"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בן של אבא

הצייר מיכאל קובנר (67) הוא בנו של אבא קובנר, מפקד הפרטיזנים בגטו וילנה • רומן גרפי שכתב בהשראת סיפורו של אביו הפך להצגה שעולה הערב בתיאטרון החאן

,עודכן
מתוך ההצגה "יחזקאל" // צילום: ז'ראר אלון // מתוך ההצגה "יחזקאל"

הערב תעלה על בימת תיאטרון החאן הצגה חדשה בשם "יחזקאל", מחזה על פי רומן בתמונות מאת מיכאל קובנר, בהשראת דמותו של אביו, אבא קובנר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבא קובנר, שנולד באוקראינה ב־1918, היה מנהיג הפרטיזנים בגטו וילנה, סופר ומשורר עברי, שלאחר עלייתו לארץ הפך לקצין התרבות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. קובנר כתב עשרות שירים וסיפורים, ואף היה ממקימי בית התפוצות. הוא הלך לעולמו ב־1987.

בנו, מיכאל (67), הוא צייר שעבודותיו הוצגו בכמה וכמה תערוכות. "יחזקאל" הוא רומן בציורים, המתבסס על סיפור חייו של אביו ומשולב בסיפורים בדיוניים. הגיבור, יחזקאל, לשעבר מפקד המחתרת בגטו וילנה, מספר את סיפור חייו לנכדו. הרומן יצא לאור החודש, והבמאי רוני ניניו עיבד אותו למחזה, ואף ביים את ההצגה.

אבא קובנר ז"ל // צילום: חיים גולדגרבר

מיכאל קובנר // צילום: אברהם פדר

"את הז'אנר של רומן גרפי ממש לא הכרתי, ובטח שלא חשבתי שתצא מזה הצגה", מספר מיכאל, "אחרי שישבתי, כתבתי וציירתי במשך ארבע וחצי שנים, הראיתי את זה למיקי גורביץ' (המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, מ"כ) והוא אמר שאפשר לעשות מזה הצגה. ככה זה התגלגל לבמה, לא משהו שתיכננתי".

למה התחלת לכתוב רומן גרפי?

"בערך בגיל 60 הרגשתי קצת מתוסכל מזה שהציור לא נותן לי להביע דברים שחשוב לי להביע אותם, כמו יחסים בין אב לבן, יחסים בין מלחמה לחיים וכל מיני נושאים שמעסיקים אותי ברמה האישית. הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו אישי מאוד, ולכן היה ברור שאעשה על אבי. השפה הזאת של הרומן הגרפי היתה מאוד זרה לי. הבן שלי עזר לי להבין את הקצב.

"בחרתי לעבוד בז'אנר של 'פיקשן נון פיקשן'. כלומר, מה שקורה לדמות הראשית בהווה זה פיקשן, ומה שקרה לה בעבר אלה אירועים היסטוריים שקרו. ניסיתי להיות צמוד לעובדות ההיסטוריות. הדמות היא לכאורה פיקטיבית, אבל הפורטרטים הם באמת של אבא שלי. יש שלושה סיפורים מרכזיים מהעבר שלו שנכנסו לספר: מארב של פרטיזנים שירו בטעות על יהודים, סיפור ההסגרה של מפקד המחתרת וסיפור המרד בגטו שנכשל. אגב, הוא עצמו מעולם לא דיבר איתי על זה. הוא לא שיתף, ואני לא שאלתי".

העיסוק בשואה נכח בחייך?

"כילד כל הזמן היו בבית סיפורים. באו לבקר החברים הפרטיזנים, דיברו על מה שהיה, ואני הייתי כל הזמן בתוך העניין הזה. אבל כאדם שעמד על דעתו - דחיתי בצורה ממש קיצונית את ההתעסקות בשואה. רק אחרי שאמא שלי נפטרה הבנתי שאסור לי לעשות את זה יותר".

היית מעורב בעיבוד של הספר לבמה?

"לא. הגעתי לפגישה הראשונה והבנתי שזה לא יהיה נכון שאהיה מעורב בתהליך הזה. באתי לראות את זה בפעם הראשונה בחזרה הגנרלית. זה היה קצת מוזר בהתחלה, הייתי קצת בשוק. חשבתי שזה יהיה הרבה יותר כמו אופרה מבחינת המוסיקה, ושהציורים יהיו הרבה יותר דומיננטיים, אבל רוני סחב את זה לכיוון של הצגה ממש. בהדרגה הבנתי שזה נכון, נהניתי והתרגשתי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר