בחזרה לשופט דרורי

חמש שנים חלפו מאז כתב שופט המחוזי בירושלים, משה דרורי, את יצירתו המונומנטלית בת 320 העמודים, המסבירה מדוע לא הרשיע אברך צעיר, איתמר ביטון, שדרס קופאית ממוצא אתיופי והפקיר אותה מדממת על הכביש. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שבע שנים עברו מאז חטאה הקופאית חטא נורא: היא סירבה להתיר לאותו בן תורה אלים לעזוב חניון של מרכול בירושלים בלי לשלם. היא התייצבה מול הרכב, מצאה את עצמה על מכסה המנוע, וכאשר האברך המשיך בנסיעה - נפלה, נחבלה קשה ואיבדה את הכרתה.

על מי משניהם נכמרו רחמי כבודו חרף העובדות הקשות שנחשפו בפניו במשפט? דווקא על הנהג הפוגע. הוא גזר עליו 180 שעות עבודה לתועלת הציבור וקנס מצחיק של 10,000 שקלים. 

הסיבה למתנה שהעניק למנוול, אשר במסגרתה הוציא גם צו איסור פרסום של שמו: הוא לא רצה לפגוע בסיכוייו להתמנות לדיין בישראל. על פי עולם מושגיו, עבריין כזה ראוי לשבת על כס המשפט. 

היו לשופט הנאור עוד כמה אמירות מחרידות, שחיזקו את הסערה הציבורית ונחרתו עמוק עמוק בזיכרון: "הפרשה היטיבה עם הנפגעת... זה המאורע המכונן של חייה... היא התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים... היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שאינה נחשבת, ובעל הרכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב... בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה..."

די היה באמירות הגזעניות האלה כדי שכבודו יסיק את המסקנות המתבקשות ויגיש את התפטרותו. לחלופין, שהוועדה למינוי שופטים תמצא דרך להיפרד ממנו לפני שיגרום נזקים נוספים לציבור ולאמינות מערכת המשפט. 

אלא שדרורי לא הסיק מסקנות אישיות גם אחרי שבית המשפט העליון הפך על פניו את פסק דינו; גם אחרי ששמו נמחק מרשימת המועמדים לעליון. הוא נצמד לכיסאו כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, ואפשר היה להעריך שבמוקדם או במאוחר יקבל החלטות תמוהות נוספות. 

לפני חודש זה קרה: הוא הורה למחוק מאתר האינטרנט של נציבות שירות המדינה שם של עובדת מדינה שהורשעה בדיווחי נוכחות כוזבים. מבחינתו, אסור ששמה ייחשף לעובדים אחרים ולכלל הציבור. סוד מדינה. 

העובדת שבה מדובר מועסקת כמנהלת שיווק בגוף ממלכתי, והתעורר חשד שהדיווחים שלה על שעות העבודה - שקריים. החקירה של אגף המשמעת אימתה את החשדות, הוגש נגדה כתב אישום משמעתי והיא הורשעה על פי הודאתה ונדונה לעונש הבא: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בשתי דרגות למשך שלוש שנים.

כנהוג במקרים כאלה, גזר הדין של העובדת פורסם באתר האינטרנט של הנציבות לצד אחרים, בניסיון להוקיע תופעות כאלה. אלא שהמורשעת לא אהבה זאת. היא עתרה לבית הדין למחיקת שמה, נדחתה, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי ומצאה מולה את סגן הנשיא הרחמן משה דרורי. כבודו נענה לה.

"לא ניתן עוד להתעלם מעידן האינטרנט ומהפגיעה הרבה בפרטיותו של אדם", קבע השופט בין היתר והוסיף: "המגמה המרכזית העולה ממקורות המשפט העברי היא שלא לפרסם את שמות בעלי הדין ואת שמות הנאשמים, אלא אם יש לכך מטרה חשובה. השמטת השמות אינה גורעת מחשיבות הפסק". 

כדי לסלק אי הבנות אפשריות, הוסיף דרורי ברצינות: "הדין הרצוי הוא שלא לפרסם גם שמות של מורשעים בהליך הפלילי".

זה מתברר עולם מושגיו. גם אחרי מה שכתב כבודו בפרשת האברך הדורס, שם נשען על הרמב"ם כאילו הרמב"ם הוא חלק מספר החוקים של מדינת ישראל, הדברים בלתי נתפסים.

אין חוק במדינה? הנציבות פועלת בניגוד לחוק ולערך מקודש של זכות הציבור לדעת? אגף המשמעת שלה אינו רשאי לפרסם את שמות גיבורי הפרשיות השונות? השקיפות אינה כלי הרתעה חשוב? כבודו רוצה שנהפוך לטהרן, לצפון קוריאה, או למדינה אחרת שאור השמש הוא האויב שלה? אם לא, לאן בדיוק הוא מכוון? 

הנציבות מבקשת לערער

את השאלות האלה, שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת שואלים כאן בקול רם בפרשת דרורי, שאלו ודאי את עצמם גם אנשי הנציבות והפרקליטות. גם הם הבינו שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לחיות עם החלטה כזו.

לכן פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון, הגישה לפני שבועיים בקשת רשות ערעור וטענה: החלטת דרורי משליכה על תיקים ועל נאשמים נוספים. צריך לבטל אותה. 

נציגת הפרקליטות, עו"ד מיכל סיבל־דראל, כותבת בין היתר: לבית המשפט אין סמכות לאסור פרסום שם של מורשע למעט במקרים חריגים; השופט דרורי לא נדרש למקרים החריגים; והעיקר: בית המשפט רשאי לחרוג מעקרון הפומביות "רק במקרים של הגנה על ביטחון בעל הדין, של עד או של אדם ששמו הוזכר בהליך". זה לא המקרה. 

ועוד סיבה חשובה: "השלטת נורמות של משמעת והגינות בשורות עובדי הציבור מחייבת את פרסום המקרים שבהם נקבע שאחד מעובדי הציבור כשל, תוך זיהוי העובד ופרסום מעשיו ועונשו. בכך יש לספק לציבור את מלוא המידע הנדרש כדי לשמור על תדמית השירות הציבורי וכדי להרתיע עובדים ממעשים דומים".

האם בית המשפט העליון יהפוך בקרוב את ההחלטה? בנציבות מאמינים שזה מה שיקרה. שהחושך לא ינצח את האור באדיבות בית המשפט. 

בינתיים הורה השופט אליקים רובינשטיין להעביר את הבקשה לתגובת העובדת שהורשעה, והיקצה לה שלושה שבועות למתן התשובה. אין כאן משיכת זמן. הגנה על דמוקרטיה אינה משחק ילדים.

אפוד המגן של צבי בר

קוראי העמודים האלה מכירים את דפוס ההתנהגות של חלק מהנאשמים המפורסמים: בשביל לקבל שוחד, להוליך שולל, לנצל את מעמדם לקבלת טובות הנאה, לשבש חקירה - הם בריאים וצלולים. אריות ממש. בשביל לשלם את המחיר על מעשיהם בבית המשפט - זה כבר סיפור אחר. פתאום הם מבולבלים, חולים, זקנים, לא זוכרים.

ועוד קו הגנה אופייני בתיקי שוחד של חלק מאנשי השררה לשעבר: הכספים שהם קיבלו לכאורה מאנשי עסקים בפרויקטים שבהם היה בכוחם לסייע להם, ניתנו להם על רקע של ידידות אישית. חוץ מזה מדובר בכלל ב"הלוואות" והם התכוונו להחזיר אותן עם ריבית.

על הרקע הזה החליט עו"ד טל פרג'ון, ראש צוות התביעה במשפט השוחד של ראש עיריית רמת גן לשעבר, צבי בר, להקדים רפואה למכה: בנאום הפתיחה שלו במשפט, לפני כארבעה חודשים, הוא דיבר על מה שמכונה "מבחן הידידות".

"אחת מטענות ההגנה של צבי בר", אמר, "נוגעת ליחסי הידידות בינו לבין הנאשמים האחרים. מבלי להיכנס לעומק הידידות ביניהם והאם היו מניעיה מבוססים על כימיה אישית או על יחסים כלכליים של תן וקח, הרי שיחסי ידידות, ככל שהיו, אינם יכולים לשמש כאפוד מגן מפני עבירות שוחד. 

"גם ידידים יכולים לשחד את ידידם עובד הציבור. במקרים רבים זוהי האפשרות הזמינה עבור עובד ציבור שמעוניין לקחת שוחד".

עו"ד פרג'ון ידע על מה הוא מדבר: זו אכן היתה חליפת ההגנה של בר כשעלה השבוע לראשונה אל דוכן העדים, מלווה בסנגורו עו"ד נבות תל צור. זה היה קו ההגנה של פרקליטו, שבנאום הפתיחה שלו אמר דברים שמקובל לומר על נאשמים במצב הזה: למרשי יש בעיות זיכרון וקושי להעיד זמן ממושך. נבקש הפסקות קצרות בעדות.

כספת המזומנים של בר

"צבי בר עולה להעיד במרחק של שנים מאירועי קבלת השוחד המיוחסים לו", אמר הסנגור המנוסה לשופט המחוזי בת"א, צבי גורפינקל, היושב בדין, "יש לכך חשיבות במישור המגה־פיזי... חלוף הזמן מקשה לזכור בבהירות את הפרטים... בר מבין היום שחלק מהתנהגותו היתה פגומה, לפחות מבחינת מראית העין, אך בזמן אמת הוא לא היה ער לכך... הנורמות היו אחרות, לא ברורות... כשהטיחו בו במשטרה שקיבל שוחד, הכחיש זאת בנחרצות".

בר אכן לא הודה בקבלת שוחד אלא "רק" בקבלת הלוואה, כלשונו, מחבר קרוב. לטענתו, הוא אדם שעשה בחייו הרבה כספים ביושר. 

הוא דיבר על שירותו בצבא ובמשטרה לפני עשרות שנים, על הימים שבהם עשה הרבה כסף בחו"ל (לפני שהיה ראש עירייה), על רכושו, על מגרשיו בכפר יונה ועל הכספים שצבר ושמר בכספת הפרטית בביתו בשיכון הצנחנים ברמת גן. אהוד אולמרט, מתברר, לא לבד - גם לצבי בר היתה כספת פרטית עמוסה במרשרשים.

לצורך מה בדיוק צבר הנאשם בביתו את הכסף הזה כאשר עומדים לרשותו חשבונות בנק וכרטיסי אשראי? מדוע נהג כך כאשר מעל לכסף מזומן רב מתנוסס דגל שחור, כלשון בית המשפט העליון? 

הסברו לשופט: "היה לי כסף מזומן שלא רציתי להפעיל אותו. הוא היה מבחינתי למקרה שיקרה לי משהו, שיהיה לאשתי כסף..."

תשובה רצינית של מי שמואשם בקבלת שוחד של כשני מיליון שקלים מכמה אנשי עסקים? יחליט השופט גורפינקל. בכל מקרה, הרכוש הרב של בר והכסף המזומן לא הפריעו לו ב־2003 לקבל מאיש עסקים, רו"ח חיים גייר, 100 אלף דולר - לטענת התביעה, כשוחד לקידום פרויקטים שהיו בטיפול ועדות תכנון שבהן בר היה חבר; לטענת בר, כהלוואה לשנה מחבר קרוב קרוב.

לצורך מה בדיוק ביקש את הכסף הזה? גרסתו: "להחזרת חובות ועזרה לילדים... לא פניתי ליזם או לגנרל אלא לחבר ברמת החברות שלי עם גייר. ביקשתי ממנו הלוואה ללא בושה".

את הכסף קיבל בר ישירות לחשבונו בבנק אוצר החייל מחברה שבשליטת גייר. לגרסתו, לא ידע מי החברה הזאת ולא עניין אותו באיזו דרך מעביר לו גייר את "ההלוואה". הוא החזיר אותה, טען, כעבור כמה שנים "מייד כשהחלה החקירה", ואישר כי לפני אותה חקירה הם נפגשו במקרה במשרדו בעירייה.

לצורך מה בדיוק? "אני לא זוכר על מה דיברנו... אני מכיר את הנוסחה של שיבוש הליכי חקירה... אם יושבים עם מישהו, כבר חושבים שמשבשים... גייר לא אמר לי שהוזמן לחקירה ולא דיברנו על חקירה... אולי על החזר כספים".

אם זו גרסתו בחקירה הראשית, שרק אתמול הסתיימה, מעניין מה יקרה בחקירה הנגדית. המשך יבוא ואנחנו נדווח עליו כאן.

השר פירון בשירות וסרמן 

מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, החשוד בקבלת שוחד ובמעשי מירמה, שוב מודאג. מה הפעם? חקירת אנשי יאח"ה בפרשיותיו? חשש שכמה יודעי סוד דיברו בכל זאת בחקירה? חשד שקשר השתיקה הפנימי נפרץ? 

ייתכן, אבל יש סיבה אחרת: שתי הצעות חוק בכנסת, הראשונה של יו"ר מרצ זהבה גלאון ומיקי רוזנטל והשנייה של ח"כ משה מזרחי וחברי הכנסת מירב מיכאלי, דב ליפמן, נחמן שי, אלעזר שטרן ומשה פייגלין, המבקשות לבטל את המעמד המשפטי של האגודות העות'מאניות, ובהן גם הסתדרות המורים.

רוצים לומר: לא עוד הזרמת כספים חסרת אחריות ללא יכולת של מבקר המדינה לקיים ביקורת עומק באגודות האלה. לא עוד מצב שבו השר שי פירון, התורם לשחיתות עם מנכ"לית המשרד, מיכל כהן, מזרים 115 מיליון שקלים לאנשי וסרמן בלי מעקב אמיתי אחר השימוש בכסף הזה.

מבקר המדינה יחקור בהסתדרות המורים? ישאל שאלות? יחטט, יבקר, ידרוש הסברים? ילך אחרי הכסף? אוי, רק לא זה. לכן הסביר וסרמן למזכירי הסניפים ולאנשיו שצריך להילחם בהצעות החוק האלה, שצריך לדבר עם חברי הכנסת משה מזרחי ומירב מיכאלי, שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מה הם עושים. שיירדו מהר מהעץ.

היתה גם נימת איום בדבריו כלפי מזרחי ומיכאלי: יום אחד הם עוד יבקשו בבחירות הפנימיות של העבודה את תמיכת נציגי המורים ולא ייענו. כדאי להם לא להרגיז אותנו.

עוזי דיין ניסה להבין איך ועל סמך מה מרשה לעצמו וסרמן להתנהג כך, ומדוע מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, אינה מניפה לעברו את שוט המענק השנתי: אם תסכים להפוך את הסתדרות המורים לעמותה, נשחרר לכם את הכסף; אם לא תסכים לכניסת מבקר המדינה לתמונה, לא תקבל אגורה.

דיין הציג למיכל כהן ארבע שאלות פשוטות בנושא, שכתובתן היא גם זו של שר החינוך, שי פירון, ולא קיבל תשובה. לא הועילו כמה תזכורות בנושא. פירון וכהן, המשרתים בנאמנות אינטרסים של מזכ"ל מושחת, כאילו שכחו שהם מופקדים על החינוך. בעליבותם בחרו בזכות השתיקה.   

מותו של סרגל

כשנהגו בשעתו לדקלם את "יש שופטים בירושלים", התכוונו לחיים כהן, ליצחק אולשן, למאיר שמגר ולאהרון ברק, אף שברק בשלהי כהונתו התבלבל: הוא הפך משופט לעסקן. 

כשאמרו בעשור האחרון יש שופטים בירושלים, התכוונו בראש ובראשונה לאדמונד לוי, שהלך השבוע לעולמו; לסרגל חסר הפניות של העליון, למשפטן שהבין שתפקיד השופט הוא להוביל ולא להיות מובל, לאיש של הדוגמה האישית, הצניעות, הענווה והערכים, לשופט חד המחשבה, שראה מול עיניו את הקורבן ולא את הפושע.

הוא הבין שהשחיתות מתחילה מלמעלה; הוא ראה בה סכנה קיומית למדינה; הוא נשמע בחוג בני משפחתו מדבר על סדום ועמורה; הוא דיבר על הצורך להילחם ברקב ובסיאוב ובאפליה העדתית דוגמת הילדות החרדיות מעמנואל. 

הוא הגן על מבחן בוזגלו, הוא הזהיר מפני השחיתות השלטונית, ונתן לכך ביטוי גם במשפטים של פוליטיקאים שסרחו. אהוד אולמרט, שלכבודו הורידו בתי המשפט שוב ושוב את הרף בהחלטות שערורייתיות, לא היה יוצא ממנו בשלום. שמעון שבס והשר לשעבר שלמה בניזרי, שלא הצליחו להערים על לוי, יכולים להעיד על כך.

ניצן בשירות הרב פינטו? 

פרקליט המדינה החדש, שי ניצן, מתעקש להוכיח שהוא אכן מה שחושבים עליו: משפטן שטחי שלא מבין בפלילים; תובע ראשי שמשרת עכשיו לכאורה את האינטרס של הרב פינטו לשביעות רצון היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. 

תובע שהסכים להעניק למי שהפרקליטות עצמה הציגה כמכונת פשע, מתנה יקרה מפז: תשעה חודשי מאסר בלבד במקום שבע עד תשע שנים בהערכה זהירה. 

ניצן מועל בכך ביודעין בתפקידו ובשליחותו הציבורית. הוא מוציא בכך את הרוח ממפרשי המשטרה והפרקליטות. יחד עם וינשטיין הוא מתאמץ למרוח ולקבור את אחת הפרשיות הפליליות החמורות שידעה המדינה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו