גאולה מרצון

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא כעס עלי. למדתי אז לבגרות באזרחות בכיתה י"ב. לשנים מסוימות הזיכרון הזה נשכח מראשי, אבל עכשיו, בשנים האחרונות, הוא חי וברור.

הסיבה לכעס שלו עלי הייתה טיפשית. "רוחנית", כביכול. כמה רוחני כבר יכול להיות כעס... אבל הסיבה אינה הסיפור כאן. אלא מה שזה עשה לי.

בתוך השבי המסויט, שבו הראש שלי היה כלוא אז, כעס ממנו היה כמו למות. כמו ליפול לתהום ללא תחתית. וזה ממש הרגיש כמו נפילה. דפיקות לב, התכווצות מכאיבה בבטן, רעידות, לחץ, אימה. שלושה ימים הסתובבתי ביישוב, מוכת הלם קרב. "מה עשיתי! גרמתי לבנאדם הזה, שאף פעם לא מאבד את שלוותו, לכעוס עלי. איכזבתי את האדם האחרון שעוד מבין אותי, היחיד שיכול לתת לי מענה.

ואכזבה שלו היא לא כמו של בנאדם רגיל, הוא הרי מייצג את כל השערים כולם, את כל העולם הרוחני. כאילו כל גורמי השמיים זועמים בגללי.

הרגשתי שפלה, טמאה, טיפשה. כל כך כל כך אשמה. התביישתי מהחבר'ה האחרים שהגיעו איתי אליו, החברים שהצטרפו למעגל הסגידה הזה. "עכשיו כולם יראו בי כופרת, מאכזבת, טיפשה. כי פגעתי בגואל".

בחיל ורעדה חייגתי אליו. הוא בכלל לא כעס, כמו שכולם אמרו. "מה, הם סתם שיגעו אותך", אמר. "עיזבי, כולם משוגעים". תמיד ידע להסתתר מאחורי ההמון ולצאת נקי. לבנות גשר ישיר אלי, גשר שעוקף ודורס בדרך את כל האחרים. הפרד ומשול.

"מתנצלת, אני לא התכוונתי... פשוט, ככה כולם סביבי מגיבים לדברים האלו... ואני גם, אף פעם לא חשבתי שזה לא בסדר..." ההקלה היתה יכולה להגיע רק ממנו. לתפוס אותי בבטן, להרגיע את כל התופת שהיתה שם מהפחד שיכעס עלי.

"אל תדאגי, אני אלמד אותך לא להיות כמו כולם. להיות מעל. להגיב לא מהיצר. לחשוב, אבל לחשוב באמת, לא כמו שתמיד אמרו לך לחשוב".

האימה, ואחריה ההקלה מהאימה, כביכול בעזרתו, נצרבו בי כל כך חזק, כל כך עמוק, כמו שוט על גב העבד, שמאותו יום ואילך, כל מעשיי וכל מחשבותיי היו מתוכנתים לעשות הכל, רק לא להרגיש ככה שוב. רק לא להרגיש שוב את התהום הזאת, את הנפילה חסרת השליטה הזאת, המכאיבה בבטן.

ובכל פעם, כשהיה לו נוח, הוא ידע לתת לי תזכורת לתחושה הזו. מבט מאוכזב, מילה כועסת או רמז קטן, שנזרק ליד כולם. הספיק מראה השוט בכדי להחזירני אל הפחד. ואז היתה מגיעה הפצצת האהבה, החיזוק החיובי. פיקציה מסנוורת, שגרמה לתחושת ביטחון, הכלה, מעטפת.

אלו אמנם לא חסרו לי מעולם, אבל אצלו הם הרגישו עוצמתיים יותר, זוהרים יותר. הרעל תמיד צבוע בצבעים הכי זוהרים, כמו שהסוכר המעובד מתוק יותר מכל פרי, ולכן גם ממכר יותר. אף אחד מיקיריי, שנשארו בחוץ, לא הצליח להתחרות עם עוצמת השקר הזה.

באותה תקופה לא ידעתי לנהוג, אבל שוב ושוב חזרו לי חלומות שאני ברכב, המכונית דוהרת בחוסר שליטה, ואני חסרת אונים. לא מצליחה לעצור.

אדם חופשי. רצון בלונה פארק בת"א עם כמה מנשותיו וילדיו, סוכות 2009 // צילום: מאיר פרטוש

זו היתה מחרוזת של סיפורים, שנרקמה לה לשמיכת שקר אחת גדולה. עוד סיפור ועוד סיפור על איש מוזר שיכול לעזור, איש שכמוהו בטוח עוד לא פגשנו וגם לא נפגוש. אני זוכרת שכל אחד שכבר היה אצלו, פגש אותו, עבר טיפול, קיבל שיחה, ייעוץ - אצל כולם, אצל כל אחד ואחד מהם - העיניים השתנו. אני זוכרת שגם דיברנו על זה בינינו: כולנו ראינו את הניצוץ הזה.

אני זוכרת כמה מיוחדים הרגשנו, כשבכל פעם היו אומרים לנו, "איזה רגועים אתם נראים, יש בכם משהו אחר". "ברור", חשבנו, "הכל בזכותו. הרוגע והשלווה שלו מושרים עלינו, כל עוד אנחנו לצידו". כמה קסם. מלכודת דבש. היום יש לי הסברים אחרים, מאוד מפורטים, מאיפה הגיע הניצוץ הזה והשקט הפנימי המדומה, שנלווה אליו. מדהים כמה המוח שלנו מסוגל לספר לעצמו סיפורים כשהוא בטוח שחייו תלויים בכך.

אני מביטה היום באיש הזה ומתקשה לגשר על הפער שבין הדמות שהייתי בטוחה שאני רואה בו כל השנים, לבין מה שישב על ספסל הנאשמים. לא מצליחה לתאר לעצמי מה עובר לו בראש. מעולם לא מצאתי בו טיפת יכולת להתבוננות עצמית, טיפת מסוגלות להגיד, "וואלה, טעיתי", בשום סיטואציה. הוא נלחם כל כך חזק להוכיח את טענותיו, עד ששיכנע את עצמו ואותנו, בכל פעם מחדש, שהוא תמיד צודק. ובדיוק כמו שהוא לא היה מסוגל להטיל בעצמו ספק, כך גם אנחנו איבדנו את היכולת לכך. 

אדם שמפחד ממחשבותיו שלו הוא לא אדם חי, וכאלה הפכנו כולנו להיות. זומבים בשירות הפחד, ניזונים רק מדי פעם משקר של אהבה פיקטיבית מרעילה ומרוקנת, אך מסנוורת היטב. נרקומנים שמהללים את הסם. 

במעצר. רצון מובא לביהמ"ש לדיון בהארכת מעצרו, ינואר 2010 // צילום: יוסי זליגר

מסתבר שילדיי חכמים ממני. מאז שהוציאו אותנו מהבית בדרום תל אביב ועד שהגענו הביתה ליישוב שלי, לחיות ולהיבנות בו, עברנו שלבי ריפוי, שלמעשה הפכו גלמים לפרפרים יפהפיים. למרות הפחד העצום שהיה לי, הם הבינו מהר מאוד את ההבדל בינו לבינם.

אני פחדתי שלבוא ולספר להם שאבא היה טעות, יעמיד אותם בפני השאלה שמא הם עצמם טעות. למרבה אושרי והקלתי, הם מלכתחילה אפילו לא העמידו זאת על כף המאזניים. אולי כי גם אני מעולם לא עשיתי זאת. ילדינו קוראים את ליבנו גם במקומות שבהם אנחנו משקרים לעצמנו.

מהרגע שבו הגענו ליישוב, והקרקע תחת רגליהם הפכה לראשונה להיות בטוחה, החלו לצוץ שאלות שהם שמרו בלב כל השנים בצילו ולא העזו לשאול. "למה אף פעם לא הלכנו לטייל בלעדיו?" ודי מהר, המשפט "אני רוצה את אבא" הפך ל"אני רוצה אבא חדש". ניסיונות לשדך לי כל בחור שהכירו היו דבר שבשיגרה. לא היו שמחים מהם כשהודעתי להם על אירוסיי: מבחינתם, בן הזוג שלי הוא מתנה במיוחד בשבילם.

מדהים הוא כוח החיים. ככל שבחיינו החדשים נהיה לנו טוב יותר, כך הם הבינו, מעצמם, כמה לפני כן היה לנו רע.

ופה ביישוב, זכינו במערכת כל כך עצומה של תמיכה, שחסר לנו שלא נתקדם ונתגבר. מהמשפחה המדהימה שלי, שלרגע לא ויתרה עלינו, והעניקה לילדים שלי פתאום לא רק סבא וסבתא אלא גם דודים ובני דודים - ועד היישוב כולו, שהעניק לנו בית ושילוב טבעי ככל הניתן במערכת החינוך.

וכשאתה יודע מאין באת, אתה יודע לאן אתה הולך. חלומות ילדות שמוגשמים רק כיום, דוגמת התואר בפסיכולוגיה והוצאת רישיון. צעדים בשביל האבנים הצהובות של החופש, רק שהפעם לא מחכה לי בסופה איזה קוסם הזוי, אלא רק אני והבחירות שלי. אני מאמינה שלולא התמיכה המופלאה הזאת, לא היינו אני וילדיי עומדים במקום שבו אנחנו עומדים.

בדרך לכלא. רצון משוחח עם עורכת דינו רויטל קוצר, בעת השמעת גזר דינו בביהמ"ש המחוזי בת"א, השבוע // צילום: מוטי מילרוד

מאז שהתחלתי להרצות את הסיפור שלי עברו כבר יותר מארבע שנים, ושאלת הבחירה עדיין עומדת בעינה. למרות שמבחינתי ומבחינת רבים אחרים התשובה לכך ברורה, עדיין כבד הנטל של חובת ההוכחה. האם אישה מוכה בוחרת להישאר עם בעלה, או לחזור אליו שוב ושוב? ומהו ההבדל אם האלימות "בלתי נראית?" מסתבר שתלוי את מי שואלים. הפער בין גישתם של אנשי הטיפול לבין גישתם של המשפטנים הוא כשמיים וארץ.

כל פלוגת הטיפול, הכוללת פסיכולוגים מומחים ועובדות סוציאליות שטיפלו שנים רבות בנשים שעברו אלימות על סוגיה, לא רואה בשנים הארוכות שלנו בסיוט הזה אקט של בחירה. הם מבינים את התהליכים המורכבים, שסחטו טיפה אחר טיפה את יכולותינו לבחור ולהפעיל חשיבה ביקורתית.

לעומתם, יש הרואים בהרצאות שאני עושה ובפעולות ההסברה נגד כתות הרסניות מעשה שגורע מחופש הפרט. מבחינתם, אין דבר כזה "שטיפת מוח"; לטענתם, כשאני מחליטה ששבוי בכת הוא קורבן שיש להצילו, אני שוללת ממנו את זכותו לבחור.

האם אכן יכולנו לקום וללכת מתי שרצינו? בית המשפט החליט שכן. אני מודה שלא הופתעתי, ועדיין, זה צורם ומקומם. אני כבר ניצלתי, וכך גם חברותיי. אך אין כמעט הרצאה שבה לא ניגשת אישה ומספרת לי שלמרות שהיא לא חברה באף כת, ולמרות שלבעלה יש רק אותה, היא כבר שנים חווה אותן חוויות כמו שלי. חוששת לגשת למשטרה מחשש שיצחקו לה; הרי אין לה סימנים כחולים! לא מסוגלת למצוא בעצמה את הכוחות לקום ולעזוב.

ניגשים אלי זוגות הורים ומספרים לי שנאלצו לקנות בכסף את בתם מאיש שהתחזה לרב והתחתן איתה. ובעיקר, אני פוגשת המון נפגעי כתות, שעברו תופת רגשית, אך איש אינו רואה זאת עליהם, ואין בידיהם הוכחות. לכן הם קוברים זאת ושותקים, כי ממילא אין להם הגנה.

אלה עם אחד מילדיה. "כוח החיים הוא דבר מדהים" // צילום: מאיר פרטוש

עבירת ההחזקה בתנאי עבדות היוותה את הטלאי היחיד שעלה בקנה אחד עם הגישה המשפטית, שהיה יכול לכסות את החור שבו בחוק ולהגן על ילדי העתיד ממקרים כאלו. בית המשפט לא הרשיע את גואל רצון בעבירה הזאת, בין שמשום שראה בהישארותנו איתו בחירה, ובין שמחשש לתקדים. אבל היתה כאן אמירה חסרת אחריות ומקוממת, שאלימות היא מותרת כל עוד היא בלתי נראית, וכל עוד הקורבן לא מתלונן. האם כך אנו רוצים שתיראה מערכת המשפט שלנו?

מצד שני, 30 שנות המאסר שנגזרו על גואל לא יכלו שלא לשמח אותי. הוריי חינכו אותי לא לשמוח בסבלם של אחרים, אבל נראה לי שגם הם, וכל מחנכיי, יסכימו איתי שהפעם יש כאן נסיבות מקלות. באופן בלתי צפוי, תחושה גדולה של סיפוק הציפה אותי ביום שלישי השבוע.

אז מה עושים? זאת השאלה שחותמת כל הרצאה שלי, שבה יושבים זוגות הורים שכבר מבינים שכן, זה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו חסרי אונים לעיתים, מול הקושי של ילדינו לשמור על הבחירה שלהם, שאכן תישאר שלהם ולא תיגנב על ידי גנבי נשמות, שישכנעו אותם שהם בוחרים - גם כשהם כבר מאבדים שליטה על חייהם, מתוך צורך לשמור על מקומם בחברה.

מתוך חוסר האונים הזה התחיל להתגבש רעיון למיזם. לדעת לבחור. תוכנית למידה, שתאמן את בני הנוער לעצור לרגע את המרדף ההישרדותי אחר מקומם בחברה. לנשום לרגע, להתבונן, ולהעדיף את הבחירה על פני ההיגררות. את ההחלטה על פני הנפילה.

אלה, בת 34, היתה מנשותיו של גואל רצון במשך כעשר שנים, עד גיל 29. כיום ילדיה הם בני 5 וחצי עד 14

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

•   •   •

ניצחון החיים

"אני מאוד מרוצה", צהלה אלה בשיחת הטלפון שלנו, רגעים אחרי שבית המשפט שלח את סיוט חייה לשלושים שנה בכלא. הוסיפה גם שזה אפילו מתוק יותר מכל מה שציפתה.

נפגשנו לפני ארבע שנים וחצי, זמן לא רב אחרי היציאה שלה מבית הכלא של גואל רצון. היו לה אז כמה ילדים, ובהם תינוק בן חצי שנה. היא נראתה רצוצה. שערה לא היה מוקפד, עיניה הכחולות החודרות אדומות מחוסר שינה. בקושי הצליחה להתמצא במרחב החדש.

היום היא במקום אחר לגמרי. יש לה בן זוג מקסים, שהיא עומדת להינשא לו, ילדיה גדלים, מאושרים, ביישוב שבו היא גדלה, והיא עצמה עושה חיל בהרצאות שהיא מעבירה, לומדת, מפתחת מיזם חדש ובעיקר מפוכחת מאוד, מרבה לחייך, ומאוד מאוששת ותוססת.

בשנים האחרונות המשכנו להיות בקשר רציף. ראיתי אותה בוחרת בחיים, מעניקה לילדיה ולעצמה משמעות אחרת לגמרי ממה שהכירו עד שנגאלו מייסוריהם אצל גואל. ראיתי אותה מוקפת באהבה גדולה על ידי המשפחה הקרובה, שקיבלה אותה חזרה בהתרגשות גדולה. לפעמים חשתי שהיא פשוט טורפת את החיים, שכה חסרו לה בבית הזוועות. 

כשהצעתי לה לראשונה, בתחילת 2012, שתכתוב את מה שעבר עליה, היא התחבטה. בתחילה התקשתה, לא ידעה מה להוציא, ואיך: איך משקפים את 12 השנים שעברו עליה איתו, ואת החיים שאחרי. לבסוף התיישבה מול המקלדת, וכתבה. סיפור מטלטל ומדהים על צעירה עם כוחות נפש גדולים, שלא נשברה.

ביום שלישי האחרון שוב דיברנו. הפעם הכתיבה כבר באה לה יותר בקלות. המילים נשפכו במהירות, משפטים מלאי עוצמה של אישה אמיצה. בסופו של דבר, היא ניצחה. 

ערן נבון

•   •   •

אף אחת לא קלטה

(מתוך כתבתה של אלה במוסף "שישבת", 20 בינואר 2012)

גם בחדר החקירות, כששאלו אותנו על אורח החיים שלנו עם גואל, התעורר המנגנון המשומן והמשופשף שהניע את מוחי עשר שנים. האוטוסוגסטיה. טוב, הם צודקים, חשבתי לעצמי, היו עלינו כתבות לא מזמן בטלוויזיה, מתפקידם לוודא שהכל תקין. תכף הם יראו שהכל חוקי והומני, ובערב כבר אשב עם כל הבנות בסלון ונצחק על הכל.

16 יום אחר כך גיליתי שכל אחת מהאחרות חשבה אותה מחשבה. אף אחת לא ידעה שהיא לא היחידה שנחקרת ולא שיערה איך היום הזה ייגמר, ומה היא עתידה לגלות בעוד כמה שעות על האדם שהפך להיות כל חייה בעשר השנים האחרונות. אף אחת לא קלטה שהחיים מרגע זה לעולם לא ישובו עוד למסלולם הרגיל. ובעיקר, אף אחת לא ידעה שהיא ניצלת כאן מההזיה המשותפת החולה שחיינו בה. הזיה של טראומה מתמשכת.

12 שעות של חקירה. 12 שעות שבהן מנגנון השכנוע העצמי שלי עובד במלוא עוצמתו ומגונן על גואל, על המערכת שיצר. אצלי בראש רץ התסריט שהוא לא הפסיק לדבר עליו כל השנים, תסריט אפוקליפטי שבו המדינה מפלילה אותו ומאשימה אותו האשמות שווא על לא עוול בכפו.

במשך השנים הוא שיכנע אותנו לכתוב לו מכתבים, כדי שהם יגנו עליו כשינסו להפליל אותו, ויעזרו לו לצאת לחופשי ולחזור אלינו. ככל שמישהי כתבה יותר, היא נחשבה אישה טובה יותר. אף אחת לא שיערה שבבוא היום המכתבים שהיא כתבה יהוו עדות נגדו בבית המשפט. הוא היה אומר לנו: "נראה מי תהיה יהודה איש קריות ותמכור אותי. אני בטוח שכולכן תיפלו בפח, יסיתו ויטמטמו אתכן נגדי בקלות. אני רוצה לראות מי תהיה היחידה שלא נופלת בטיפשותה ומפילה אותי".

ו־12 שעות אני לא מפסיקה לחכות שהטעות תתגלה, שיגלו סוף סוף שהוא לא אשם בכלום ושהכל הבל, ואתאחד שוב עם הילדים שלי. אבל היה ברור לי שאז, כשאחזור הביתה, גואל ייפרע ממני על כל מה שאמרתי כאן לשוטרים. ימדוד כל מילה וישקול כמה הייתי בסדר ומה לעשות איתי. 

בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה שיחת טלפון מוקלטת. חור קטן של סיכה שיפוצץ את הבועה שבתוכה חייתי שליש מחיי. לשמוע את קולו באופן מפורש ולהיווכח שהוא עשה דברים מזוויעים, דברים שלא נעשו בין כותלי הבית שלנו, ולא כלפי אחת מהנשים. דברים שהוא ידע להסתיר מאיתנו, שניפצו לי את כל האמונה בו. זה עבר את הקווים האדומים של יכולת העיכול שלי. 

כאילו משהו בי רק חיכה לזה. לסיבה, להצדקה מספיקה כדי לקום נגדו, לשבור את הכלים ולחזור לחיים רגילים. אני לא מאמינה שהייתי מגיעה לזה בכוחות עצמי. ללא ההתערבות מבחוץ, עד היום עוד הייתי שם, מוצאת סיבות להצדיק את הכאוס.

משהו בי הבין ולא הבין שהחיים משתנים שם, בתחנת המשטרה. שנפתח לי פתח לחיים אחרים. הסבירו לי שהבית מתפרק, שכל אחת מועברת למקום אחר, שאסור לנו לדבר זו עם זו שבועיים. מתחיל מסלול נפרד לכל אחת.

גואל רצון. "זה יכול לקרות לכל אחד" // צילום: מוטי מילרוד

ברגע האמת, כששמעתי את ההוכחה המוקלטת, נתקפתי אשמה נוראית ובושה גדולה. על מה? על תחושת ההקלה. שאריות הבועה עוד סימאו את עיניי. ההתפכחות עוד היתה חלקית. יש צעיפים שאי אפשר להסיר לבד.

איך יכול להיות שאני מרגישה הקלה? אני, שלא ראיתי את עצמי מאושרת בלעדיו, אני מרגישה הקלה שהחיים איתו נגמרו? האם אני המעורערת שעליה הוא דיבר, שתוסת נגדו ותמכור אותו בזול? אני הבוגדת שהוא לא הפסיק לדבר בגנותה?

עוד מנגנון משומן היטב. תחושת הבושה־אשמה היתה תוקפת מייד. מכבה כל שריפה, כל נורה אדומה. כל טיפת מחשבה בכיוון של "רגע, הוא לא בסדר", או אפילו "לא טוב לי", דוכאה מייד. כאילו הושתל לי שבב במוח, כמו בספרים של ג'ורג' אורוול. אסור לחשוב מחשבות נגד המשטר. "איך את מעזה לחשוב כך נגד האחד שהציל את נפשך?" צעק לי השבב. "נגד האיש שהראה לך את עולם האמת, שבזכותו יש שלווה וברכה בחייך? את כנראה מעורערת בנפשך שאת חושבת כך עליו". והוא, כידוע, קורא כל אדם כמו ספר פתוח.

כשיצאתי מחדר החקירות, ראיתי במסדרונות כמות בלתי סבירה של עובדות סוציאליות ושוטרים, כמו נמלים רוחשות. השעה היתה שתיים בלילה, והיה ברור שכולם שם רק בגללנו. בבת אחת התחוור לי, איך אני, הקיבוצניקית שנכנסה לפני עשר שנים להרפתקה מאתגרת ומסקרנת, הגעתי להיות חלק ממשהו שהרים את כל המדינה על הרגליים. יותר מזה, הבנתי פתאום איזו חוסר אחריות זאת היתה להביא ילדים חפים מפשע לתוך ההרפתקה הזאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו