הנה החוויה הישראלית שלי. מפעם לפעם יוצא לי להתפלל שחרית במוסד הוותיק המכונה "שטיבל'ך". שטיבל'ך הוא קומפלקס מבולגן של בתי תפילה. כוורת של יהודים תזזיתיים. יש בירושלים כמה כאלה, כולם הומים וצפופים, ובכולם העיירה של שלום עליכם וי"ל פרץ עדיין חיה. היא רק מדברת עברית ושוכחת לכבות את הסלולרי. יש כאלה שהשטיבל'ך מזכיר להם תחנת מוניות, בגלל שבכל רבע שעה ממלאים מניין ויוצאים לדרך. אני מעדיף את המטאפורה הקולינרית: אם בית כנסת הוא מסעדה, אז שטיבל'ך הוא מזללה של מזון מהיר. מק'כנסת, אם תרצו. שטיבל'ך הוא החוויה היהודית האולטימטיבית, לטוב ולרע. הוא מיניאטורה פצפונה של מדינת יהודים שכזאתי. והוא גם המקום שבו אני נוהג לתהות בדבר הקווים הדקים שמחברים ומפרידים בין היהודי והישראלי. כך או כך, כל ביקור בשטיבל'ך מצליח למלא לי את המצברים בתערובת המדויקת והכל כך נחוצה של אהבה ושנאה, תקווה וייאוש, רגש וציניות, שבלעדיה אי אפשר לסחוב כאן יום אחד בלי להשתגע.
לעדכוני חדשות נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אף פעם לא משעמם בכוורת היהודים הקטנה, ואין רגע של שקט או פרטיות. בכל רגע נתון יש מישהו שצריך לומר קדיש, לפטפט, לפשוט יד לנדבה, לברך הגומל או לברר על מה, לכל הרוחות, אתה בירכת את ה"גומל" שלך ("נו, מה אתה אומר? ממש במפשעה???"). הנה בשבוע שעבר, בשעת בוקר יפה אחת, שני אירועים: מישהו שכח תינוק ועגלה בבית הכנסת וגם, איך לומר זאת בעדינות, כלב מקומי השאיר מפגע תברואתי אופייני ממש על המפתן. שם, במקום שבו נהוג להוציא את היד מהכיס ולנשק מזוזה, או להרהר בפסוק היומרני "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", התנוסס לו חצוף, מתועב ולא שייך בעליל, עזבונו המטונף של אותו הולך על ארבע. מעברים חדים בין קודש לחול הם לחם יומנו, וגם את הדרך הקצרה המוליכה בין השגב לזוהמה כולנו מכירים היטב, ובכל זאת, התחושה היתה שהפעם מישהו עבר כל גבול.
במקורות היהודיים יש כמה וכמה התייחסויות חריפות ליחס שבין תפילה לבין ניקיון, וכל מי שהביט, כמוני, בארשת הפנים של כל המתפללים שביקשו לצעוד פנימה ולתפוס מקום, ראה את התגלמותה המוחלטת של התחושה המכונה "שאט נפש". כמו כולם גם אני נכנסתי פנימה בצעדים של מי שמקפץ בין שברי קרח על אגם קפוא. כמו כולם גם אני חשבתי שמישהו צריך לעשות משהו.
איור: עציון גואל
- מי הגאון שהשאיר פה תינוק?
- זה לא תינוק, זה של כלב!
- מה???
תראה מה זה יהודים! - אמר לי חוג'ה הגבאי - גועל נפש. ככה? בכניסה לבית כנסת? לא היה ברור לאיזה מהאירועים הוא מתכוון, והיה קשה להביט בו באותו רגע. גבאי של שטיבל'ך הוא הכלאה של גננת, מנהל תפעולי, רס"ר, גזבר וסמח"ט. בקיצור, מי שמסיים קדנציה של גבאי בשטיבל'ך, עשוי להמשיך משם ישר לפוליטיקה. או לאברבנאל. שולחנו של חוג'ה ניצב במבואה, והוא תמיד עמוס בבלאגן של מטבעות צדקה, טופסי קבלות והוראות קבע, אינספור מפתחות לדלתות שלא היו ולא נבראו, תשמישי קדושה שהתבלו וכוסות עם שאריות קפה. חוג'ה יושב שם, מנהל ביד רמה את המוסד הירושלמי, ואם גם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין מושג כמו "שטיבל'ך" לבין שם כמו "חוג'ה", סימן שגם אתם לא נגמלתם לגמרי מהגזענות הישנה והטובה. אם תרצו, גם החיבור הזה הוא חלק מהחוויה.
חוג'ה לא סיים - "תסתובב בעולם תראה לי כנסייה אחת, או מסגד, שככה בכניסה... גועל נפש! לך תבנה מדינה". כך המשיך חוג'ה לתנות ולקונן על גורלנו היהודי המחורבן, אבל באותו רגע, ובאופן די צפוי, הגיע אליו בחור צעיר ונגע לו קלות בכתף.
"סליחה, אדוני, אפשר לקבל רגע את המפתחות של המחסן? אני רוצה להוציא דלי וסמרטוט, תראה, יש שם לכלוך של כלב בכניסה, שני רגעים אני מנקה את זה ומחזיר למחסן".
וחוג'ה לא התבלבל לרגע - "תראה מה זה... יהודים! אין דברים כאלה".
כל הקטע הזה נמשך פחות מהזמן שלקח לכם לקרוא אותו, אבל מבחינתי אותן דקתיים של בוקר די יומיומי בשטיבל'ך, ואותו נד־נד רגשי וחסר פרופורציה מיצה באופן מושלם את החוויה הישראלית.
אשר לתינוק. הכל בסדר, ותודה ששאלתם. בחור ישיבה עבדקן, שהסתובב בין המתפללים ומילמל "בעוד חודש אני מתחתן ואין לי אפילו חליפה", סיים את הסיבוב שלו, רץ החוצה ותוך כדי שהוא סופר את המטבעות דחף את העגלה ביד רכה ולחש לו, "יאללה, חוזרים לאמא".
* * *
הנה עוד אחת. ישראלית לא פחות. זה היה כשלקחתי את הילד לביקור ראשון בכותל. יצאנו על שני זוגות אופניים, אחד מהם אופני־ילד פצפונים, והגענו מהבית בתוך עשרים דקות. כולל הפסקת שתייה ובייגלה. לא יודע מה קרה לי באותו היום, אבל היה שם רגע אחד מסוג הרגעים בין אב לבנו, ואמרתי שאם מישהו היה מספר לסבא שלי שהנכד והנין שלו יוכלו לצאת באופניים לסיבוב קטן לכותל ובחזרה, סבא היה מניח לו יד על הראש ומתפלל לרפואתו מתוך דאגה כנה. הילד לא הבין כמובן מה אני רוצה מחייו ומה הביג דיל. הוא הסתפק בהערה צנועה על כך שעם האופניים המעאפנים האלה הוא לא יכול לרדת במדרגות. חשבתי לי שבמידה רבה זה כל הסיפור של החיים שלנו כאן. העובדה שחלק מהיומיום שלנו, שלעיתים הוא כמעט נורמלי, הוא הרבה יותר ממה שסבא העז אפילו לחלום. אשר לי, אני יודע להיות ציני פה ושם, אבל יש רגעים שחודרים כמו כלום את השריון הדקיק הזה. ייתכן שאנחנו בני הדור האחרון שהמדינה הזאת לגמרי לא מובנת מאליה עבורם. אולי חבל שכך.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו