החורף לא הגיע, אבל משהו הרבה יותר טוב קרה: עונה רביעית של "משחקי הכס", הגורמה הטלוויזיוני האולטימטיבי, הגיעה למסך. "משחקי הכס" היא האילן הכי גבוה, התוכן הכי עשיר שאפשר לדרוש, הרף שעל פיו ייבחנו דרמות העתיד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השידור החי והמתורגם שהעבירה YES בשעה 04:00 לפנות בוקר (מקביל לשידור בארה"ב) הבהיר שבחברת הלוויין יישרו קו עם המכורים הכבדים: אי אפשר לחכות ל"משחקי הכס" דקה יותר ממה שחייבים. בלעדיה, זה היה חורף ארוך מאוד. עכשיו, עם בני לאניסטר, נשות טיירל, שאריות משפחת סטארק, חאליסיי וצבאה והנסיך הקריפי החדש אוברין מארטל, אפשר לנשום שוב לרווחה. זה יהיה קיץ נפלא.
מסצנת הפתיחה המהפנטת, שבה טייווין לאניסטר מפקח על הכנת חרב חדשה לבנו ג'יימי, ועד לדהירה של אריה סטארק ו"כלב הציד" בסצנת סיום פרק הבכורה, רכובים על גבי סוסים אחרי טבח קטן שביצעו בנאמני המלך, "משחקי הכס" מציגה עושר ויזואלי יוצא דופן, מגובה בכתיבה מבריקה ובמשחק מופתי.
כל אחת מעשרות הדמויות הלוקחות חלק בסיפור היא ישות עם עבר שהפך אותה למי שהיא, הווה חמקמק שעליו היא מגינה, ועתיד מעורפל - לא משנה מה שם המשפחה שלה. "המלך לעולם לא מוגן", מסביר ג'יימי לאביו, כשזה דורש ממנו לעזוב את דרך המלך ולשוב לצוק קאסטרלי. יחסי אבות ובנים הם אחד הנושאים ש"משחקי הכס" מטפלת בהם בדרך מקורית ועוצרת נשימה. ציפיות של אבות, מרד של בנים, שושלת שמישהו צריך להמשיך - טינה, אהבה ואיבה מעורבבות זו בזו עד קץ הדורות (זוכרים שג'ופרי הוא בנו הביולוגי של ג'יימי, דודו? ברור שזוכרים).
העומק של "משחקי הכס" בא לידי ביטוי ביכולת לספר סיפור רב־שכבתי, המתנהל במקביל במספר רב של זירות. אף אחד מקווי העלילה לא נופל משמעותית ממתחריו.
הנעשה בצפון הרחוק בקרב השבטים הפראיים, אצל אנשי "משמר הלילה" שאליהם שב ג'ון סנואו, במעלה המלך ששם איש לעולם לא בטוח, והמעקב אחר דרכה של חאליסיי אם הדרקונים לכס השלטון - כולם צירים סופר דרמטיים. כל אחד מהם מקבל נפח הגיוני בסיפור הפתלתל שיד בטוחה בעצמה משרטטת לקראת סוף, שיגיע מתישהו (אין לחץ).
העיבוד של הדמויות מסידרת הספרים מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין היא מלאכה שגם בעונה הרביעית יש לשבח לטובה. הגיבורים הרבים אינם מתוארים בקווים גרוטסקיים, ולרגע אחד לא הופכים לחד־מימדיים כמצופה מדמויות בסידרת פנטזיה. הגיבורים אנושיים מאוד (למעט יוצאים מן הכלל, דוגמת ג'ופרי - כי חייבים אנטגוניסט אחד שכולם יוכלו לתעב). הן נפגעות (סנסה, שאי), מושפלות (טיריון, במהלך דיפלומטי כושל) מפחדות (אריה, רגע לפני ההסתערות), מתאכזבות (ג'יימי מגלה שאחותו סרסיי מאסה בו). המניעים של רובן ברורים (ע"ע: כוח, שליטה, נקמה, מין), וכמעט כל מהלך שלהן מגיע ממקום הגיוני ואמין. זה לא עניין מובן מאליו כשמדובר בדרמת הרפתקאות שבה לנדרים, לכוחות על טבעיים, לעורבים, לזאבים ולכשפים תפקיד מרכזי.
היכולת לספר סיפור אפי מותח על רקע נופים מפעימים, לכלול בו סצנות סקס ואלימות גרפית, לשלב דיאלוגים חכמים ולבנות עולם פנטסטי שכל צופה יוכל להישאב אליו, היא שהופכת את "משחקי הכס" למאסטרפיס. ברוכה השווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו