2" הסכר נפרץ, ובחור בשם אלעד דורש 2,000 שקלים. אפילו הטוקבקים בידיעות חדשותיות הופכים למכירה פומבית, ודומים לזירת ההתגוששות של סוף עונה בקניון רחובות. "הלו, מוכר-" אני שואל את הראשון. "לא אקטואלי". בכמה מכרת? "ב-900". יש אנשים שמוכרים ב-300. "היו אנשים שהתחילו בסכום הזה, אבל כולם מוכרים ביותר", הוא אומר בקול ידעני. אחרת מציעה כרטיס ב-550. "לא אקטואלי". "באמת מכרת ב-550-" אני מנדנד. "מה פתאום, ביותר. היתה לי הצעה גבוהה ממישהו שממש רצה ללכת". מישהו מוכר ב-350, אני ממהר להתקשר. "אין, אולי יהיה מחר", הבחור עונה בשלווה. "אתה מפרסם בלי שיש לך סחורה-" אני שואל. "היה ומכרתי. המודעה ישנה". "מה ישנה", אני מתקומם על מושגי הזמן, "לפני יומיים!" "אתה יודע כמה מתקשרים ביומיים-" עונה הסוחר המנוסה, "זה מלא זמן". ניסיון אחרון, שוב בפייסבוק. אם יש מישהו שיידע זה יו"ר מועדון המעריצים הישראלי, אורן שריג. "אני נואש", אני כותב. הסמיילי בפתח התשובה הוא בטח חיוך של רחמים מהולים בזלזול. "התעוררת מאוחר... נדיר למצוא כרטיס במחיר שפוי", הוא גודע את התקווה, ושולח אותי הביתה, לחושך, לסבול מהשקט. ממשרדו של שוקי וייס נמסר: "אנו רואים בחומרה את תופעת הספסרות והיא בגין עבירה פלילית. יש עדיין כרטיסים חוקיים, לישיבה ביציעים, לרכישה במשרדי קסטל ולאן".
