יום חמישי שעבר, בניין טרומן בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. במרחק 50 מטרים בלבד מכאן, לפני 50 שנים בדיוק, בז' בחשוון תשכ"ה, נהרג טוראי חגי בר־אוריאן ז"ל, חייל בגולני, והוא עדיין לא בן 19. הוא הותיר אחריו הורים ועשרה אחים ואחיות, וכעת התכנסו כ־150 אנשים להוקיר את זכרו. היו שם בני משפחה, חברים לנשק, מקורבים וגם חיילים מגדוד 51 שבו שירת. קולות הירי הבלתי פוסקים שנשמעים מהשכונות המזרחיות של ירושלים מחזירים את הנוכחים למציאות המרה מ־1964, כשהר הצופים היה מובלעת במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, ושבו אירע האסון ששינה את חייהם.
עשרות חיילים שהו באותו היום בבניין הכימיה באוניברסיטה. הם עסקו בפירוק רימוני "מיילס 4" ובחימושם מחדש. לפתע אירעה תקלה קטלנית: אחד החיילים פירק את תחתית הרימון אך לא הוציא ממנו את הנפּץ, והנצרה השתחררה. הרימון עמד להתפוצץ בתוך חדר מלא בחיילים, בבניין מלא בתחמושת.
חגי הקדים את המ"כ שעמד סמוך אליו, תפס את הרימון, רץ במהירות אל מחוץ לחדר והתכוון לזרוק אותו החוצה, אבל שם ראה כמה חיילים. הוא הביט ימינה, ושם ראה עוד חייל. הכל קרה בתוך שלוש שניות. הוא הצמיד את הרימון לירך ימין, ואז התרחש הפיצוץ.
חגי נהרג במקום. חייהם של החיילים הרבים שהיו במקום ניצלו.
חגי בר-אוריאן ז"ל
לפני שבעה חודשים הבאנו כאן את סיפורו של חגי ז"ל, "הגיבור שנשכח". מעשה הגבורה יוצא הדופן הוסתר אז על ידי השלטונות, מסיבות מדיניות, כדי שלא יתגלה במה עסקו החיילים בניגוד להסכם שביתת הנשק. נציגי מערכת הביטחון באו לבית הוריו של חגי בשכונת הבוכרים בירושלים והבהירו לבני המשפחה שאסור להם לדבר על נסיבות המוות של יקירם. המשפחה צייתה. כעת, באיחור של 50 שנים, היא דורשת לקבל את ההכרה שמגיעה לחגי.
מאז פרסום הכתבה הצטברו עדויות חדשות ונעשו לא מעט פעולות. מכתבים נשלחו ללשכת הרמטכ"ל, ואלוף במיל' התגייס למאבק: ראש אמ"ן ומח"ט גולני לשעבר, אורי שגיא, שהיה מפקד המחלקה של חגי.
שגיא נפגש ב־1 באפריל עם ראשת אכ"א היוצאת, האלופה אורנה ברביבאי, ונועד לפני כחודש עם סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט. בשבוע הבא הוא צפוי להיפגש גם עם ראש אכ"א החדש, האלוף חגי טופולנסקי. ולמרות הכל, עדיין לא נרשמה התקדמות. עד לפניית "ישראל היום" בתחילת השבוע, המשפחה אפילו לא קיבלה התייחסות כלשהי ממערכת הביטחון.
"חגי ז"ל הקריב את חייו למען מדינת ישראל", כתבו אחיו של בר־אוריאן במכתב ששוגר לרמטכ"ל ב־6 ביולי. "לך הכוח להמליץ ולהעניק לו את הכבוד הראוי לו. אנחנו בעלי משפחות ואנשים מבוגרים, לא נותרו לנו ימים רבים. את השלב האחרון של חיינו אנו רוצים לחיות בידיעה שזיכרונו של חגי לא יישכח. אנו רוצים לדעת שמדינת ישראל מכירה בגיבוריה ומכבדת את משפחת השכול. ההכרה במעשה הגבורה תמעיט במעט את הכאב הגדול, ואולי אף תפתח דלת להנצחת גיבור ישראל על ידי המשפחה".
האלוף (מיל') שגיא (71) מסביר: "היום, במרחק של 50 שנה, כבר אפשר לספר את האמת. בימים ההם, על פי הסכמי שביתת הנשק, היה אסור לנו להכניס להר הצופים חיילים וכלי נשק. אז עלינו להר בשיירות במדי משטרה, ובלילות ביצענו פעולות צבאיות - סיורים, מארבים, התבצרות. גם הרימונים וכלי נשק אחרים הוחבאו שם בניגוד להבנות".
יצחק (איזי) דוכנר, בן 69, הוא מפקד הכיתה מחטיבת הנח"ל שנאבק עם בר־אוריאן על הרימון ברגע האמת. "אני פיקדתי על פעולות פירוק הרימונים", הוא משחזר את שאירע אז. "אחרי שסיימנו לטפל במחצית מהרימונים, קרתה פתאום תקלה. נשמע מין 'פססס' ולכולנו היה ברור במה מדובר. היה ברור שמהרימון הזה לא הוצא הפתיל, ושהוא עומד להתפוצץ.
"כולנו קפאנו במקום, וחגי היה הראשון להתעשת. שנינו קפצנו כדי לקחת את הרימון, אבל הוא הקדים אותי בשנייה וחטף אותו. הוא יצא בריצה מהמרפסת, כדי לזרוק את הרימון החוצה, שלא יתפוצץ בתוך הבניין. רצתי אחריו בצרחות 'זרוק! זרוק!' אבל כשהוא יצא מהדלת, הוא ראה שיש שם חיילים. חגי הצמיד את הרימון לגופו, והוא התפוצץ תחתיו.
"עמדתי במרחק שני מטרים ממנו בזמן הפיצוץ, כשאני בתוך החדר והוא מחוצה לו. הקיר שחצץ בינינו הציל את חיי. מעוצמת ההדף עפתי אחורה.
"קמתי מהר לחגי, וגם הרופא רץ אליו. הוא חבש לו את הזרוע, אבל אחרי כמה שניות שמעתי מחגי מין אנחה כזאת. זאת היתה נשימתו האחרונה.
"הסיפור הזה ישב לי בראש כל הזמן ולא עזב אותי. כואב לי על ההתנהלות של הצבא. אני לא מאמין שצה"ל פועל כך, ואני לא יכול לסלוח על זה. יש לי תחושה שמנסים להסתיר מאיתנו משהו. זה פשוט לא יכול להיות. אני עדיין מקווה שהצדק ייעשה".
• • • •
במשך שנים ארוכות לא דיברו בני משפחת בר־אוריאן על נסיבות נפילתו של חגי ז"ל אפילו בינם לבין עצמם. אייל שרגאי (35), בן אחותו של המנוח, אפילו לא ידע על קיומו עד גיל 16, ולמרות שמעולם לא פגש את דודו - כשהוא מדבר עליו, דמעות חונקות את גרונו. "אחרי ששמעתי בפעם הראשונה על חגי, לגמרי במקרה, ניסיתי לשאול ולהבין מה קרה. אבל זה היה בלתי אפשרי. אמא לא הצליחה לדבר, ורק בכתה בכל פעם שהעליתי את הנושא. בסוף ויתרתי".
לפני שנה וחצי השתנתה התמונה, כשרס"ן (מיל') אבי אלימלך טילפן במפתיע לרותי, אמו של אייל. אלימלך היה החייל שזיהה את גופתו של חגי בבית החולים הדסה עין כרם. הגבורה שלא זכתה להכרה הציקה לו וליוותה אותו במשך השנים.
שיחת הטלפון הזאת הציתה מחדש את הרגשות ושינתה את חייו של אייל. "רק אז שמעתי סוף־סוף את אמא מדברת על מה שקרה. ראיתי שהיא בשלה לפתוח את זה, לפחות קצת. פנינו לגולני, וקצינת נפגעים הגיעה אלינו הביתה עם התיק של חגי. עיינתי בו, כי אמא לא היתה מסוגלת, ואחרי שקראתי את המכתב ששלח המג"ד של חגי להורים, קיבלתי את החותמת שיש כאן סיפור גבורה שהוחבא. המעשה של חגי הוסתר, אבל לא נעלם".
שרגאי הוא הרוח החיה שמאחורי המאבק על ההכרה. וזה לא מאבק פשוט; אפילו בתוך המשפחה יש מי שהעדיפו לא לפתוח את הפצע ולא שיתפו פעולה. אבל הוא לא ויתר. את העדויות אסף בעצמו, והוא שומר על קשר עם כל מי שיכול לעזור. את טקס האזכרה בשבוע שעבר אירגן בעצמו, והשקיע בו 20 אלף שקלים מכיסו. "כולם אמרו לי בהתחלה שאני צריך להתרכז בחיים שלי, שאין טעם להיכנס לזה, ובכלל, עברו 50 שנה ואת מי זה מעניין. אבל ידעתי שהסיפור הזה חי ופועם בליבם של הרבה אנשים. לא יכולתי לוותר. הילד הזה לא הלך אל המוות. הוא רץ אל המוות".
דבר אחד לא השתנה לאורך השנים: משפחת בר־אוריאן עדיין מנסה לשמור על ממלכתיות ולהימנע מלהעביר ביקורת על הממסד. אבל החודשים המתישים שעברו עליה נותנים את אותותיהם. ככל שמעמיקים בשיחה עם בני המשפחה, התחושות האמיתיות פורצות החוצה.
בטקס השתתף חגי בר־אוריאן (49), בן אחיו של הגיבור הנשכח. הוריו, משה ותמר, קראו לבנם הבכור, שנולד חודשים אחדים אחרי האסון, על שם המנוח. "בכל פעם שהיה מגיע יום הזיכרון לא יכולתי לשאת את הפצע הזה, אבל אבא תמיד אמר שזה סוד, שאסור לדבר כי הצבא ביקש לשתוק", מספר חגי.
"אני בעצמי הייתי לוחם בנח"ל, שירתתי את המדינה, אבל אני לא יכול עוד להעמיד פני מטומטם. מר לי וצר לי על המדינה. אם חגי הוא לא גיבור ישראל, אז מי כן?"
שרגאי: "הטענה הרווחת היא שלא נותנים צל"ש או עיטור אחרי 50 שנה, אבל המדינה היא זו שהשתיקה את הסיפור וצינזרה אותו עד עכשיו. האם פג התוקף של הגבורה של חגי? המדינה אומרת: אתם תיתנו את החיים שלכם למעני, ואני אתעלם מזה. אני מרגיש נבגד.
"אני מצדיע בפני חטיבת גולני, שלא שכחה את חגי ולא מתכחשת אליו. כל כך התרגשתי לראות בטקס האזכרה את החיילים שבאו לכבד את זכרו. חבל שהמדינה מתחמקת בצורה מבזה מהבקשה של המשפחה להכרה במעשה הגבורה שלו".
במהלך טקס האזכרה ניגשו רבים מבני המשפחה לאלוף (מיל') שגיא והודו לו על המאמצים שעשה למענם. "אתה נלחם בשבילנו, ואנחנו מעריכים את זה", אמר לו האחיין חגי. "במלחמות מנצחים", השיב לו שגיא.
"כל הזמן שואלים אותי אם אני אופטימי, אבל אני ריאלי", אמר לנו שגיא השבוע. "סיפור הצל"שים שנוי במחלוקת, וקשה לטפל בדברים שקרו לפני 50 שנה. לאורך השנים פיקדתי על מאות ואולי אף על אלפי חיילים, אבל אני זוכר היטב את חגי ואת מה שקרה. מעשה הגבורה שלו הוא אירוע מכונן. תחשוב על זה שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל אפילו לא נולדו כשזה קרה. קשה מאוד לשכנע, אבל אנחנו נמשיך לנסות".
אלוף (מיל') שגיא באזכרה. "מעשה הגבורה שלו הוא אירוע מכונן" // צילום: יהונתן שאול
• • • •
ביום שני השבוע פנינו לדובר צה"ל בבקשת תגובה להאשמות של בני המשפחה ושל המעורבים בפרשה. שעות ספורות לאחר מכן הגיעה התשובה: לטענת הצבא, ב־7 בספטמבר נשלחה מלשכת הרמטכ"ל הודעת אי־מייל לבני המשפחה, ובה הודיעו כי לצערם, הוחלט שאין סיבה ממשית לכינוס ועדת החריגים לענייני צל"שים ועיטורים. לדברי צה"ל, ההודעה נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני של אייל שרגאי, ואף נעשתה שיחת טלפון כדי לוודא את הגעתה.
שרגאי טוען בתוקף כי מעולם לא קיבל הודעה כזאת, וכי איש לא התקשר אליו. אורי שגיא אמר לנו: "עצוב לי שזה היחס ושזו ההתייחסות לבני אדם בכלל, ולמשפחות שכולות בפרט. אני ישבתי באופן אישי עם האלופה ברביבאי, והיא הבטיחה לי שתטפל בעניין ושתעדכן אותי. לא שמעתי ממנה מאז. גם על הודעת האי־מייל מעולם לא שמעתי.
"לפני כחודש נפגשתי עם סגן הרמטכ"ל אייזנקוט. הוא הודה בפניי שמי שהיה צריך לטפל בעניין לא עשה זאת, לא ברור מאיזו סיבה, והבטיח לדאוג לנושא. בהנחייתו האישית, הטיפול הועבר לראש אכ"א הנכנס, וקבענו להיפגש בשבוע הבא כדי לדון בנושא".
ביום שלישי בבוקר טילפנה נציגה מלשכת הרמטכ"ל לשרגאי. היא התנצלה בפניו על העיכוב הממושך בתשובה, והבטיחה לו שהנושא מטופל ברצינות יתרה, ושהגורמים הבכירים ביותר בצה"ל מעורבים בבדיקה. היא אף עידכנה אותו על הפגישה הצפויה של שגיא עם ראש אכ"א בשבוע הבא.
מדובר צה"ל נמסר: "לאור פניות המשפחה, מתקיימת בחינה מחודשת של המקרה המדובר. ראש אכ"א עתיד להיפגש עם אלוף (מיל') אורי שגיא. לאחר הפגישה תימסר התשובה במישרין למשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו