לא זקוק לניסים

מיץ' אלבום מרבה לכתוב על מוות. ב"ימי שלישי עם מורי", רב המכר הראשון שלו מ־1997, מתעד אלבום סידרת שיחות עם פרופ' מורי שוורץ, החולה במחלה סופנית (מחלת לו גריג); ב"חמשת האנשים שתפגוש בגן־עדן" (2003) הסיפור מתחיל במותו של הגיבור, איש תחזוקה של פארק שעשועים; ואילו בספרו החדש, "שיחת הטלפון הראשונה מגן־עדן", שראה אור במקור אשתקד (וכעת רואה אור בעברית בהוצאת מטר, בתרגומה של כנרת היגינס־דוידי), מקבלים תושבי עיירה שלווה ומנומנמת במישיגן טלפונים מקרוביהם ומאהוביהם שהלכו לעולמם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הסיבה שאני כותב על מוות", סיפר אלבום בראיון ל"ישראל היום" לרגל ביקורו בארץ לפני שבועות אחדים, "היא דווקא משום שאני מוקסם מהחיים. אנשים לא חושבים ברצינות על החיים שלהם - עד שהם מבינים שהחיים הללו מסתיימים. זה מאוד אופייני לאנשים שחווים כמעט מוות - נניח שהם מעורבים בתאונה קשה; הם מדווחים שזה פקח את עיניהם, ואז פתאום הם מתחילים לתת את הדעת על משמעות חייהם, על איכות החיים וכדומה. זה מרתק אותי".

אלבום הוא מהמצליחים שבסופרים בני דורנו. יותר מ־35 מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם, ו"ימי שלישי עם מורי" הוא ספר הביוגרפיה הנמכר ביותר בכל הזמנים. את הצלחתו הכלכלית הוא תירגם למפעל פילנתרופי מרשים בדמות שבע קרנות צדקה שייסד בעיר דטרויט, שבה הוא מתגורר, ומפעל צדקה שהוא מקיים בהאיטי מאז רעש האדמה ההרסני שפקד את המקום. "אני מתייחס לצדקה ברצינות רבה. אם קיבלת - אתה צריך להחזיר ולא רק לרשום צ'קים". יפה מקיים: הוא מעורב באופן אישי במפעלי הצדקה בדטרויט ונוסע בכל חודש, זה חמש שנים, אל האיטי. 

הוא נולד ב־1958 בניו ג'רזי למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני (הוא דובר עברית טובה למדי), שהשפיעה רבות על חייו. "הפכתי לסופר ליד שולחן ארוחת הערב", הוא מספר, "זה היה שולחן יהודי טיפוסי: אנשים רבים, אוכל בשפע, דיבורים וסיפורים. התבוננתי בהם בתשומת לב, ראיתי מי מרתק את היושבים ומי לא, וזה לימד אותי איך לספר סיפורים".

את הקריירה שלו הוא החל דווקא כמוסיקאי ("אני מוסיקאי טוב יותר מסופר ומתמצא במוסיקה יותר מבכל נושא אחר"). גם היום הוא מנגן בלהקה שמורכבת מסופרים, ובהם סטיבן קינג, שאותו הוא מעריץ ("הוא גדול מספרי הסיפורים, שעדיין לא זכה להערכה שהוא ראוי לה"). הספר הבא שלו אף יעסוק ב־60 שנה של מוסיקה אמריקנית, ובאמצעות ניצול האמצעים הדיגיטליים המודרניים - הספר ילווה בפסקול שאותו יהיה אפשר לשמוע, וישתתפו בו מוסיקאים כגון טוני בנט ושריל קרו.  

וכאילו לא די בכך, באלבום דבק גם חיידק העיתונות; הוא החל לכתוב בעיתון מקומי בקווינס, עבר ללמוד עיתונאות באוניברסיטת קולומביה ועד מהרה הפך לבעל טור ספורט מצליח מאוד. בתוך תקופה קצרה גרף יותר פרסים מכל כתב ספורט אחר בארה"ב: הוא זכה 13 פעמים בתואר "כתב הספורט הטוב ביותר" ושבע פעמים ב"טור הספורט הטוב ביותר". שום עיתונאי מלבדו לא זכה בתארים הללו יותר מפעם אחת. 

"הקורא צריך בידור"

אז איך כל החיות הזאת מתיישבת עם המשיכה העזה לכתיבה על מוות? "אם אתה מתבונן היטב בספרים שלי, אתה מבין שהם לא על מוות", אומר אלבום, "זה לא דומה לספרים על רוצחים סדרתיים, לדוגמה, שם המוות נוכח וגרפי מאוד. אצלי המוות לא תופס כל כך הרבה מקום. ב'חמשת האנשים שתפגוש בגן־עדן' המוות הוא רק הפרלוד לחיים; החיים שבעיניו של הגיבור היו חסרי משמעות, ודרך פגישותיו עם חמשת האנשים שעמדו בצמתים שונים בחייו הוא מגלה עד כמה החיים הללו היו חשובים". 

אם לא המוות, מה הרעיון שמאחורי "שיחת הטלפון הראשונה מגן־עדן"?

"הרעיון הוא האמונה בניסים. האם ייתכן שמה שלא יכול לקרות - קורה? ובמיוחד, האם צריך להוכיח נס כדי להפוך אותו לאמיתי, או שמא מספיק אם הנס אמיתי בשבילך? פגשתי הרבה אנשים שאמרו לי דברים בנוסח: 'נכנסתי לחדרה של בתי, שמתה לפני שנה, ישבתי על המיטה שלה ובכיתי, ופתאום התמונה שלנו, שלי ושלה, שהיתה תלויה על הקיר - נפלה. אני משוכנע שהיא היתה איתי שם, בחדר'. וזאת השאלה: האם אתה מאמין, והאם אפשר לשכנע אותך בקיומו של נס?" 

עם זאת, אתה שומר על סוגה בלשית מסוימת בספר.   

"נכון, זה ספר כמו־בלשי. יש בו תעלומה, ויש לה פתרון. זו הפעם הראשונה שכתבתי בז'אנר הזה, והיה לי כיף. אני חושב שאכניס דברים דומים גם לספרים הבאים. הקצב שהעולם נע בו מהיר מאוד, והז'אנר הבלשי מתאים לקצב המודרני. אתה חייב ללכוד את תשומת ליבו של הקורא מייד בהתחלה משום שיש המון הסחות דעת. צריך שהקורא ירגיש שמספקים לו בידור, ולא שמתייחסים אליו באופן דידקטי. הספר יכול לעסוק בנושאים חשובים, אבל כדאי להסוות את זה באמצעות המתח". 

איך אתה מתמודד עם המבקרים, שלא מתלהבים מהפופולריות של הספרים שלך?

"לא אכפת לי מהמבקרים, ואני לא קורא ביקורות. הספרים שמבקרים אוהבים נקראים על ידי 6-7 אנשים. המבקרים רוצים להראות שהם מבינים את מה שהקהל הרחב לא מבין. הם חושבים שאם לספר יש סוף שיש בו תקווה, כמו בסרטים של פרנק קפרה - הוא שטותי. אני לא כותב ספרים בעלי סוף עגום. אני גר בדטרויט. אם אני רוצה לראות מציאות עגומה, אני פשוט יוצא אל הרחוב". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו