כבר שנים לא שיטו בי כך, ואת הדברים הבאים אני מספר מתוך צורך עמוק ומתמשך להסיר את הכובע ולהרכין ראש. באחד מלילות השבוע הגענו אל הסינמטק הירושלמי וצפינו על המסך הגדול בשני פרקים מתוך הפרויקט "המקוללים" של הבמאי חגי לוי. הפרק הראשון היה פרטי ואישי, חשוף וישר לב כמו שכבר מזמן לא ראיתי על המסך. הבמאי סיפר על עצמו: נער קטן ואבוד עם כיפה ומצלמה שהספר "החיים כמשל" הרעיש את יסודות עולמו. כמוהו עצמו, גם הספר עוסק בייסורי התוהו של נפש רגישה שנמשכת בעבותות אל הכאב והמוות, וחגי הצעיר מוצא את עצמו מידפק על דלת ביתו של הסופר פנחס שדה עם מצלמת 8 מ"מ, מציץ לחייו ומעניק לנו, שנים לאחר מכן, מסמך נדיר שלא ידענו על קיומו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התמונות לא מפסיקות להסעיר. בנות זוגו הצעירות של הסופר מתאבדות בזו אחר זו. הממסד התקשורתי והתרבותי מתנער משדה, והוא עצמו מתעב את תל אביב הליברלית והריקה. הוא יורק על עיתוניה ונהנתניה, מתמסר למצלמה, ושופך את זעמו ונהמו ברצינות קודרת. לרגע הוא מבריק ועמוק, ולרגע הוא מגוחך ומאוס, בחיתוך דיבור של פעם אבל בעברית של היום.
שנים חולפות. הבמאי מתבגר ומתמקצע וכך גם התמונה. הסופר מזדקן אבל נערותיו, וגם תובנותיו, נותרות פחות או יותר באותו גיל. התפתלתי במושבי. ריחמתי עליו. התקוממתי נגדו. היו רגעים שחששתי שצופים צעירים ייחשפו למגלומן עמוס הקלישאות שעל המסך, ויגידו לעצמם שאם זה סופר וזוהי תרבות גבוהה, אולי באמת עדיף לשחק קנדי קראש, לשתות חצי בקבוק וודקה, למשש את הסכין שבכיס ולחפש את המניאק ששלח מבט לעבר החברה של חבר שלי.
וואו! אמרנו לעצמנו עם תום הפרק על פנחס שדה. איזו חשיפה! נורא מוזר - חשבנו. החברה הראשונה והיפהפייה - שרי - נראית ממש כמו בחורה תל־אביבית עכשווית. גם הסאונד היה ממש מעולה. עכשווי. כל הכבוד להפקה. פה ושם התגנבו גם הרהורים כרונולוגיים. לא זכרתי את חגי לוי כבחור מבוגר כל כך, אבל מתברר שהוא הצליח ללוות את פנחס שדה בתקופת מלחמת ההתשה. ממש צעיר לגילו! אבל זו ממש לא הנקודה. היתה פה הצצה נדירה לחייו הפרטיים של איש רוח יוקד וקודח שהפך לכולנו את הבטן אי אז.
ואז התחיל הפרק על יונה וולך. ושוב הבמאי הוא נער דתי ומבולבל שמחפש מישהו שיחליף את ההורים והרבנים שפג תוקפם. שוב הלב שותת דם, ושוב המצלמה הישנה מצליחה לחדור קרוב קרוב לילדה הרעה של השירה הישראלית.
וואו, היא נראית קצת אחרת ממה שזכרתי! יפה יותר. תווי פנים פחות בוטים. ברגע אחד נדיר בבית החולים הבמאי מתבקש למצוא דף ועט ולהעלות על הכתב את השיר שמנקר במוחה מאמש. היא כבר חולה מדי ותשושה מדי, וחגי לוי לא מאמין שזה קורה לו. הוא יושב מול מיטתה וכותב את המילים שבוקעות מפיה. אבל השיר עלוב ומגוחך.
ואז הסתיים הכל ויצאנו. בחוץ שלפו צופים זריזים את הסמארטפונים, כדי לברר כמה פרטים לגבי הסרט, ונדהמו לגלות שהכל בלוף. חגי לוי מעולם לא פגש את וולך או את שדה. "המקוללים" הוא בכלל לא סרט תיעודי, למרות שהוא משכנע אותך שהוא כזה. הדמויות כולן משוחקות. משוחקות מעולה, יש לומר. אנשים נתקעו המומים על המדרגות וביציאה, הלכו במעגלים ולא ידעו את נפשם. ואני אישית עדיין מבולבל ולא יודע אם לכעוס נורא על יוצר הסרט שניצל את תמימותו המתמסרת של הקהל ושיטה בו, או לשים בצד את השאיפה שאמנות ויושר ילכו יד ביד, ולהודות לו על עבודה מרשימה, מרגיזה ומעוררת מחשבה.
למחרת על הבוקר שמעתי את וידויו של איזה בלוגר שהודה שהוא בדה מליבו את סיפור הרומן בין הנשיא אובאמה לבין ביונסה, וחשבתי לי שלפחות מבחינת התזמון, חגי לוי מדייק מאוד. אפשר לאהוב את זה או לסלוד מזה, אבל זוהי רוח התקופה. בעולם של אינסוף נרטיבים רעשניים שאין דרך להוכיח אותם או להפריך, זה רק טבעי שלא יישאר זכר לגבולות הישנים שנמתחו פעם בין אמת עובדתית לבין בדיה. חזרנו בשעה טובה (או איומה) לעולם האגדה והמיתוס. אין יותר סיפור נכון או בבל"ת שלא היה ולא נברא. רק ילדים השואלים ברצינות אם הסיפור קרה באמת. בפוליטיקה ובאמנות, באמונה ובאהבה, בין וודי אלן למיה פארו ובין ישראל לפלשתינים, יש רק סיפור טוב או סיפור לא טוב, ואם אתה או את רוצים להיות בצד של המנצחים כדאי מאוד שיהיה לכם ביד סיפור חזק וסוחף.
איור: עציון גואל
מה שמזכיר לי כמובן סיפור קטן מילדותי. בכיתה ו' למדתי בבית הספר הדתי "שילה" בקריית אונו. בימים יפים אהבנו לוותר על אוטובוס 68 וללכת הביתה דרך השדה שבמרכזו עמד העץ הבודד - שקמה עתיקה שהקטנים שיחקו סביבה והגדולים יותר חרטו בבשרה שבועות אהבה. היום כל האזור הזה בנוי, אבל אז היתה שם משפחה בדואית עם אוהל ועדרי צאן, נחשים הגיחו מבין הקוצים וארנבות התרוצצו, אבל האטרקציה העיקרית שמשכה אותנו היתה אחד הבתים הקטנים על גבול השדה. אישה מסתורית התגוררה שם והיה נדמה שמעולם לא סירקה את שערה הארוך והפרוע. היא היתה הדבר הקרוב ביותר למכשפה שנתקלנו בו במציאות; יפה יותר ומכוערת יותר מכל אישה שראינו. היא היתה יושבת בחצר, לבושה חולצת כפתורים פתוחה בלי שום דבר מתחת, ואנחנו לא ידענו את נפשנו. ילדים היינו וניסינו לעורר את תשומת ליבה. חלק מאיתנו רצה לברר מה היא לובשת ומה לא, וחלק מאיתנו פשוט רצה. אחרת אין לי הסבר ממש טוב לשאלה למה זרקנו לכיוונה מפירות העצים שצמחו שם. גויאבות או שסק - תלוי בעונה.
אני לא מתגאה בזה, ואני כבר לא מתבייש. שנים לאחר מכן, כשהתחלתי להבין על מי זרקתי גויאבות ומי זו יונה וולך, ושמעתי לראשונה את השורה "אני רץ על הגשר, והילדים אחריי / יונתן יונתן, הם קוראים, קצת דם" לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. ולמרות שאני זוכר היטב איך נראתה המכשפה המכושפת ההיא, כל כך הסתקרנתי מסרטו של חגי לוי, שאמרתי לעצמי שהיא כנראה השתנתה קצת, או שהזיכרון שלי לא משהו, ובלעתי בשקיקה את הפיתיון והבלוף, ולדעתי חטפתי בחזרה את כל הגויאבות שהגיעו לי בצדק.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו