שתיקת יש"ע: החושך כבר כאן

אנחנו רואים אותם בטרמפיאדות, בדרכים. לפני עשור הם בקושי הרכיבו מניין - היום הם אלפים. יש להם ישיבות משלהם, ואולפנות משלהם, ומקומות סודיים שבהם הם משיגים את כיפות הצמר הענקיות. "התנזים", קראנו להם פעם, כשנתקלנו בנער גבעות או שניים בצומת תפוח, מתקשים להבין את המראה, את העיניים הרושפות. היום הם קוראים לנו בשמות.

אריאל, בן 17, הגיע למאחז יישא ברכה כדי למחות על הכוונה להורסו. אלת שוטר בפניו הבהילה אותו משם ישר אל חדר המיון של אחד מבתי החולים. הרופא שאל אם הוא נער גבעות. כי אם כן, הוסיף הרופא, זאת בעיה שלך.

כששמעתי את זה נכתבו בראשי כמה נקודות: ראשית, גם אם מדובר בפושע חמור אין זה מתפקיד הרופא להביע את דעתו, אלא להגיש לו עזרה רפואית. שנית, אריאל הוא בכלל לא נער גבעות, אלא ילד-טוב-טלמון. ושלישית, המשפט הקצר של הרופא הוא מה שרובנו חושבים. גבעוני? מגיע לך.

מאמץ גדול עושים המתנחלים כדי להתבדל מנוער הגבעות. כשאנחנו משקים את הגינות המטופחות שלנו, הם נראים לנו - לנו! - כעשבים שוטים. כשהם נגררים על האדמה ומפונים אנחנו מרימים מבט לשמיים ומזמזמים. כשנעשים כלפיהם מעשים חמורים מפינוי, אנחנו מתעלמים.

שש שנים אחרי עמונה, שם הוכתה הציונות הדתית היפה והטובה, אנחנו לא מתרגשים מכל מאחז. ההרס של מצפה אביחי לפני שבועיים היה גרגיר חול בעפעף. הרי לא מדובר בבני הרבנים של מגרון, ולא בילדים הטובים של גבעת אסף. כשאנשי מג"ב, כך לפי עדויות, שפכו בנזין על קורות עץ חדשות באחד המאחזים, והציתו אותן כדי למנוע בנייה מחדש של המקום, זה הוזכר בקושי במבזק בערוץ 7. לא זעקנו כשהוציאו ילדים ותינוקות מהמיטות שלהם בשתיים בלילה, בקור מקפיא, בלי הודעה מראש. לא התרגשנו כשבוצעו כלפיהם עבירות על החוק. שתקנו כשהם סיפרו על ונדליזם מכוון כלפי רכושם. אולי קצת לא האמנו להם.

השבוע גילו שבע המשפחות שפונו ממצפה אביחי שהריסות הבתים, ובתוכם כל רכושם, פונו למזבלה בדרום הר חברון. מי שחיפש את חפציו פגש עשרות פלשתינים בוזזים, ששאלו אם יש עוד נ-ג-ל-ה בדרך. לא האמנתי לסיפור הזה, עד שראיתי סרטון. מתוך משאית אשפה התגוללו צעצועים, קולטי שמש, מגהץ, כיסא תינוק, ארון, חלונות. הפלשתינים נראו צוהלים. נהג המשאית בעצמו ראה כיור יפה, העמיס ולקח. נניח שהיתה הצדקה להחרים רכוש פרטי על ידי המדינה - מה עם ההליך המסודר של הפקדה וחילוט-

המדינה החליטה שהבית של שלומית ויקי ושל נוגה ואברהם הוא אשפה.

שתיקת המתנחלים, להבדיל אלף גלקסיות של הבדלות, מזכירה את דבריו של מרטין נימלר מ-1946. "כשלקחו את הקומוניסטים שתקתי, כי לא הייתי קומוניסט. כשלקחו את היהודים שתקתי, כי לא הייתי יהודי. כשלקחו את הקתולים שתקתי, כי הייתי פרוטסטנטי. כשהם לקחו אותי כבר לא נותר איש שירים את קולו למעני". הרי החושך זה כאן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו